שניים מגיבורי הדרמה הגדולה של 2011 נצפו השבוע (25.5) בבית-קפה בתל-אביב. הראשון, נוחי דנקנר, היה איש העסקים החזק בישראל במשך עשור עד שבמהלך דרמטי נלקחה ממנו השליטה באימפריית אי.די.בי כשהוא מותיר חובות של מיליארדים. מולו ישב שותפו לשעבר, שקפץ מן הספינה לפני שטבעה – צביקה לבנת, ראש המשפחה ששלטה במשך שנים במונופול המלט נשר ומונופול התחבורה "תעבורה".
השנייה, דפני ליף, הובילה מחאה נגד מחירי הדיור שהפכה למחאה החברתית הגדולה והסוחפת בתולדות המדינה, מחאה שהיתה מהגורמים הישירים להתמוטטות העסקית של דנקנר.
המחאה זכתה לרוח גבית חזקה מכלי תקשורת מרכזיים שהיו מעוניינים בהחלשת ממשלת נתניהו, ובראשם קבוצת "ידיעות אחרונות" של נוני מוזס, אך פנתה מהר מאוד דווקא נגד השחיתות והעיוותים במגזר הפרטי, מה שהביא לצמצום דרסטי של הכיסוי התקשורתי של המחאה ולסיקור שלילי שלה.
ואולם, למרות שגוועה הנחילה המחאה הלך רוח שתרם לחשיפת ההתנהלות העסקית הבעייתית של תאגידים ממונפים כמו זה של דנקנר ולחובות העתק שלהם, שהבנקים והגופים המוסדיים גילגלו לאורך השנים ולמעשה הסתירו אותם מהציבור. אותו הלך רוח נשב גם מאחורי רפורמות שייבשו את הפרות החולבות של הטייקונים – חברות ריאליות בתחומי הסלולר, הקמעונאות והביטוח בקצה התחתון של הפירמידה, שהעלו את יוקר המחיה בישראל כדי לאפשר לטייקונים בקצה העליון לממן את רכישתן.
דנקנר, שהצליח במשך שנים לגלגל את חובותיו הרחק מעיני הציבור, יצא לקרב עסקי וציבורי. הוא קנה את "מעריב" בכספי חברות ציבוריות שבשליטתו והביא אותו בזמן שיא לרמה חדשה של שחיתות עיתונאית (הישג מעורר השתאות בהתחשב בכך שהעיתון נשלט קודם לכן בידי עופר נמרודי, עבריין מורשע שנהג גם הוא להשתמש בעיתון למטרותיו האישיות), ונקט בפעולות שהביאו אותו בין היתר מאוחר יותר להרשעה פלילית.
מי שנטשו אותו לפני קו הסיום היו שותפיו הוותיקים באי.די.בי – משפחת לבנת, אחת העשירות במשק הישראלי ובעלת קבוצת "תעבורה" בראשות הפוליטיקאי המורשע אהוד אולמרט. בני משפחת לבנת נהנו במשך השנים מדיבידנדים של כחצי מיליארד שקל שזרמו אליהם מאי.די.בי, אך בפברואר 2012 נאלצו להיפרד ממניותיהם במחיר אפסי רגע לפני שהיקף החובות של אי.די.בי עלו על שווי אחזקותיה, ולפני התביעות הייצוגיות בגובה מאות מיליונים.
נוחי דנקנר (מימין מאחור) ודפני ליף (משמאל מקדימה, בגבה למצלמה), תל-אביב, 25.5.17 (צילום: "העין השביעית")
דנקנר נמצא כעת, ככל הנראה, לפני כניסה לכלא: בדצמבר האחרון נידון לשנתיים מאסר בפועל בשל עבירות בורסאיות (הערעור לעליון עודנו תלוי). קודם לכן חתם עם הבנקים על הסדר חוב שבמסגרתו הוא אמור לשלם לבנקים לאורך השנים חלק מחוב פרטי בגובה כחצי מיליארד שקל, זאת אחרי שסכום דומה של חוב כבר נמחק על-ידיהם. לאחרונה פורסם כי למרות חובותיו האדירים, הבנקים מאפשרים לדנקנר להמשיך באורח חיים המאפיין את האלפיון העליון: הזוג דנקנר מתגורר בווילה מפוארת בהרצליה פיתוח בשכר דירה של עשרות אלפי שקלים. ליף, קולנוענית במקצועה, הוציאה בימים האחרונים סרט תיעודי, "כשהרגליים נוגעות בקרקע" שמו.
צילום של דנקנר חולק שולחן בבית-קפה עם דמות אחרת כבר הפך מפורסם: הדמות שישבה אז, ב-2010, מעברו השני של השולחן היתה רקפת רוסק-עמינח, מנהלת החטיבה העסקית בבנק לאומי ומי שמכהנת כיום כמנכ"ל הבנק. רוסק-עמינח היא מי שאיפשרה לחברות של דנקנר, הפרטיות והציבוריות, לצבור חובות דמיוניים, והיא מי שביקשה למחוק את חלק הארי של החוב בהסדר. אלא שבעידן שאחרי המחאה החברתית, התרעומת הציבורית לא איפשרה "לסגור עסקה" עם דנקנר. אגב, ב-2010 עמד על השולחן בקבוק דיאט-קולה, ב-2017 החליפה אותו כוס מיץ גזר.
נוחי דנקנר (משמאל) וצביקה לבנת, תל-אביב, 25.5.17 (צילום: "העין השביעית")