מה שיש

"מה זה אחוזי עוני נורמליים?", שואל דרור פויר את ח"כ יצחק הרצוג, שר הרווחה לשעבר, במסגרת ראיון עבור "גלובס". "שום אחוז הוא לא נורמלי", משיב הרצוג, "אבל 10%".

במוסף "דיוקן" של "מקור ראשון" ובמוסף "סופשבוע" של "מעריב" מתפרסם תחקיר מאת יפעת ארליך על נסיונותיהם של שרי הרווחה הרצוג ומשה כחלון למנות את מקורביהם לתפקידים בקרן לשיקום נכים. "הרצוג מאיים בתביעת דיבה", מציינת ארליך, "המקורות שלנו מוכנים להתעמת איתו על דוכן העדים בבית-המשפט".

"הדירה נאה וצנועה", כותבת אמירה לם במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" על דירת בני הזוג יפה ואריה דרעי. "מה שעשו לנו עם הבית הזה – זה היה חלק מהרדיפה שהיתה אז על אריה", אומרת לה יפה דרעי.

"אנחנו לא חיים ברמת חיים גבוהה", אומר אריה דרעי לסמי פרץ וצבי זרחיה במסגרת ראיון ל"דה-מרקר". "מסתפקים במה שיש".

בתשובה לשאלה ממה התפרנס ב-13 השנים שבהן לא כיהן כחבר-כנסת ושר, משיב דרעי: "לא הרבה. יש לי פנסיה מהמדינה בסך של 12–13 אלף שקל בחודש נטו". מבחינתו של דרעי, פנסיה בגובה של פי שתיים מהשכר החציוני במשק היא "לא הרבה". נראה שגם מבחינת מראייניו פרץ וזרחיה. "מזה חיית?", הם תמהים.

"לא", מרגיע דרעי, ואומר כי במהלך השנים האחרונות העניק "שירותי ייעוץ לאפריקה-ישראל, ואחר-כך לכלל-תעשיות ולאי.די.בי פיתוח בענייני תכנון ובנייה, בעניינים אורבניים ובעניינים של הציבור. למפעלי נייר-חדרה היתה בעיה של מפעל שלא שובת בשבת ואיך אפשר למצוא לכך פתרונות הלכתיים, שזה תהליך מאוד קשה ומסובך. או שופרסל. אבל הפסקתי את זה כבר לפני שלוש שנים. מזה לא יצא לי הרבה משכורת".

במוסף "הארץ" כותב אורי בלאו כי דרעי קיבל בשנים 2007–2011 כשני מיליון שקל מחברות בבעלות דנקנר עבור ייעוץ, קודם לכן קיבל כ-10,000 דולר בחודש מחברת אפריקה-ישראל עבור ייעוץ, ובשנת 2008 קיבל כ-300 אלף שקל ממשרדו של עו"ד פיני רובין.

"לא התפרנסתי מזה, בוא נגיד ככה", אומר דרעי לבלאו. "בקושי החזקתי מזה משרד, זה לא הספיק למשכורת". "אבל הסכומים שקיבלת הם מכובדים: שני מיליון שקל רק מהחברות של דנקנר", מקשה בלאו. "נו, אז תעשה חשבון כמה זה יוצא לשנה (חצי מיליון שקל לשנה בממוצע)... כסף באמת לא נשאר מזה. זה שום דבר, זה עשרת אלפים דולר לחודש שזה בקושי, אם אתה מוריד את ההוצאות שאתה משלם למיסוי, זה בקושי החזיק לי את המשרד".

גם פרץ וזרחיה מעלים בפני דרעי את הטענה שקיבל שני מיליון שקל מנוחי דנקנר, על סמך ממצאי התחקיר של בלאו, אולם דרעי לא מתבלבל. "אם אתה עושה עשר שנים, אז זה שני מיליון", הוא אומר. אלא שדרעי לא עבד עבור דנקנר במשך עשור, אלא במשך מחצית הזמן. פרץ וזרחיה אינם מעמתים אותו עם אי-הדיוק בחישוביו. "ועכשיו, כשאתה חוזר, תהיה מחויב לאותם אנשים?", הם שואלים. "לא, לא. כבר שלוש שנים שהפסקתי עם זה", משיב דרעי. "[...] אני לא אפגע בטייקונים לשם מלחמה, אבל כשצריך יהיה להיאבק על נושאים – אין לי שום בעיה בעולם".

"כשאריה חזר הביתה [אחרי שהשתחרר מבית-הסוהר] ידעתי שעסקים זה לא הדבר הכי חזק אצלו", אומרת יפה דרעי בראיון ל"7 ימים". בתשובה לשאלה באיזה משרד ממשלתי היתה רוצה לראות את בן זוגה משיבה דרעי: "אני חושבת שכשר אוצר אריה יכול לשרת את עם ישראל בצורה הטובה ביותר". זו גם כותרת הראיון – "אריה הכי מתאים להיות שר האוצר".

"דרעי, למי ששכח, שהורשע בעבירות חמורות ובהן קבלת שוחד, מרמה והפרת אמונים, וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, הוא היום מועמדו של 'ידיעות אחרונות' לתפקיד שר האוצר של מדינת ישראל", לועג איציק סבן מעל עמודי "ישראל היום", בעוד מאמר שתוקף חזיתית את העיתון המתחרה.

"העיתון שכל-כך 'חרד' למדיניות הכלכלית של ישראל, לעניים, למעמד הביניים, שעורכיו הבכירים ופרשניו אינם חוששים לתת עצות בנושאי כלכלה ולתקוף חדשות לבקרים את המדיניות הכלכלית שאותה מוביל ראש הממשלה נתניהו, שעד עתה, על אף הקשיים, ויש כאלו, הוכיחה את עצמה על רקע המשבר הכלכלי העולמי – אינו חרד לתת לחתול לשמור על השמנת".

בראיון שפורסם ב"דה-מרקר" פרץ וזרחיה אינם שואלים את דרעי על עבירות השוחד, מרמה והפרת אמונים, שבהן הורשע בפעם הקודמת שהיה שר. הם מסתפקים בשאלה כללית על כך שרבים מחברי-הכנסת מטעם ש"ס היו מעורבים בעבירות פליליות ("מעולם לא היה בש"ס דגל לעבור על החוק", משיב דרעי. "[...] אין ספק שלמדנו את הלקח. ב-10–15 השנים האחרונות אנו עוברים את כל הדו"חות של מבקר המדינה עם פרס").

פרץ וזרחיה אף אינם מעלים את השאלה האם ראוי – מבחינה ציבורית, לא חוקית – שדרעי ישוב לזירה הפוליטית. אפשר היה לצפות ליותר מעיתון שעורכו הראשי מטיף לכלי תקשורת אחרים על כך שהם נמנעים מלהטיח בפניהם של מרואיינים אמיתות לא נעימות בדבר קשרי הון-שלטון.

אפילו בראיון המחמיא שהעניק "7 ימים", מוסף "ידיעות אחרונות", ליפה דרעי, נושא השחיתות והקלון מוזכר (על-ידי המרואיינת, בלי שנשאלה על כך ישירות). "אריה שילם את חובו", אומרת יפה דרעי. "[...] החוק לא יכול להיות רק לפי מה שנוח לך. אם החוק אומר שאריה רשאי להתמודד, אתה לא יכול להגיד לו שהוא לא רשאי. החוק הכניס אותו למעשיהו, ואנחנו קיבלנו את החוק ואריה שילם את חובו בצורה מכובדת. בואי לא נשכח שהוא מתמודד בפני ציבור, והציבור צריך להגיד את האמירה שלו. הציבור יודע, כי הכל על השולחן. כולם קראו את כל העיתונים. כולם רואים טלוויזיה, כולם יודעים שהוא היה בכלא, אז שהציבור יחליט".

אם הציבור קורא את "ידיעות אחרונות", הוא יוכל לקרוא מיד לאחר התשובה הזו של יפה דרעי את השאלה, "מבחינתך הוא עדיין זכאי?", ואת התשובה: "זכאי וזכאי".

אופס

"קיבלת הבטחה מראש הממשלה על מינוי אפשרי כשר הביטחון?", שואל שלמה צזנה את משה יעלון בראיון המתפרסם במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום". "ראש הממשלה החליט שלא להבטיח לאף אחד שום דבר, והוא שומר על הכלל הזה", משיב יעלון, "נמתין ונראה".

ב"מוספשבת" של "מעריב" מדווח שלום ירושלמי על חלוקת התיקים הצפויה במפלגת הליכוד-ביתנו:

"גלעד ארדן רוצה להיות שר התשתיות ואיכות הסביבה יחד (עשוי לקבל את המשפטים); גדעון סער רוצה להיות שר האוצר (עשוי לקבל את החוץ עד שובו של אביגדור ליברמן או להישאר בחינוך); משה (בוגי) יעלון רוצה את הביטחון (וזה התיק שיקבל); יובל שטייניץ רוצה להישאר באוצר, אבל יסתפק בתיק בכיר אחר; ישראל כץ יישאר בתחבורה. צחי הנגבי יהיה שר; יריב לוין יהיה שר; לימור לבנת וגילה גמליאל יהיו שרות; יולי אדלשטיין ימשיך להיות שר ההסברה. אם רובי ריבלין יהיה נשיא, הוא יחליף אותו כיו"ר הכנסת; אופיר אקוניס יהיה שר במשרד ראש הממשלה; זאב אלקין יהיה השר המקשר עם הכנסת; חיים כץ רוצה להיות שר התמ"ת, אבל יסתפק כנראה בתיק אחר; סילבן שלום עשוי להיות שר התמ"ת או השיכון. במכסה של ישראל-ביתנו אביגדור ליברמן יהיה יו"ר ועדת החוץ והביטחון עד שיחזור, אם יחזור, לתיק החוץ; יצחק אהרונוביץ' יישאר במשרד לבטחון הפנים; יאיר שמיר יקבל תיק בכיר; עוזי לנדאו יישאר בתשתיות; סופה לנדוור תישאר במשרד הקליטה. ליברמן ינסה לצרף אליהם שני שרים חדשים: פאינה קירשנבאום ודוד רותם".

בראיון ל"ישראל היום" מתייחס יעלון גם לדברי דיסקין נגד ברק ונתניהו, שנכללו בראיון שהעניק לדרור מורה, במאי הסרט "שומרי הסף", ופורסמו ב"ידיעות אחרונות". "זו תופעה פסולה", אומר יעלון, "כאשר הדרג המדיני יושב עם הדרג המקצועי, יש חשאיות שמאפשרת דיון אמיתי, כדי שכל אחד יאמר את מה שהוא חושב. הוצאת הדברים החוצה, באופן כזה או אחר, ובאופן מגמתי – זוהי תקלה".

במדור של ירושלמי ב"מעריב" מבקר השר אבי דיכטר את דיסקין בנימוקים דומים. "יש נקודות אינטימיות של ראש הממשלה שבהן אתה צריך להיזהר. אתה הרי לא ראש השב"כ האחרון", הוא אומר. "[...] ראש הממשלה עושה אמבטיה, וראש השב"כ שופך את המים המלוכלכים. מה זה צריך להיות?".

אמנון לורד מבקר אף הוא את דיסקין, במסגרת טורו שב"מקור ראשון". לורד מדגיש את העובדה כי דיסקין נחשב על-ידי עוזר הרמטכ"ל לשעבר ארז וינר לאחד מנאמניו של אשכנזי, וכותב: "העובדה שדיסקין נמצא בצד של המערכת הפועלת לסיכול מדיניות הממשלה החוקית היתה ברורה כבר מזה זמן רב. אבל פה, באמצעות דו"ח הרפז, נמצא אקדח מעשן. על דרך פעולתו של דיסקין נגד אחד העוזרים הקרובים לנתניהו אפשר היה ללמוד מטיפולו בעוזי ארד. הורדה מהמטוס, העלמה לזמן ארוך, חקירת הלם. טיפול שמזכיר את הקג"ב". מה שלורד אינו מזכיר הוא שדיסקין פעל כך כלפי ארד בעקבות הוראתו של ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, לאתר את מי שהדליף מידע מסווג.

בממלכת "ידיעות אחרונות", לעומת זאת, דיסקין הוא תושב כבוד. בעמודי החדשות מדווח אמיר קמינר כי הסרט "שומרי הסף", "סרטו העוצמתי והחשוב של דרור מורה", מועמד לאוסקר (לצד הסרט "המרגש" של עימד בורנאט וגיא דוידי, "חמש מצלמות שבורות"). הכותרת לידיעה היא "שומרי האוסקר", והיא עוסקת בעיקר בסרט שבו משתתף דיסקין. לצד הידיעה מביאה אתי אברמוב את תגובות ראשי השב"כ יעקב פרי, דיסקין ועמי איילון למועמדות לפרס. הקוראים מופנים למוסף השבת בעיתון, שם מובטח להם הסבר מאת סימה קדמון "למה חשוב לראות את 'שומרי הסף'". "סרט חובה לכל אזרח ישראלי", מגדירה את הסרט קדמון בטורה שבמוסף. "'שומרי הסף' הוא סרט מטלטל ופוקח עיניים", כותב נבו זיו במדור הקולנוע של "7 לילות", ומעניק לסרט ציון של ארבעה וחצי כוכבים.

מדור הספרות במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" [עורך: עמית שהם] שומר על עצמאות מערכתית. ברשימה קצרה מאת צליל אברהם נכתב: "ההתבטאויות של דיסקין נגד ברק ונתניהו מצטרפות לסרט 'שומרי הסף', שגובה עדויות מחמישה ראש שב"כ, ומצטרף לסרט 'שלטון החוק', עם ציטוטים דומים ממשפטנים צבאיים, ואת כולם ביחד אפשר לכנס תחת הכותרת 'אופס'. היינו אבל לא ראינו, ראינו אבל לא חשבנו, שירתנו מטרות מושחתות ומנהיגים חדלי אישים, ועכשיו כשזה נגמר, נכה על חטא ונמרק בפניכם את מצפוננו".

ב"מעריב" מדווח נחום מוכיח על המועמדות של "שומרי הסף" ו"חמש מצלמות שבורות" לפרס האוסקר בלי סופרלטיבים. ב"הארץ" מדווחת על כך נירית אנדרמן. כותרת המשנה לדיווחה נפתחת ב"חמש מצלמות שבורות", רק אחר-כך מוזכר "שומרי הסף". בעמוד השער של "הארץ" נכתב: "שני סרטים מקומיים על הכיבוש בדרך לתחרות האוסקר".

ב"ישראל היום" מדווחת מאיה כהן על המועמדויות. כמה עמודים קודם לכן מתייחס לסרטים פרשן העיתון דרור אידר. "סרטים שבתשתיתם הנחת היסוד שישראל היא הרע בסיפור בינינו לפלסטינים", מגדיר אותם אידר. "[...] הצג את עמך בקלונו, וקבל על כך פרסים. לא אלמן ישראל".

הכותרות הראשיות

"התחזית: יבש", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ", המובילה למדור הפרשנות הפוליטית של יוסי ורטר. "הפגישה המגוחכת בין יחימוביץ', לבני ולפיד ותשדירי התעמולה המיושנים לא הפיחו חיים במערכת הבחירות המנומנמת, ובשמאל ממשיכים לריב על אותו מספר מנדטים מצומק", נכתב בכותרת המשנה. "מה הפלא שהציבור התעניין השבוע הרבה יותר במזג האוויר".

"ימים לבנים", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", מעל תצלום של ירושלים תחת מעטה שלג. "מומחים: הכינרת תגלוש באביב", נכתב בכותרת הראשית של "מקור ראשון".

"שבוע וחצי לבחירות: 25% עדיין מתלבטים", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב". לפי ממצאי סקר דעת הקהל של "מעריב", הליכוד-ביתנו שוב עולה, ומגיע ל-38 מנדטים. הכותרת הראשית של "ישראל היום" קוראת: "הליכוד-ביתנו 35, מפלגת העבודה 17, הבית-היהודי 14". בסקר שמפרסם הבוקר "ידיעות אחרונות", לעומת זאת, מגיע הליכוד-ביתנו ל-33 מנדטים בלבד.

השיטה האמיתית

בטורו הקבוע ב"גלובס" יוצא אלי ציפורי, סגן עורך העיתון, נגד ההתנהלות של גיל שרון, מנכ"ל פלאפון, במאבקו בוועד העובדים בחברה. לדבריו, המלחמה שאסר על העובדים המתארגנים נבעה מתפיסת עולם קיצונית, הפוסלת מראש כל צורה של עבודה מאורגנת.

"התוצאות של ההסתה המסוכנת הזאת נראו במיוחד השבוע", כותב ציפורי, ומזכיר כי פרשן כלכלי אחד (התיבה פרשן נתונה בטורו של ציפורי בין מרכאות) הציע להפציץ את נמל אשדוד בעקבות שכר העובדים, כתבת כלכלה בערוץ מרכזי דיווחה בבוז על עובדים במגזר הציבורי שמרוויחים שכר מנופח, ופרשן אחר, "המשמש בפועל דובר משרד האוצר ומדבר מגרונם של אנשי אגף התקציבים", תמך בוועד בפלאפון, "בתנאי שלא יהיה יותר מדי חזק".

בהמשך כותב ציפורי כי באמצע המאבק ניסה שרון "לגייס לצדו עיתון מסוים, שפיתח אלרגיה לוועדי עובדים בכלל ולהסתדרות בפרט". לדברי ציפורי, "[שרון] הטריח את עצמו למערכת העיתון והרביץ באנשיה את תורתו – ועדים זה 'אסון'".

"רוב ה'פרשנים' והטאלנטים בערוצי התקשורת השונים מרוויחים שכר מפוצץ", מזכיר ציפורי, "והם פיתחו אגו וגינוני מלכות הגרועים אף יותר מאלה של גיל שרון. זאת בשעה שעובדים בתחתית המדרג בארגוניהם מרוויחים פרוטות, והם הראשונים להיזרק הביתה בזמנים קשים. זה לא מפריע להם לקשקש בלי סוף על פערים חברתיים ועל שינויים מבניים בשוק העבודה – שינויים המקדשים כביכול את ה'כישרון' ואת ה'מצוינות' ואת ה'גמישות'. ברור, הרי הם הכשרוניים והמצוינים – השאר הם סתם פועלים".

בטורו שבפתח "דה-מרקר" כותב גיא רולניק על 8 ספינים במערכת הבחירות. הספין האחרון הוא "ועדי עובדים".

"מימין ומשמאל נעשה שימוש מניפולטיבי בביטוי הזה", כותב רולניק. "השיטה היא לחבר את בעיית הוועדים של המונופולים, שמגלגלים את עלויותיהם ואת חוסר היעילות שלהם על השכבות החלשות ופוגעים בשוויון ההזדמנויות, עם רעיון העבודה המאורגנת. בשיטה הסוציאל-דמוקרטית האמיתית רוב העובדים מאורגנים בוועדים אחראיים שרואים את עצמם כחלק מהחברה כולה, ולכן לא יכולים לגלגל לאורך זמן חוסר יעילות על העובדים החלשים שאינם בחבורה. בשיטה הישראלית רק רבע או שליש מהעובדים מוגנים, והשאר משלמים את המחיר במישרין או בעקיפין".

בשולי החדשות

אסף גבור מדווח ב"מעריב" כי פלסטינים לא הורשו לשחק בשלג מחשש שיאיימו על בטחונם של תושבי ההתנחלות איתמר. "אסור לטעות ולחשוב שמדובר במשחק בלבד", מצוטט "גורם בטחוני באיתמר". "[...] צריך לזכור שמהכפר הזה הגיעו רוצחיהם של משפחת פוגל, ולכן אנחנו לא מקלים ראש גם בקבוצת נערים שעולה מהכפר לכיוון היישוב כדי ליהנות מהשלג".

"זה היה נסיון חיסול שפל", אומר העבריין נסים אלפרון לכתב הוותיק של "ידיעות אחרונות" יחזקאל אדירם. "עלובי הנפש האלה ניסו כבר כמה פעמים לחסל אותי, אך נכשלים, כי ריבונו של עולם, שנתן לי את תשע הנשמות, מגן עלי וּודאי ייתן לי עוד תשע נשמות אם יהיה צורך".

ב"מעריב" מדווח על שובו של מערך גיוס חוץ-לארץ (גח"ל). אחיקם משה דוד מדווח כי "באגף המבצעים הלוגיסטיים והנכסים במשרד הביטחון (אמו"ן) השלימו לאחרונה תוכנית משותפת עם חברת התעופה הלאומית אל-על להקמת מרכזי הטסה במדינות שונות שדרכם יוטסו לישראל בזמן מלחמה רק חיילי המילואים ההכרחיים ביותר".

גילי כהן וג'קי חורי מדווחים כי כוח של צה"ל ירה לפני כחודשיים רימוני הלם ורימוני גז מדמיע לעבר בית-ספר בכפר בורין, כך לטענת עדי ראייה.

הרפז

"חלקים ניכרים מעדויות ברק, מהם מזימתיים ומהם מיתממים, מוקדשים לעיתונאים, לדרכי ההשפעה עליהם ולמסרים שהועברו באמצעות כתבותיהם", כותב אמיר אורן ב"הארץ". לדברי אורן, ברק טען כי היועץ המשפטי לממשלה נמנע מלטפל בחשדות העולים מפרשת הרפז "כי הוא חושש" משני עיתונאים "שסייעו לו למינויו כיועץ משפטי לממשלה, והלכו מאחד לאחד להשפיע על קידום מינויו". אורן מציין שברק נוקב בשמות העיתונאים, אך הוא עצמו נמנע מכך.

גם עמוס הראל מתייחס לממצאי דו"ח המבקר בטורו שב"הארץ". בין היתר מזכיר הראל טענה שיצאה מפי דובר צה"ל לשעבר אבי בניהו, כאילו שר הביטחון החל בשלב מסוים להגיע לתרגילים עם צלם מטעם משרדו. לפי גרסה זו, הצלם, אריק חרמוני, החל להתלוות לברק כדי לצלם תצלומים בלתי מחמיאים של הרמטכ"ל אשכנזי, שאותם היה ניתן להפיץ לתקשורת. "לפי זכרוני, וכך זוכרים גם כתבים עמיתים ויועצי שרים בעבר, חרמוני מצטרף לתרגילים במשך שנים", כותב הראל. "זה לא מנהג שהחל בוקר אחד בספטמבר 2009, כדי לפגוע באשכנזי".

ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" מביאות אתי אברמוב ואמירה לם את גרסתו של ארז וינר לדו"ח, כפי שאמר בשיחות עם חברים, מקורבים ועורך-דינו (הזוכה להופיע בתצלום הנלווה לכתבה). וינר אינו מתייחס ליחסיו עם עיתונאים.

ענייני תקשורת

נחום ברנע מקדיש את סיום טורו השבועי ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" לאתר "יזרוס", שבבעלות שני פעילים של מפלגת ישראל-ביתנו לשעבר. לפי ברנע, השניים הציעו לפני כמה שבועות לסגן שר החוץ דני אילון לראיין אותו תמורת 15 אלף שקל, לא כולל מע"מ. "המפלגה לחצה על אילון להיענות", כותב ברנע. לדבריו, האתר אף הפיץ לחברי-כנסת הצעה לסקרם תמורת תשלום. "כתבות במדור זה מוגשות לא בצורת פרסומת, אלא בתכנים עיתונאיים לכל דבר", נכתב בהצעה, "עם אייטם חדשותי, פרטים בנושא, ציטוטי מקור וכותרת מושכת". אלכס מילר, מוסיף ברנע, נענה להצעה ושילם לאתר 7,000 שקל מהתקציב המיועד לקשר עם הבוחר.

אמילי גרינצווייג מדווחת ב"הארץ" כי לשכת הפרסום הממשלתית תפסיק לרכוש מדיה בערוץ 10 בשל "חילוקי דעות מסחריים". ההפסד לערוץ: כ-15 מיליון שקל בשנה.

ב"מוספשבת" של "מעריב" ממשיך קלמן ליבסקינד את העימות עם העיתונאי לשעבר מיקי רוזנטל, אחרי שבשבוע שעבר פירסם תחקיר שלפיו בדירתו של רוזנטל קומה שלמה שנבנתה ללא אישור, שעליה מעולם לא שילם ארנונה.

במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" מתפרסם ראיון עם שלמה ארצי, בעל טור במוסף "7 ימים" של העיתון. את טורו השבוע פותח ארצי בהתייחסות לראיון: "אשתמש בכותרת של הסופר האמריקאי דייוויד פוסטר ואלאס ואומר שראיון זה אולי 'משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם', אבל לבסוף תמיד חוזרים". מוזר. ככל הידוע פוסטר ואלאס לא חזר לשייט בספינת תענוגות.

ב"ישראל היום" מכנה דרור אידר את ה"ניו-יורק טיימס" "[ה]עיתון העוין ביותר לממשלת נתניהו", וזאת בעקבות ראיון שהעניק שמעון פרס לרונן ברגמן ופורסם במגזין של העיתון האמריקאי.

שלומי אלדר מתראיין אצל איילת שני במוסף "הארץ" ומספר לה כי שהה בעזה שבוע לפני תחילת מבצע "עמוד ענן".

יצחק לאור כותב במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" על ספרה של עדי מרקוזה-הס, "העיתון". "ב-5 ביוני 2000 נשבר האיגוד המקצועי של עובדי הדפוס ב'ידיעות אחרונות' אחרי מאבק בין בעלי אינטרסים מנוגדים", הוא מציין בסיום רשימתו. "החזקים ניצחו, כמובן, כלומר בעלי העיתון. לעזרת ההנהלה, נגד פועלי הדפוס, באו העיתונאים. את מכתב התמיכה בהנהלת העיתון קרא במסיבת העיתונאים העורך-לשעבר דורון גלעזר. הס-מרקוזה מציינת כי רק גדעון עשת, הכתב הכלכלי, ביחד עם העיתונאי בני ברק, כתבו לוועד שלהם מכתב ובו תיארו מה יקרה בעתיד לעיתונאים. [...] איש מהעיתונאים לא הקשיב לעשת ולברק. לפני 12 שנים".