ראיתי אתמול את הפרק הראשון והמצוין של הסדרה התיעודית על חנוך לוין, "חיים שכדוגמתם לא ראינו מעולם", שסקר את הפאזה הפוליטית ביצירה שלו. הוא תיאר יפה את מהומת האלוהים שהתכנים הביקורתיים של לוין עוררו בזמן אמת, אבל עצם העובדה שעכשיו, בסדרה, היחס כלפיהם היה אוהד – ועוד ששודרה בערוץ ממלכתי – עוררה תחושה משונה ביותר. כאילו המהומה הזאת התרחשה במקום אחר בכלל, או שכבר אין לקטעים הביקורתיים שהיא מצטטת רלבנטיות לישראל של היום.

בפועל, הביקורת של לוין – למעט התייחסויות מועטות למציאות האקטואלית של אז – נותרה רלבנטית לחלוטין, בעיקר משום שהיא נוגעת כמעט תמיד להקשר הרחב של הדברים. היא לא מוגבלת לעיסוק במבטאים מצחיקים של פוליטיקאים, אלא תוקפת נושאים עקרוניים, כמו התרבות המיליטריסטית, או המעמד הנחות שיש באופן עקרוני לאזרחים ערבים במדינת היהודים. לכל זה אפשר לעשות קופי-פייסט להיום, וזה יהיה צורב באותה המידה.

אז איך יכול להיות שזה מוצג עכשיו בערוץ ממלכתי, ועוד בשוויון נפש? האם זה משום שחופש הביטוי כל-כך התעצם מאז? כן, הוא התעצם, אבל זו לא התשובה. לראיה, ביקורת בנוסח הלויני לא מושמעת כיום בשום זירה תרבותית פופולרית. כן, גם לא ב"ארץ נהדרת", שכדי להבין מה ההבדל בינה לבין הביקורת של לוין, אפשר להשתמש בכלל אצבע פשוט: לשאול האם היא נועדה לעורר צחוק, או שתיקה מובכת. הביקורת של לוין, ב-90 אחוז מהמקרים, נועדה לעורר שתיקה מובכת. ב"ארץ נהדרת" היחס הפוך.

"חיים שכדוגמתם לא ראינו מעולם", הפרק הראשון

התשובה, מן הסתם, היא שהמרחק הביקורתי שנהנית ממנו סדרה תיעודית, שמדווחת על דברים שקרו בעבר, הוא שמאפשר את ההצגה של התכנים הללו בשוויון נפש. אפשר לסקור אותם כחלק מסדרה תיעודית, אבל לא להציג אותם ברצועת בידור. אפשר לדבר עליהם, אבל לא אותם.

להבחנה בין הדיבור של משהו לדיבור על משהו יש אילוסטרציה מעולה בפרק. עודד קוטלר מספר איך אחרי שהמועצה לביקורת סרטים ומחזות (זאת מ"אימפריית החושים") צינזרה שורות מסוימות מהמחזה "הפטריוט", הוא הופתע לשמוע את כולן מוקראות כאילו כלום בבית-המשפט, אף שצונזרו. כששאל על זה את עורך-הדין שייצג אותו ואת התיאטרון, הוא ענה לו שאפשר להקריא אותם, אבל לא להציג אותם. אז לקוטלר היה רעיון: שבכל פעם שיגיעו במחזה לקטע מצונזר, השחקנים יעצרו, הזרקור יכוון אליו, יושב עם הקהל באחת השורות הראשונות – והוא יאמר שכאן התרחשה צנזורה, ויקריא את אותן שורות.

וזה באמת מה שהיה. ללמדך שכאשר קוטעים את המימזיס, את הייצוג, לטובת דיבור עקיף עליו (מה שנקרא, להסיר את הקיר הרביעי), הוא נתפס כביקורתי פחות. מין טריק כזה.