טעות כמעט קלאסית

בסוף השבוע האחרון שלפני ציון 50 שנים למלחמת ששת הימים מתמלאים העיתונים בסיכומים ומאמרי דעה על המלחמה שהצילה את מדינת ישראל מחורבן והביאה עמה שליטה על חבלי ארץ נרחבים, כמו גם על מיליוני אנשים שחרף היותם בני אדם, אינם, למרבה המבוכה, יהודים.

בעמודי החדשות של "הארץ" מוקדש המדור הקבוע של גדעון לוי ואלכס ליבק, "אזור הדמדומים", לסיכום חמישים השנים הראשונות של הכיבוש הישראלי בשטחים. התקשורת, כרגיל, נמנית אצל לוי ברשימת המשת"פים של הכיבוש.

"רק מיעוט מהישראלים שמח על קיומו של הכיבוש, אבל הרוב לא מוטרד ממנו כלל. יש מי שדואג שכך יהיה", כותב לוי. "[...] בשביל לכסות על פשעיו היה צורך בתקשורת תועמלנית שבוגדת בתפקידה, במערכת חינוך מגויסת שמועלת בשליחותה, במערכת ביטחון מוליכת שולל, פוליטיקאים חסרי מצפון וחברה אזרחית שבכלל לא יודעת מה רוצים ממנה ומה היא אמורה לעשות [...] מציאות בסיסית של שחור ולבן, כובש ונכבש, מתווכת לישראלים כ'מציאות מורכבת'.

"רודנות צבאית בחצר האחורית מוצגת כדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, תולדה של מלחמת קיום בלתי נמנעת. וסרבנות ישראלית לסיים את הכיבוש הופכת בידי מנגנוני התעמולה לאין-פרטנר (פלסטיני). קבלו מופע נדיר בהיסטוריה: הכובש הוא הקורבן. הצדק עם הכובש, רק איתו והמלחמה היא רק על ביטחונו וקיומו".

ב"מעריב" מתפרסם טור אורח מאת נדב העצני תחת הכותרת "כל שקרי הכיבוש". העצני יוצא נגד האופן שבו מתוארת מדינת ישראל של טרום 67', האופן שבו מתוארת המציאות כיום והאופן שבו מתואר המעמד של יהודה ושומרון במשפט הבינלאומי. "זוהי חבילת הכזב שמכה בנו ללא הרף, וכל מטרתה לכרסם בתודעה ולשכנע אותנו לנטוש את האמת, ההיגיון ואינסטינקט הקיום הבסיסי, ולתת את לב הארץ לאויב".

העצני מדגיש כי מדינת ישראל עד 67' היתה קטנה ומבודדת, ואילו מאז הניצחון הגדול התפתחה בקצב מטאורי. "בכל שבוע עולים אליה לרגל מכל העולם ומבקשים להשקיע בה, כי היא רתומה לחדשנות ומפיצה אור בוהק לגויים", הוא כותב, "[...] זו מדינה מוסרית שאין דומה לה, שההתחבטויות שלה בנושא הפלסטיני כשלעצמן ממחישות את האידיאלים הנשגבים שהיא מציבה לעצמה".

בכל הקשור ל"נושא הפלסטיני" העצני לא מבזבז את המקום בטור, ותחת זאת פונה מיד לזכותנו המוסרית וההיסטורית, מימי התנ"ך ועד המנדט הבריטי, על הארץ. "כיבוש מתקיים רק כאשר מעצמה זרה תופסת שטח שבריבונות עם אחר", הוא קובע, תוך שהוא מתבונן אך ורק בשטחים ש"שוחררו במלחמת מגן אחרי שהוחזקו באופן בלתי חוקי בידי הירדנים" ומתעלם מבני האדם שחיו ועדיין חיים שם. למעשה, בכל רשימתו על שקרי הכיבוש אין התייחסות למיליונים שחיים תחת משטר השחרור הישראלי.

"להשתחרר מהכיבוש (של התודעה)", היא הכותרת למאמר מאת דרור אידר המתפרסם במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום", שמוקדש כולו לציון יובל למלחמה. חלק מהטיעונים שמעלה אידר ברשימתו דומים לאלה של העצני, וחלקם דומים לאלה שהשמיע לאחרונה יהורם גאון בשיחה הבלעדית שקיים בגלי-צה"ל עם ראש הממשלה בנימין נתניהו. אולם לאידר יש מעט יותר יושר אינטלקטואלי מאשר להעצני (וגאון), כך שהוא אינו מתעלם לחלוטין מבני האדם הלא יהודים שעדיין חיים בשטחי אבות ומקדיש לשגרת חייהם 11 מלים ברשימתו, מתוך קרוב לאלפיים: "קיימת הגבלת תנועה, אבל היא קשורה לדרישות הבטחוניות שהפלשתינים אחראים להחרפתן".

"ב'הארץ' התפרסם זה לא כבר האפיון הבא של חמישה ביוני 2017: '50 שנה לאסון היהודי הגדול ביותר מאז השואה'", כותב יואב קרני במוסף "G" של "גלובס", וכל אדם בעל גישה למנוע החיפוש גוגל יכול לגלות שהוא מכוון למשפט שכתב גדעון לוי. "קשה להאמין למקרא באתוס הזה, שנביבות וזדון משמשים בו בערבוביה", מוסיף קרני. לדבריו, אנשים כמו לוי "טועים טעות כמעט קלאסית. הם מבלבלים סיבה ותוצאה. מאחר שהם מבקרים את התוצאות ארוכות הטווח של המלחמה – כיבוש, סיפוח, קולוניזציה – הם תולים קולר של חטא בצווארה של המלחמה עצמה".

גם "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" מוקדש כולו למלחמה, ונפתח בראיון שקיימה סימה קדמון עם דויד גרוסמן במלאות שלושים שנה ל"זמן הצהוב", הטקסט שפורסם ב"כותרת ראשית" במלאות עשרים שנה לכיבוש. כמו לוי ב"הארץ", גרוסמן מדבר על מכבסת מלים שמאפשרת הדחקה מתמשכת וגוברת. כמו לוי, הוא מתאר פלסטינים ששמחו לספר לו את הסיפור שלהם, אפילו שהוא יהודי וישראלי, העיקר שירגישו שיש להם קול ויש מי שמקשיב ("כי הרי זה מה שאנחנו הכי רוצים: אישור לסיפור שלנו דווקא מהאויבים שלנו").

בעוד אידר מוכן להעניק לפלסטינים הכבושים את הזכות להתלונן על "הגבלת תנועה" (אף כי גם זו באשמתם, כמובן), גרוסמן מונה השלכות נוספות של המצב בשטחים על חייהם של פלסטינים. "בשביל לקיים את משטר הכיבוש שלנו, אנחנו צריכים להדחיק את זה שהם בני אדם. לשלול את האנושיות שלהם", טוען הסופר. "כי אחרת, איך נוכל לחיות עם מציאות שבה עוצרים למישהו את הילד שלו, פורצים לביתו באמצע הלילה, מחזיקים אותו שעות במחסומים?".

"השבוע, בביתו במבשרת-ציון, שאלתי את גרוסמן אם משהו השתנה", כותבת קדמון. "בטח השתנה', אומר גרוסמן. 'ב-1987 היו בערך 100 אלף מתנחלים. היום יש 480 אלף. המתנחלים הצליחו ליצור בשטח בדיוק את מה שרצו: מציאות שיהיה קשה מאוד לשרטט בה קו גבול, שתמנע הפרדה בינינו לבין הפלסטינים. בכך הם גוזרים עלינו ברירה בין כמה אפשרויות טרגיות למי שרוצה מדינה דמוקרטית ובית יהודי. במובן הזה המתנחלים מציגים או יוצרים סכנה לעתידה של מדינת ישראל, גוררים אותנו לתהום".

"מיישבים מיליון ביהודה ושומרון", נכתב במודעה המתפרסמת בשער האחורי של מוסף "שישבת" של "ישראל היום".

בועז ביסמוט, פרדריק וילם דה-קלרק – אותה מהפכה

ב"ישראל היום" מתפרסמים הבוקר ממצאי סקר דעת קהל שנערך לאחרונה לרגל ציון יובל למלחמת ששת הימים. כרגיל, מה שחשוב ומעניין אינם הממצאים עצמם, אלא ההנחות המקדימות של עורכי הסקרים. אילו שאלות שואלים, ואת מי.

לפני מעט יותר מחמש שנים, באחת מסקירות העיתונות היומית שפורסמו באתר "העין השביעית", העיר החתום לעיל כי ב"ישראל היום" וב"ידיעות אחרונות" התפרסמו באותו היום סקרי דעת קהל מפלים ומטעים. היו אלה סקרים שנערכו לרגל יום העצמאות ה-64 של המדינה, בחנו את העמדות כלפי המדינה ומוסדותיה, אך בוצעו בקרב מדגם מייצג של יהודים בלבד (ואם לא די בכך, ממצאיהם הוצגו כאילו הם מאפיינים את עמדות כלל ה"ישראלים").

וכך נכתב באותה הסקירה:

אם מתעקשים על סקר דעת קהל חגיגי אפשר להעלות על הדעת, לדוגמה, סקר שייערך בקרב מדגם מייצג של כל בני-האדם הבוגרים שחיים תחת שלטון מדינת ישראל, סקר שיצביע על עמדותיהם של הנתינים חסרי הזכויות שחיים תחת שלטון צבאי כלפי המדינה ומוסדותיה, ועל עמדות העובדים הזרים והפליטים שחיים בתחומי מדינת ישראל. אם אין להם זכות פוליטית להשפיע על שלטון המדינה שבה הם חיים, לפחות יהיה להם קול שווה מעל דפי העיתון.

במקום זאת, שני העיתונים הנפוצים בישראל הדירו מסקר דעת הקהל שפירסמו לא רק את התושבים והנתינים הרבים שאינם אזרחים, אלא גם את אזרחי מדינת ישראל שאינם יהודים, שהם כחמישית מסך אזרחי המדינה. [...]

אפשר להתבדח ולטעון שבניכוי הערבים, העובדים הזרים, והנתינים חסרי הזכויות שחיים תחת שלטון צבא ההגנה לישראל, דעת הקהל שחי בתחומי מדינת ישראל, על המדינה ומוסדותיה, מצוינת, אבל הבדיחה מפסיקה להצחיק כשחושבים על המניע לשקר. עד כמה נהדרת יכולה להיות ארץ ששני העיתונים המובילים בה חשים צורך לעוות לרגל יום העצמאות את תמונת המציאות באופן גס כל-כך?"

מאז ועד היום ממשיך "העין השביעית" במעקב וביקורת אחר סקרי אפרטהייד, סקרי דעת קהל שבוחנים את עמדת הנשאלים בנוגע לסוגיות שנוגעות לכלל הציבור בישראל אך מתבצעים בקרב מדגם מייצג של יהודים בלבד. "ידיעות אחרונות" חדל חיש מהר מהנוהג המפלה (והלא מקצועי) הזה, למעט מקרים יוצאי דופן. ברבות השנים התחייבו לחדול ממנו גם בשידור הציבורי, בחדשות ערוץ 10 ובחדשות ערוץ 2, בין היתר. רק "ישראל היום" התעקש להמשיך ולסקור מדגמים מייצגים של יהודים בלבד.

כשסגן העורך לשעבר בעיתון, אהרון לפידות, נשאל בפורום פומבי מדוע ממשיך "ישראל היום" לערוך סקרים מפלים הוא תירץ זאת באילוצי זמן ותקציב. כשעורכו הראשי לשעבר, עמוס רגב, נשאל על המדרכה שמול בית העיתונאים בתל-אביב מדוע בעיתון מתעקשים על סקרים שכאלה הוא השיב כי יש לו תשובה אך הוא בספק אם השומע יוכל להבינה.

מאז פרש סגן העורך, וגם העורך הראשי. גם מועצת העיתונות נכנסה לתמונה, ובזכות מאבק עיקש של יו"ר ארגון העיתונאים בישראל יאיר טרצ'יצקי שונה תקנון האתיקה של המועצה כך שיאסור על הפליה והדרה. לאחרונה אף הוגשה למועצת העיתונות, על-ידי היועץ המשפטי של עמותת הצלחה (ויו"ר עמותת "העין השביעית") עו"ד אלעד מן, תלונה בגין פרסום סקרים מפלים.

והנה, הבוקר, הכותרת הראשית בשער העיתון שמחולק חינם ב-450 אלף עותקים ברחבי המדינה, מוקדשת לממצאי סקר דעת קהל שנערך בקרב מדגם מייצג של כלל הציבור הבוגר בישראל, יהודים וערבים כאחד (במקום מכון הגל-החדש, שהיה אחראי לסקרים המפלים עד היום, התקשר "ישראל היום" עם מכון מאגר-מוחות).

מה שאמור היה להסתיים כבר לפני חמש שנים, אחרי ההערה הראשונה על האפליה הבוטה, נגרר לקמפיין מתמשך. ניחא. העיקר שהשתנה, ויש לקוות שהנוהג הפסול לא ישוב. אם לשינוי הגישה אחראי העורך הראשי החדש, בועז ביסמוט, מגיע לו ציון לשבח. זהו צעד קטן, פצפון, בדרך לסיקור הוגן יותר של הנעשה במדינה, צעד מתבקש מאין כמוהו שבכלל לא אמור היה להיות שנוי במחלוקת, ובכל זאת, כך מסתבר, היה קושי לבצעו. כל הכבוד, בועז. סחתיין.

מוות לערבים – בעד או נגד?

גם ב"ידיעות אחרונות" ערכו סקר דעת קהל מקיף במלאות חמישים שנה למלחמה, בקרב מדגם מייצג של כלל האוכלוסייה. גם במקרה זה הנחות היסוד שעולות מהפרטים הטכניים של הסקר מעניינות יותר מהתוצאות.

כך, בין היתר, נשאלו המשיבים לסקר של מכון מדגם "האם יש לאסור או שצריך לאפשר את פעילותם של ארגוני ימין קיצוני כמו להב"ה, לה-פמיליה, או נוער הגבעות?". מנגד נשאלו המשיבים "האם יש לאסור או שצריך לאפשר את פעילותם של ארגוני שמאל קיצוני כמו שוברים-שתיקה, בצלם או יש גבול". השוואה זו, בין ארגונים שמפיצים שנאה ואלימות לבין ארגוני זכויות אדם שמתעדים את המציאות, עורכים מחקרים ומפרסמים דו"חות, היא מעשה מגונה ומתועב.

לא בכדי טורח לציין בעל טור הפרשנות הצמוד לסקר, סבר פלוצקר, כי "מניסוח השאלות של הסקר אין להסיק שכל הארגונים האנטי-ממסדיים הללו הוצבו בו כביכול על אותו מפלס ערכי, אבל ההסכמה הלאומית הגורפת לאיסור חוקי על פעילותם לא מבחינה ביניהם. הסכמה זו אינה אות כבוד לדמוקרטיה הישראלית. היא אות אזהרה". גם פלוצקר הרגיש, יש להניח, לא בנוח עם ההשוואה הלא הוגנת הזו. אולם השורה הבודדה הזו מסתתרת בעומק הרשימה שלו.

כשעיתון מציב את שתי השאלות הללו זו לצד זו, הוא זה שמניח ארגונים אלימים וגזעניים וארגוני זכויות אדם על אותו מפלס ערכי. הוא זה שנותן לגיטמיציה לאי-ההבחנה ביניהם, ובתוך כך מדרדר, או לפחות מסייע לדרדר, את אמות המידה המוסריות של ציבור קוראיו. זהו ביטוי אופייני לאימת ה"קיצוניים משני הצדדים", שגורמת למרכז הרדיקלי בישראל לאבד את חוט השדרה הערכי שלו, ובסופו של יום להפוך לחלק משמעותי בגוש הימני.

עוד קצת על המלחמה והשלכותיה

המוסף המיוחד של "ישראל השבוע", המוקדש כולו למלחמת ששת הימים, נהנה מהגיל המבוגר יחסית של בעלי הטורים בעיתון. במוסף, שאותו ערך עמר לחמנוביץ', מי שבדרך כלל מקבל את תואר סגן העורך של גונן גינת, אפשר למצוא רשימות מאת דן מרגלית, יוסי ביילין, אמנון רובינשטיין, יעקב עמידרור וגדעון אלון, שמספרים על חוויותיהם האישיות מהמלחמה.

"ישבתי מכווץ בזחל"ם", פותח מרגלית את טורו, שבאופן מפתיע מסתיים בפסקה כתובה היטב. גדעון אלון כותב על חתונתו שנערכה בצל המלחמה המתקרבת ועל חבריו ללחימה שנפלו בקרב. ל"מעריב", להבדיל, יש את אבי בניהו, שמספר כי בפרוץ המלחמה היה בן 7 וננשך על-ידי כלב, מה שנקרא בז'רגון העיתונאי "כלב נשך ילד".

כידוע, העיתונות אוהבת תאריכים עגולים. במוסף "מעריב", למשל, מציין השבוע רון מיברג 40 שנה לסרט "הרומן שלי עם אנני", ויעקב בר-און חוגג 50 לשחקן אקי אבני. אולם להבדיל מסרטו של וודי אלן והקריירה של אבני, בכל הקשור למלחמת ששת הימים אין צורך בתאריך עגול כדי למצוא בעמודי העיתונים אזכורים לה ולהשלכותיה.

"ארה"ב בוחנת את תוכנית ממשל אובמה להסדרי ביטחון בגדה", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ", המפנה לידיעה מאת אמיר תיבון ועמוס הראל. לפי הידיעה, שליחו של טראמפ לתהליך השלום במזרח התיכון, עורך-הדין ג'ייסון גרינבלט, קיבל מפי בכיר לשעבר בממשל אובמה סקירה מקיפה על "תוכנית אלן", התוכנית הבטחונית שגובשה להסדרי הביטחון ביום שאחרי הקמת מדינה פלסטינית, וקרויה על שם הגנרל ג'ון אלן, שערך אותה עבור הנשיא לשעבר אובמה.

"הצוות של אלן הקדיש חלק ניכר מעבודתו למציאת פתרון בטחוני לאזור בקעת הירדן לאחר נסיגת צה"ל. התוכנית כללה חדר מבצעים אמריקאי, מערכות סנסורים, הפעלת מל"טים ושימוש בצילומי לוויין, לצד חיזוק משמעותי של גדר הגבול הקיימת לאורך נהר הירדן", כותבים תיבון והראל. לפי גרסתם, בצה"ל התרשמו לטובה מהתוכנית, אך הדרג הפוליטי בישראל, בעיקר ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון דאז משה יעלון, נותרו בלתי מסופקים.

במוסף "שישבת" של "ישראל היום" מתפרסם ראיון שערכה סמדר סלטון עם אורן אור ביטון, ששירת בצבא כמסתערב ולקה בהלם קרב. "כבר בחודש הראשון נחשפתי לחיסול, במהלך פעילות מסוערבת בכפר בנפת רמאללה. [...] אחד הצעירים שבר את החלון בגרזן ופגע באחד הלוחמים בראשו. פתחנו באש לעבר הבחור עם הגרזן. הוא נפל, והאחרים התחילו להתפזר ולברוח. עלתה בי תחושה נוראית של גועל, והייתי ספוג בדם. הקאתי את נשמתי.

"[...] כשהסתובבתי במנהטן ושמעתי סירנות של משטרה ואמבולנסים, זה עשה לי פלשבק והחזיר אותי לסמטאות בשטחים. האנשים ברחובות נראו לי כמו האנשים שצועדים בתהלוכות האלימות. התחלתי להרגיש קוצר נשימה, הזעתי והתחלתי לרוץ כמו מטורף, מאמצע העיר עד סנטרל פארק, כאילו רודפים אחרי. [...] פעם צעקתי לעבר ערבים תמימים שהלכו ברחוב 'וואקף!' (עיצרו!), והם נבהלו ועצרו. ניגשתי אליהם, הצמדתי אותם לקיר ועשיתי עליהם חיפוש".

בכל העיתונים למעט "הארץ" מדווח על יוזמה חדשה למלחמה ב-BDS. בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות" מדווח איתמר אייכנר על היוזמה, שתושק כחלק מפסטיבל אירועים פרו-ישראלי שיתקיים בארצות-הברית. הידיעה נפתחת בקרדיט ליוזם, השר גלעד ארדן.

תצלום גדול ונאה של השר ארדן, על רקע דגל ישראל, מתפרסם בצמוד לטקסט שרואה אור בכפולה השנייה של "מעריב". משה כהן ואריק בנדר מדווחים שהמשרד לנושאים אסטרטגיים ישיק "מהלך ראשון מסוגו שיאפשר לעשרות אלפי אנשים מרחבי העולם לפעול יחד למען אתר אינטרנט חדש, ובו תכנים להפצה שיהיו זמינים למיליוני פעילים פרו-ישראלים ברחבי העולם". ב"ישראל היום" מדווח שלמה צזנה כי מלכת היופי לשעבר טיטי איינאו תוביל את הקמפיין הממשלתי החדש נגד ה-BDS. השר ארדן כלל לא מוזכר בחינמון.

"עושים ציונות: 14 משפחות מצרפת ייקלטו בשומרון", מדווחת אפרת פורשר ב"ישראל היום".

מה שקורה בפתח-תקווה

"באחד הבקרים של השבוע שעבר נחתה על שולחנו של השופט מני מזוז עתירתו של מני נפתלי שדרש להתיר לו להמשיך להפגין מול ביתו של היועץ המשפטי לממשלה בפתח-תקווה, הפגנות שנתקלו בהתנגדות ברוטאלית של המשטרה ושבאחת מהן נעצר נפתלי וידו נשברה", כותב אביגדור פלדמן בפתח רשימה המתפרסמת ב"הארץ" ומוקדשת לביקורת על החלטת השופט מני מזוז (מלפני למעלה מחודש) למנוע מנפתלי ואחרים להפגין מול בית היועץ.

"כל שוחר דמוקרטיה בישראל צריך להתייצב מדי מוצאי שבת בפתח-תקווה. זו המסקנה היחידה מהתנהלותם של בריוני משטרת ישראל ומי שאמור לפקח על השתוללותם, הלא הוא היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט", כותב בן כספית ב"מעריב". "[...] אני מסכים לגמרי עם האיסור להפגין מול בתי פקידי ציבור [...] מכאן ועד האיסור הגורף להפגין, הדרך ארוכה. הרי המפגינים הורחקו כבר מזמן מבית היועץ. יש באזור לא מעט מקומות שבהם הם יכולים לעמוד מבלי להפריע לסדר הציבורי או להטריד את משפחתו של היועץ המשפחתי. ועדיין, הבריונים במדים מכים בהם, שוברים את ידיהם ורגליהם, גוררים אותם למעצר".

"לאסור הפגנות רק מול בתים של עובדי ציבור זו חסימת הדרך היחידה כמעט של אזרח לזעוק על עוול שנעשה לו. זה לתת לשוטרים ובעלי שררה אחרים את האפשרות לסתימת פיותיהם של הציבורים החלשים ביותר במדינה. יטען הטוען שאפשר למחות מול המשרד של אותו עובד ציבור, אך מי שטוען זאת כנראה מעולם לא היה בהפגנה: לעמוד מול משרד ממשלתי ענק בפינה צדדית כאשר איש לא מתייחס אליך, זו אינה מחאה אפקטיבית. איש ציבור מקבל משכורת מהציבור, וחלק מתפקידו הוא לקבל ביקורת גם בהפגנות. כמובן שכמו בכל סוג של מחאה אפשר לקבוע מגבלות על עוצמת הרמקולים ושעות ההפעלה שלהם, אך אי-אפשר לכלוא את רוח האדם ולאסור כליל על הפגנות", כותב ברוך מרזל ב"בשבע".

עוד כותרת ראשית

הכותרת הראשית של "מעריב", "סדר חדש בנגב", מובילה לטורו של קלמן ליבסקינד. לפי פרשן "מעריב", במשרד המשפטים סיימו בתחילת השבוע את הליכי רישום הבעלות על 180 אלף דונמים שהופקעו בנגב בתחילת שנות ה-50. "המשמעות המעשית היא שבכל הסדר שייחתם עם הבדואים מהיום והלאה, הללו לא יוכלו עוד לתבוע זכויות או לקבל זכויות בקרקע בכל אזור הנגב המערבי, בשטח שממערב לכביש 40, הכביש המוביל אל באר-שבע מצפון".

לדברי ליבסקינד, אף שהמהלך בוצע באופן גלוי, כשמשרד המשפטים מפרסם הודעות בבמות הרלבנטיות, כולל "בעיתונות הבדואית", ישנו חשש מתגובת החברה הבדואית.

דרעי

"ידיעות אחרונות" ממשיך לסקר את פרשת דרעי החדשה בטון ביקורתי, מפתיע בעוצמתו ביחס לפינוקים שמהם נהנה בעבר שר הפנים בעיתון הנמכר במדינה. אלי סניור ועופר פטרסבורג מדווחים בכפולה השנייה, תחת הכותרת "הולך ומסתבך", כי צוות החוקרים בוטח בראיות שאסף נגד דרעי. "פרשת המסים חזקה", מצוטטים בידיעה "גורמים המעורים בחקירה".

לפי הדיווח, שמקבל גם הפניה נאה משער העיתון, "חומרים שנאספו במשטרה מצביעים על הקשר בין המיליארדר מיכאל מירילשוילי ובנו יצחק לבין דרעי סביב מינוי רב העיר לוד. החומר המודיעיני מצביע על מעורבות חריגה של דרעי בהליך בחירת הרב. ראש העיר יאיר רביבו מעוניין במינויו של הרב מאיר ביטון, בעוד שדרעי וש"ס פועלים לבחירת רב ממוצא גיאורגי המקורב למירילשוילי. זאת בשעה שבין החשדות שדרעי נחקר בגינם עומדים סכומי כסף גדולים שהעבירו מירילשוילי ובנו לעמותה של אשת השר". בסביבת דרעי הכחישו כי פעל בלוד, נמסר.

יניב קובוביץ' וניר חסון מדווחים ב"הארץ" כי "במוקד החקירה נמצא החשד שכספים שנתרמו לעמותה בראשותה של אשתו של דרעי הועברו לשימוש פרטי של בני המשפחה – בין היתר לטובת נדל"ן שרכשו בשנים האחרונות. [...] חלק מהצ'קים של העמותה הגיעו לחנויות להמרת מטבע (צ'יינג'ים), ונפרטו לכסף מזומן על-ידי בני המשפחה". המיליארד מיכאל מירילשוילי, נמסר בהמשך הידיעה, "טען בחקירתו כי הוא פילנתרופ שתורם לעמותות רבות בישראל ובחו"ל, ומרגע שהעביר את כספי התרומה הוא לא ידע מה נעשה עמם".

ב"דה-מרקר" משתף חגי עמית באנקדוטה על אירוע שבו פגש את מירילשוילי, במפתיע, בהודו. "בפגישה שנערכה בטאג'-מאהל בנובמבר האחרון, למרות החזות הצבעונית של הנוכחים, אפשר היה לחתוך בסכין את הכבוד שעמד באוויר חדר הישיבות", נזכר עמית. "[...] גם בשיחה שניהלתי עם מירילשוילי בלובי המלון היה ניכר כי כבוד הוא מלת מפתח בהתנהלותו. הדבר התבטא בהמתנה סבלנית לסיום כל משפט של בן שיחו ובתמיהה שהביע כאשר בלי לשים לב, בישראליות אופיינית, לא המתנו עד סוף דבריו.

"מפתה אם כן לבחון את אירועי השבוע מזווית זו של כבוד. האם מבחינת מירילשוילי, העובדה שהגיע לחקירה בגלל חשדות לגבי התנהלותו של שר הפנים, אריה דרעי, היא פגיעה בכבודו מצד השר עצמו? מצד המשטרה? נגיד שיש איזושהי אמת בחשדות הנוכחיים – האם הפגיעה שפגע דרעי בעבר, וייתכן שגם עכשיו, בכבודה של מדינת ישראל ושל כל אזרחיה היא משמעותית בעיניו? אם הדבר אכן כך הוא, האם לעובדה שזו עשויה להיות הפעם השנייה שבה דרעי משפיל את סמלי המדינה – אחרי שכבר ישב בכלא בשנות ה-90 בגין קבלת שוחד – יש משמעות בסולם הכבוד של מירילשוילי? אני מקווה שכן".

ברשימה הלבנה

שוב מתפרסמת בעמודי "ידיעות אחרונות" ידיעת תצלום חנפנית לשר התחבורה ישראל כץ. הפעם העילה היא כינויה של מכונת כרייה שחוצבת מנהרות לרכבת התחתית בתל-אביב על שם "וונדר וומן", היא גל גדות, הכוכבת הגדולה של סוכנות השחקנים של משפחת מוזס.

ענייני תקשורת

בכל העיתונים מתפרסמת על פני עמוד שלם מודעה מאת חברת הסיגריות פיליפ-מוריס, שמקדמת את הסיגריה החדשה שלה, שככל הנראה הורגת את משתמשיה בקצב איטי יותר מהסיגריות הקודמות של החברה ונהנית מרוח גבית משר הבריאות יעקב ליצמן.

העיתונאי החרוץ שוקי שדה מפרסם השבוע כתבת פרופיל של שר התקשורת החדש, איוב קרא. עדי אשכנזי, שהיה ראש אגף במשרד לשיתוף פעולה אזורי, מספר על מסעותיו עם קרא: "הייתי שומר עליו מכל משמר, שלא ידבר שטויות. כשהיינו נוסעים לחו"ל הייתי איתו המון. החום הזה שהוא מקרין הוא לפעמים חום מסוכן, כי לא חושבים הרבה. מדברים, ואז הוא אומר מה שהוא אומר ואללה יוסתור".

במוסף "G" של "גלובס" כותבת רנן נצר על חברת הסטארט-אפ VIKKI‬ שהוקמה על-ידי העיתונאים לשעבר נופר סיני ואסף רותם ואחראית לשיווק ידידותי למשתמש של ממצאי מחקרים מדעיים.

במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום" מתפרסמת כתבה מאת מתן אורן על הצלם מיכה בר-עם וחוויותיו ממלחמת ששת הימים.

יונתן כיתאין מדווח ב"גלובס" כי בג"ץ הוציא צו על תנאי שמורה למועצת הכבלים והלוויין לנמק מדוע אישרה את השינוי שנעשה ברשיון ערוץ 20 כך שלא יחויב להקדיש את מלוא זמנו לשידורי מורשת.

בשער "הארץ" מודיע העיתון למנויו כי בחודשיים הקרובים יעבור מערך ההפצה לחברה חיצונית, וזאת בשל סיבה כלכלית. "השינוי", מוסר העיתון לקוראיו, "יחזק את יכולתו של 'הארץ' להתקיים בתנאי שוק משתנים".