איש העסקים אליעזר פישמן, שצבר את החוב האישי הגדול ביותר בתולדות המדינה, התייחס אתמול בשיחה עם קרן מרציאנו מחדשות ערוץ 2 לטענה כי במהלך השנים הבריח חלק נכבד מנכסיו לבני משפחתו. "הבתים שיש להם", אמר פישמן על ילדיו, "הם קיבלו את זה לפני 20 ומשהו שנה. זה הכל. יש חוק עד עשר שנים, הוא קיים. זה הכל, מה את רוצה ממני?".
גם בחלקים אחרים של השיחה עם כתבת חדשות 2 חזר פישמן על טענת ההתיישנות. הבתים והנכסים של בני משפחתו, הסביר, כבר לא קשורים אליו זה שנים ארוכות, ולכן גם אם יוכרז כפושט רגל אין אפשרות לאלץ את ילדיו ואשתו למכור את נכסיהם ולהשתמש בכספים כדי להחזיר את חובותיו.
חזקה על פישמן כי הוא מכיר את חוקי המדינה ופועל על-פיהם. ואולם, כשבעל חוב עצום כל-כך נאחז בזמן שחלף מאז שהעביר את נכסיו לבני משפחתו כחבל הצלה מכינוס נכסים, מן הראוי לבחון כיצד תרם הוא עצמו לדחייה של שנים בבקשות הבנקים לפרוע את חובותיו. כדי להבין זאת צריך להיזכר באחד הנכסים של פישמן שכבר יצא מידיו – העיתון הכלכלי "גלובס".
העיתון הכלכלי "גלובס", שעליו השתלט בסוף המאה הקודמת, שימש את פישמן לצרכיו. כפי שעלה מהתחקיר המקיף שפורסם באתר זה בתחילת השנה על יחסי פישמן ו"גלובס", מצד אחד תקף העיתון רגולטורים ומתחרים שפעלו נגד האינטרסים הכלכליים של הבעלים, ומנגד העניק העיתון לבנקים הגדולים ולעומדים בראשם את היחס החיובי ביותר מבין עיתוני הכלכלה. הבנקים בישראל והעומדים בראשם, שתמיד מגלים רגישות יתרה לדמותם בתקשורת, נהנו מהיחס שקיבלו מ"גלובס" ובוודאי העדיפו שלא ישתנה לרעה.
אליעזר פישמן (צילום: פלאש90)
מי שהעז לצאת נגד פישמן, כמו הממונה על ההגבלים העסקיים דרור שטרום או המשנה ליועץ המשפטי לממשלה בתחום הכלכלי-פיסקלי דידי לחמן-מסר, ספג ביקורת ארסית ומתמשכת מהעיתון גם שנים ארוכות אחרי שהחלטותיו הסבו נזק להכנסות הבעלים. מי שהלווה לפישמן מאות מיליונים, כמו בנק לאומי ובנק הפועלים, זכה לשיעור גבוה במיוחד של אייטמים חיוביים ולהצנעה של פרשות מביכות.
כך למשל, כשיו"ר בנק הפועלים דני דנקנר נדרש להתפטר מתפקידו, נחלץ "גלובס" להגנתו. את המנכ"לית הנוכחית של בנק לאומי, רקפת רוסק-עמינח, הריץ העיתון לתפקיד. כשבפועלים נתגלתה פרשיית מין, הסיט "גלובס" את תשומת הלב. מבין עיתוני הדפוס הכלכליים העניק "גלובס" את היחס החיובי ביותר לא רק לבנקים עצמם ולמערכת הבנקאות בכללותה, אלא גם לעומדים בראש שני הבנקים הגדולים, המנכ"לים של הפועלים ולאומי, שלהם חב פישמן את מירב הכספים.
למעשה, שנים ארוכות לפני שנדרש לשלם מיליארדים שאין לו כבר היה פישמן שרוי בחובות ענק. המנהל המיוחד לנכסי פישמן טען בתחילת השנה שכבר לפני 16 שנה "לכל המאוחר" החל איש העסקים להיערך לאפשרות של פשיטת רגל, ועשה כל שביכולתו כדי להעביר חלקים ניכרים מנכסיו לשליטתם של בני משפחתו הקרובה. מלבד העברת הנכסים ניצל פישמן את עשר השנים שבהן לפי הטענה היה שרוי דה-פקטו בפשיטת רגל אך חי כמיליארדר גם כדי להעביר מהחברות שבשליטתו סכומי כסף בהיקפים של מאות מיליוני שקלים לו ולבני משפחתו, כך לפי עו"ד בנקל. משכורות, דמי ניהול, שכר דירקטורים ודיבידנדים עשו דרכם מהחברות הציבוריות של פישמן אל הכיס הפרטי שלו ושל בני משפחתו.
לו היו הבנקים דורשים את כספם אז, בתחילת העשור הקודם, עוד ניתן היה לגבות את החוב באמצעות מכירת הנכסים ולעצור את הזרמת הכספים מהחברות לכיס הפרטי, אולם הבנקים חיכו עוד ועוד, גלגלו את החוב עוד ועוד, ואף הגדילו את האשראי שניתן לפישמן. הבנקים התנהלו כך בזמן שהיו צריכים לדעת כי מצבו של פישמן אינו מאפשר לו לפרוע את חובותיו, וכי סביר שגם לא יוכל לעשות כן בעתיד. כדי להסביר את ההתנהגות הכלכלית המשונה הזו של אנשי המקצוע הבכירים שעובדים בבנקים הגדולים בישראל מומלץ להביט על המקל והגזר שהחזיק פישמן בידו: העיתון "גלובס".