השבוע נכנס לתפקידו שר תקשורת חדש נוסף, וסיפק לעיתונאים הזדמנות לעסוק שוב באופן ההזוי שבו המשרד הזה מתנהל בממשלה הנוכחית. תחילה חמד את התיק ראש הממשלה עצמו, אחר-כך נאלץ לוותר על חלק ממנו, אחר-כך נכנס צחי הנגבי כממלא מקום, וכעת קיבל לראשונה חבר-הכנסת איוב קרא הזדמנות לשבת בכיסא שר – גם אם כזרועו הארוכה של נתניהו ותו לא.
בצדק נכתב – שוב – כיצד המינויים לשר התקשורת באים לשרת את גחמותיו הפרטיות של נתניהו ואת האובססיה הקיצונית שלו לשליטה בעיתונות. אולם משהו בכל זאת מוחמץ, או לא מובלט מספיק, בסיקור משרד התקשורת כצעצועו של ראש הממשלה. כמה זה עולה לנו – לא בפגיעה בחופש הביטוי ובדמוקרטיה, אלא בכסף ממש, במיליארדי שקלים שכל אחד ואחד מאזרחי המדינה משלם, שלא בצדק, עבור הצעצוע הזה.
בשבוע שעבר פירסם משרד התקשורת את התעריפים לשירותי "מכירה חוזרת" בטלפוניה הסיטונאית. הנושא נשמע הרבה פחות "סקסי" מהשאלה מי תגיש את מהדורת החדשות בתאגיד וייצר הרבה פחות רעש וצלצולים מהמינוי הביזארי של קרא, אבל הוא מספק אינדיקציה ברורה לכמות המבהילה של כסף ששאול אלוביץ', בעל השליטה בבזק וידידו האישי של נתניהו, מצליח לגבות מהציבור הישראלי בחסותו של משרד התקשורת.
כבר כמעט עשור מנסה משרד התקשורת לייצר תחרות בשוק התקשורת הקווית בישראל, במתכונת הנקראת "שוק סיטונאי". משום שלבזק יש שליטה מלאה בתשתית התקשורת, ומכיוון שלשום מתחרה לא יכולה להיות כדאיות כלכלית להתחיל לפרוש תשתית תקשורת משלו, מעוניין המשרד לאפשר למתחרים של בזק לעשות שימוש בתשתית שלה (כמובן, בתשלום שיותיר לבזק רווח סביר), טכניקה שנוסתה בהצלחה ברבות ממדינות אירופה, בדומה למה שנעשה כאן בישראל ברפורמת הסלולר הידועה.
כבר ב-2008 פורסם ביוזמתו של משרד התקשורת דו"ח גרונאו, שהצביע על הרווח הבלתי סביר של בזק בתחום התקשורת הקווית, תחום שבו היתה ועודנה מונופול עוצמתי. על המסקנות הללו חזרה ועדה נוספת, ועדת חייק, בשנת 2012. עברו עוד שנתיים עד שבסוף שנת 2014 היתה אמורה סוף-סוף לצאת לדרך רפורמת השוק הסיטונאי בתקשורת הקווית. התקנות הנדרשות נחקקו, אבל יש בישראל מי שעבורם החוק הוא אפילו לא בגדר המלצה.
כך עברה לה כל שנת 2015, ובזק מצפצפת צפצוף ארוך על החוק. משרד התקשורת אפילו מצהיר בתשובה לעתירה לבג"ץ (שבזק עצמה מגישה) כי בזק היא-היא שמנסה לטרפד במשך שנים את רפורמת השוק הסיטונאי, וכי אין ולא היתה כל סיבה טכנית או כלכלית שלא לבצע את הרפורמה. ואז, באוקטובר 2015, מודיע לבג"ץ שלמה פילבר, מנכ"ל המשרד הטרי ואיש אמונו של נתניהו, כי למרות שמשרד התקשורת נשאר בעמדתו (כל-כך יפה מצידו), הוא, כלומר פילבר, החליט לבצע פתרון זמני של "מכירה חוזרת של שירות טלפוניה סיטונאי", וזאת למשך שנה אחת בלבד.
כלומר, במקום לאפשר למתחרים פוטנציאליים של בזק גישה לתשתית כדי שיוכלו להתחרות עמה ראש בראש, הם יוכלו כעת רק לרכוש קווים ולמכור אותם חזרה ללקוחות ("מכירה חוזרת"). מעין "מפעילים וירטואלים". וכך עברו להן עוד יותר משנה וחצי, ורק השבוע פירסם משרד התקשורת את התעריפים שישלמו המתחרים לבזק עבור הזכות לבצע את אותה "מכירה חוזרת". עם פרסום התעריפים ניתן היה לדעת לראשונה עד כמה היה מופקע המחיר ששילמנו לבזק על השימוש בטלפון הקווי.
לפי התעריפים שפירסם משרד התקשורת, כל מתחרה של בזק ישלם לה כ-22 שקל לחודש עבור כל לקוח קווי שיעבור אליו. גם אם נניח שהמתחרה ימכור לצרכן את השירות ברווח יפה של כ-20%, הרי שטלפון קווי יעלה לכל צרכן 26–27 שקל לחודש. עכשיו נחזור ונסתכל בדו"חות הכספיים של בזק: לפי הדיווחים של בזק עצמה, בכל אחת מהשנים 2013–2015, לקוחותיה שילמו לה עבור אותו שירות תשלום חודשי של בין 60 ל-70 שקל לחודש! כלומר פי שלושה מהמחיר (התחרותי כמובן) שנקבע על-ידי משרד התקשורת כעת.
מדובר בסכומים עצומים. בכל אחת מהשנים הללו בזק הציגה רווח נקי (אחרי מס) של כ-1.3 מיליארד שקל רק בגין שירות הטלפון הנייח. משמע, מתוך אותם 1.3 מיליארד, אזרחי ישראל שילמו לבזק לפחות 650 מיליון שקל בגלל היעדר תחרות בשוק התקשורת. במלים פשוטות יותר: אלוביץ', באמצעות בזק, הכניס לכל אחד ואחת מאיתנו יד לכיס ונטל משם כל שנה מאות שקלים רק בגלל השליטה הבלתי סבירה של בזק בשוק התקשורת.
לכן, כשאתם קוראים כיצד אתר "וואלה" שבשליטת בזק מעניק סיקור נוח לנתניהו ורעייתו (ואולי במיוחד רעייתו), או כיצד משחק נתניהו בצעצוע שנקרא משרד התקשורת, תדעו שמדובר בפינוק ובשעשוע יקרים מאוד. הם עולים לנו כ-650 מיליון שקל בכל שנה.
עו"ד שחר בן-מאיר מייצג, יחד עם משרדי נאור אבירם וגרשט, מבקשים בבקשה לאישור ייצוגית כנגד בזק על ניצול כוחה לרעה בשוק התקשורת
לאחר פרסום המאמר ביקשו מבזק להוסיף בתגובה: "מבזק נמסר בתגובה כי 'מדובר בתובע סידרתי המנסה ללא הצלחה פעם אחר פעם להרוויח על גבה של בזק באמצעות הליכים משפטיים. פעם אחר פעם אותו תובע סידרתי נכשל כשתביעותיו נדחות ע"י בית המשפט. אנו משוכנעים שמקרה זה לא יהיה שונה'".