במקרה או שלא במקרה זוכה השם "גרון עמוק" לשתי הערות שוליים, שונות למדי זו מזו, בהיסטוריה התרבותית של המאה העשרים. זהו שם הצופן של המדליף בה"א הידיעה, ויותר מזה, סמל למסתורין שבעבודה העיתונאית. זהו גם שמו של סרט הפורנו המפורסם ביותר בעולם.

בין שני ההקשרים של "גרון עמוק" נמתח מרחב האפשרויות הסגנוני של עולם העיתונות. פרשת ווטרגייט מסמלת קצה אחד של הסיפור העיתונאי, בפינת הרחוב שהוא חולק עם המעשייה הבלשית. זו העיתונות שעולמה עולם של חידות, תעלומות ומסתורין, עולם עיתונאי פתלתול כסימן שאלה. כמו סיפור בלשי טוב, התוצר העיתונאי המוצלח בז'אנר מצטיין בעלילה עשירה, בדמויות מורכבות, ובהפתעה.

כמו בסיפור בלשי, ישנה חשיבות לכך שנקודת המבט היא חלקית. הדרמה עובדת רק משום שאנחנו יודעים שלבלש, או לעיתונאי, אין התמונה המלאה. וכמו עבודתו של הבלש, עבודתו של העיתונאי לעולם אינה נשלמת. הבלש, גם אם פתר את התעלומה, נותר, בסופו של דבר, עומד באפלה.

המודל האידיאלי הזה הוא רק קצה אחד של אפשרויות הז'אנר. בקצה השני חולקת העיתונות את מיטתה עם הפורנוגרפיה. כמו סרט פורנו היא מתמקדת בבוטה, מתוך יומרה "להראות הכל", לדווח את פרטי הפרטים המיוזעים, לחשוף, פשוטו כמשמעו, את האמת במערומיה. תחת סימני השאלה הבלשיים היא מציבה סימני קריאה זקופים ונחרצים. ממש כמו בסרט פורנו, שבו העלילה היא רק מכשול פורמלי, היא מותירה אותנו עם תמונה של האקט הממשי, בלי מסתורין, בלי הפתעות. וגם הדמויות שמככבות בה שטוחות כסדין.

אולם דווקא ככל שהדברים מוצגים במערומיהם, משהו על כסותה של האמת העיתונאית נחשף. האמת העיתונאית קיימת רק במידה שהיא מגלה טפח ומכסה טפחיים, כאילו הגילוי העיתונאי המוצלח מצהיר על המציאות עצמה כתעלומה.

השאיפה להראות הכל, לעומת זאת, מאיינת את המציאות שהיא מתיימרת לחשוף. בצמצום של המציאות לתיאור "חושפני" היא מאבדת את המובן החשוב, שבו האמת שלה נבנית מתוך יחסים של שיתוף פעולה עם הקורא. רק כאשר הקורא הוא שותף פעיל בהרכבת הפאזל, תקוע תמיד עם החתיכה החסרה, אכן נבנית תמונת מציאות כלשהי. תמונה פגומה וחסרה, ממש כמו המציאות.

משהו רע קורה ליחסים בין הקורא, או הצופה, לבין העיתונות, ככל שהיא נוטה לצדה הפורנוגרפי. העלילה הבלשית, דווקא משום שאינה חושפת הכל, מערבת את הקורא, דורשת ממנו מאמץ. החשיפה הבוטה מגמדת אותו, מבטלת את המשמעות שלו כיצור חושב. במעבר מהצגה חלקית, של פרטים מסוימים, שבאמצעותה אמור היה הקורא לפלס את דרכו ולהרכיב סיפור, עשיר ככל הניתן – לשאיפה "להראות הכל", הקורא מצומצם לחומר, מסה חושית המגיבה לגירוייה הגסים של המציאות. העיתונות הפורנוגרפית כבר לא צריכה את הקורא, רק את הקונה.

כל שאלה טובה, עסיסית, נחנקת על־ידי התשובה שמוצמדת לה. חשיפת זהותו של "גרון עמוק" הציבה עובדה, סתמית למדי, במקום שבו היתה תעלומה. הזדמנות טובה ללבוש מעיל גשם ארוך, לצאת החוצה, ולהתחקות אחר תעלומות חדשות.

יובל קרמניצר הוא עיתונאי

גיליון 57, יולי 2005