"אשליה לחשוב שתקשורת יכולה לייצג מציאות", אמר ביום חמישי האחרון העיתונאי לשעבר רם לנדס, ועורר עליו את זעמם של העיתונאים שישבו לצדו. היה זה באוניברסיטת תל-אביב, במסגרת פאנל בנושא תקשורת ופוליטיקה שהתכנס לרגל השקת ספרה של ד"ר אורית גלילי-צוקר, "פוליטיקה תקשורתית בת זמננו".

ביוני השנה, במהלך ראיון לרונה קופרבוים במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות", טען לנדס, שעזב את העיתונות לטובת ניהול חברת הפקות, כי "בטלוויזיה אין שום דבר חוץ מתקשורת רגשית [...] חדשות בטלוויזיה זה ז'אנר רגשי. ואם ככה, מה ההבדל בין חדשות לטלנובלה? זה בידור וזה בידור". באותה הזדמנות הסביר גם כי לדעתו, ההבדלה שעושים צופים בין חדשות לבידור נובעת רק מהצורך שלהם ב"תמונת עולם מסודרת".

העיתונאי שלוחשים לו באוזן הוא חצי אחוז מהתקשורת. מימין: בן כספית, נחמה דואק ורם לנדס בכנס באוניברסיטת תל-אביב, 6.11

העיתונאי שלוחשים לו באוזן הוא חצי אחוז מהתקשורת. מימין: בן כספית, נחמה דואק ורם לנדס בכנס באוניברסיטת תל-אביב, 6.11

בפאנל שהתכנס ביום חמישי הרחיב לנדס על תפיסת עולמו התקשורתית, לקח אותה צעד קדימה, והפעם עשה זאת מול כמה וכמה עיתונאים בכירים, שהתקשו להאמין למשמע אוזניהם.

לנדס, לשעבר עורך "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", עורך ראשי בחברת החדשות של ערוץ 2 ומי שהקים את חברת החדשות של ערוץ 10, טען כי "המחשבה שבשמונה בערב אנחנו פותחים טלוויזיה ומקבלים שיקוף של תמונת המציאות נובעת בסך-הכל מחולשה אנושית – לבקש עולם מסודר". לדבריו, "בכל פעם יש שם סיפור שבדרך כלל אין שום קשר בינו לבין ההתרחשות בעולם האמיתי, אבל התפקיד של החדשות הוא להעצים את התחושה של עולם מסודר, והם, אנחנו, מי שנמצא במשמרת באותו רגע, עושה את זה באמצעים טלוויזיוניים מוכרים".

להמחשה הביא לנדס תיאור של דיווח מהשטח, שבו דווקא המדווח יודע את המעט ביותר. "כאשר עומד כתב במחסום א-ראם ומדווח על מה שקורה", אמר לנדס, "זו הצגה. אין לו מושג מה קורה. הוא עומד שם עם המצלמה, עם התאורה, לא יכול לזוז לא ימינה ולא שמאלה, הטלפון שלו סגור, והוא שומע באוזן מהקונטרול מה שקורה ומספר על מה שקורה במחסום א-ראם. זה משחק, כמו משחק של דרמה יומית או משחק של תוכנית ריאליטי. אלה מיצגים אמנותיים שנועדו לייצר תחושה".

לטענת לנדס, תנאי ייצור החדשות הנוכחיים אינם מאפשרים כלל מצב שבו התקשורת תשקף את המציאות נכוחה. "כאשר אתה בא לנתח מציאות מורכבת", הסביר, "שיש בה אנשים שהמומחיות שלהם היא לייצר תמונת עולם מדומה, אין דרך בעולם שבן-אדם, בטח כשיש לו דדליין של שמונה בערב או של 12 בלילה, יידע מה נכון ומה לא נכון. החלטה של עורך מהדורה, החלטה של כתב מה לשדר, מה נכון ומה לא נכון, היא החלטה שנובעת מתחושת בטן, מסטטיסטיקה של הערכת הסיכויים. בסופו של דבר משדרים משהו. האם זה נכון? את התקשורת עושים בני-אדם, ובני-אדם אינם יכולים להבחין לעולם בין אמת ובין שקר".

הפרשן לענייני ביטחון ואיש אוניברסיטת תל-אביב ד"ר ראובן פדהצור, שהנחה את הפאנל, היה הראשון להגיב. "אני, בתור עיתונאי, מתקומם", אמר. גם ח"כ שלי יחימוביץ', שלפני שעברה לפוליטיקה עבדה שנים ארוכות בעיתונות, הודיעה כי היא "מתקוממת מוסרית וערכית" על דברי לנדס. פרופ' אביעד קליינברג (בעל טור ב"ידיעות אחרונות"), שישב לצדה, התריע כי דברי לנדס מדהימים ומדאיגים אותו והזהיר מפני מצב שבו חושבים כי "אם אנחנו לא יכולים לדעת שום דבר בביטחון, כי אז הכל שקר, מותר לנו להיות חרא של עיתונאים, לא לעשות שיעורי בית, ולהביא רק רייטינג".

לדברי קליינברג, "ההבדל בין אמת לשקר לפעמים הוא מסובך, לפעמים הוא קשה, אבל בהרבה מאוד מקרים זה לא כל-כך מסובך. וההבדל בין תוכנית ריאליטי מחורבנת למציאות, בין עיתונאי שלא עושה שום שיעורי בית ומחרטט משהו ובין מי שחושף דברים, הוא בדיוק ההבדל בין פוליטיקה שיש בה איזושהי משמעות לבין הפוליטיקה שבתוכה אנחנו מתבוססים – פוליטיקה של שקרים, של קשקשת, של חרטא. חרטא היא לא תיאור של המציאות, חרטא יוצרים על-ידי תפיסות כאלה של המציאות".

את הביקורת החריפה ביותר ספג לנדס מעיתונאי "מעריב" בן כספית. "תגיד, רם", פנה כספית ללנדס, "היית פעם עיתונאי? הבאת פעם סיפור בחיים שלך?". ולאחר שלנדס השיב בחיוב, המשיך כספית במה שהוא עצמו כינה "חקירה צולבת" ודרש: "יש לך דוגמאות? זה היה שקר או אמת הסיפורים שלך?".

כספית הגדיר את טענותיו של לנדס כ"צבר של פילוסופיות בחצי שקל של כל מיני תפיסות עולם פסבדו-משהו", ואמר כי אי-אפשר לעבור עליהן לסדר היום. "נאמרו פה דברים שלא יתוארו במופרכות שלהם", הודיע לקהל שהתכנס לצפות בפאנל, וקבע: "אני לא יודע מה הרזומה של רם לנדס, עיתונאי לא היית אף פעם, אין לי ספק בזה. וגם אם תוכיח לי, לא אקבל את זה". על אף שנחמה דואק, הכתבת הפוליטית של "ידיעות אחרונות", מילמלה כי לנדס ערך אותה בעבר ב"מוסף לשבת" של העיתון, כספית המשיך בשלו ופנה לקהל ישירות, בניסיון להגן על יוקרת המקצוע.

"רבותי", אמר, "אני קם, חי, יושב, רץ ומתנהל כל ימי חיי, שבעה ימים בשבוע, 24 שעות ביממה כבר 23 שנה, כדי שתדעו יותר. זה סוג של ציווי, כמו שבועת רופא, כי אני רוצה שתדעו יותר. אנחנו עובדים בפרך בשביל ידיעות, טובעים בים של אינטרסים וספינים, וצריכים להגן עליכם. אין לנו שום אינטרס זר. אנחנו בני-אדם, טעיתי מאות פעמים בקריירה שלי, אבל השבועה שלנו שרירה וקיימת, ויש עדיין עיתונות טובה, אמיתית וחוקרת".

העיתונאי שאומרים לו באוזן מה להגיד הוא "חצי אחוז מהפריים שנקרא תקשורת", אמר כספית והדגיש: "זה לא נכון ששני שלישים מהטורים של בן כספית זה דעתו האישית. למה לא נכון? אין לי מושג מה דעתי האישית. אני ישראלי ממוצע, אני יושב על הגדר, אני מתלבט, אני מתייסר, אני לא יודע מה נכון, אין לי את התשובות".

היחיד מבין חברי הפנאל שגילה הבנה לדברי לנדס בסבב התגובות הראשוני היה יועץ התקשורת ליאור חורב, אחד מאותם "אנשים שהמומחיות שלהם היא לייצר תמונת עולם מדומה", כפי שהגדיר זאת לנדס. חורב טען כי הציפייה שהתקשורת תעשה את עבודתה היא "ציפיית שווא", שכן לתקשורת המסחרית "אין שום תפקיד", ואף אחד לא מינה אותה למלא כל תפקיד. אך ככל שהדיון נמשך, התברר כי גם יתר הדוברים מודים שתמונת המצב הנוכחית של התקשורת בישראל הולכת ונעשית דומה למה שתיאר לנדס.

יחימוביץ' הסבירה כי בשל פגיעה קשה בביטחון התעסוקתי של עיתונאים, פחתה יכולתם להגיע לאמת. גם דואק הסכימה כי האמת על הפוליטיקאים אינה באה לידי ביטוי בתקשורת, ואפילו כספית נאלץ להודות כי "התקשורת אינה עולם מושלם. היא הרבה יותר דומה למה שרם לנדס תיאר, וזו הבעיה". לדבריו, יש עדיין עיתונות המציגה "תמונה פחות או יותר נכונה של הפוליטיקה בתקשורת", אך "בקצב הזה אנחנו הולכים ורואים את הגסיסה שלה, את העשור האחרון של עיתונות אמיתית בעולם".

לנדס עצמו, אגב, הדגיש כי הוא אינו מצדד במצב שבו אין הבדל בין חדשות לבידור, אלא פשוט מכיר במציאות הזו. "כאשר התבקשתי להקים חברת חדשות לערוץ 10", סיפר לקראת סיום הפאנל, "רציתי להקים ארגון תקשורת שונה, אמפתי, ספקן, זהיר, לא שיפוטי, לא נמהר, שיבדוק את עצמו. אחרי שלוש שנים בתפקיד המנכ"ל הגעתי למסקנה שאין דרך לקיים ארגון תקשורת אמפתי, לא שיפוטי, זהיר וספקן, כי זה בניגוד לטבע האנושי. זה לא בגלל שהעיתונאים הם אנשים רעים, אלא בגלל שהעיתונאים הם בני-אדם". עם קביעה אחרונה זו של לנדס איש מבין העיתונאים הנוכחים לא התווכח.