בשעה שהמאמר הזה מתוקתק, מרצדת באתרי האינטרנט כותרת ראשית על החרפת המשבר בין ארצות־הברית לישראל בגין מכירת נשק לסין והחרמת ראשי מערכת הביטחון על־ידי האמריקאים. הכותרת הזו היא פולו־אפ לידיעה שפרסמנו לראשונה בערוץ 2. בתגובה חטפנו אז גם הכחשה מלשכת ראש הממשלה בירושלים וגם משפט מהצנזורה הצבאית בתל־אביב. זו ידיעה, שלשכות שרון ומופז הצליחו להחניק ולהשתיק במשך שבועות רבים, עד שאיתרנו אותה ושיגרנוה לאוויר.
המשרה שלי בחדשות ערוץ 2 היא דו־קרנית. גם כתב, רפורטר, גם בעל טור, בעל דעה. ככתב אני מביא, נאמר, משהו בין עשרים לשלושים ידיעות בשנה. חלקן, או רובן, אינן עולות בקנה אחד עם השקפת עולמי. חלקן, או רובן, אינן מקדמות, אפילו מסיגות אחור, את העדפתי הפוליטית. נו, וכי יש לי בכלל שיקול דעת שלא להביאן? וכי יעלה במוחי לייצר מרחב תמרון כדי להתחמק מפרסומן?
ידיעה היא ידיעה. דעה היא דעה. מלכות במלכות אינה נוגעת. מי שלא מבין את הדיכוטומיה הזו, את הפיצול, את החיציון הזה – שישתה את המים של בית סוקולוב.
▪ ▪ ▪
משל האתרוג, שהומשל בדיון במכון ון־ליר ובמאמר בגיליון קודם של "העין השביעית", יוחד לאגף הדעות. באגף הידיעות יש, כמובן, להתייחס לראש ממשלה כאל לימון, אפילו כאל חושחש. משל האתרוג עורר ביקורת בשני מאתרים מובהקים: נוטרי יש"ע, מתנגדי ההתנתקות מצד אחד, ותצפיתני עיתונות, אנשי עיון מצד שני.
אלה אף אלה סמוכים על שולחני, שלא לומר פרזיטים, בכל הנוגע לחשיפת התנהלותו, אורחו ורבעו המדיני, הפוליטי והמשפטי של ראש הממשלה. אלה אף אלה תוקפים את שרון באמצעות ועל סמך ידיעות שמובאות על־ידי כתבים־פועלים, רבות מהן על־ידי. ההגיגנות, העיוניות הזו, מתקיימת על בסיס פועלם של רפורטרים, בזכות עבודה שחורה של כתבים, אבל מתייחסת לכתבים כפי שיתייחס מעביד נצלן לפועל מהשטחים.
▪ ▪ ▪
בתוכנית "אולפן שישי" נחשף, שבמקביל לחקירת דודי אפל, פרשת "תפוח רקוב", מתנהלת חקירה הנקראת "שטיח אדום", שבסופה יתווסף לכתב־האישום נגד אפל מתן שוחד לראש הממשלה ולממלא מקומו. כלום עשינו אז חשבון כלשהו? האם אִפשרנו להעדפה פוליטית להעלים, לעמעם או לטשטש את הידיעה?
כשפתחתי את המהדורה המרכזית בידיעה, שפרקליטת המדינה החליטה להגיש כתב־אישום נגד ראש הממשלה – לא ראיתי ממטר את תוכנית ההתנתקות, החשובה מאוד לדעתי, ואת שרון, היחיד שמסוגל לבצעה, להערכתי.
כאשר דיווחנו, מה שהיה למחרת לכותרת ראשית בעיתונים, שראש הממשלה נפגש עם בני משפחת ארד וגילה להם שהוא הולך לעסקת שבויים נטולת רון – ידוע ידענו שאנחנו מסמנים מתקפה על ראש הממשלה.
או כאשר סיפרנו על קרע בין שרון לידידו, או למי שהתגנדר בו כידידו, הנשיא פוטין, על רקע האוליגרכים והגיבוי הישראלי – האם חשבנו, ולו להרף עין, על רצועת עזה?
כשאני חושף את דו"ח החקירה על השגריר בוושינגטון, דני איילון, שהוא חביבו ובן־חסותו של ראש הממשלה, האם אני מהרהר בכך שהידיעה תפגע בראש הממשלה ולעומת זאת תשמח עד מאוד את שר החוץ? הנושא ראוי לפרסום, הפרטים מדויקים, נאמנים למקור – אז קדימה לשידור, לפני שמישהו אחר יצוד את הדו"ח.
▪ ▪ ▪
ישנו, כידוע, גם אגף דעות. די להיות עיתונאי סביר, לא צריך להיות אקרובט, כדי להבחין בהבדלים ולסמן אותם. בעיני, עיתונאי הוא מכונית נוסעת ובתוכה השקפת עולם. לא צינור חלול, לא רמקול להשכרה, לא משפך ריק היוצק נוזלים לא לו. ועוד בעיני, הכיבוש, בנוסף לשלל מכותיו ותחלואיו, עושה את ישראל למדינה נטולת גבולות. איך מלהגים הפרסומאים? כשהחומוס אחלה – הכל אחלה. ובכן, כשהמדינה ללא גבול – הכל ללא גבול.
בפרפרזה על דברים שכתב פרופ' יהושפט הרכבי ז"ל: במדינה ללא גבולות – שר אינו יודע את גבולות השלטון, ושופט את גבולות המשפט, וחבר כנסת את גבולות החקיקה. כאשר מסתמן סיכוי לסמן גבול, לפחות בחזית אחת, לפחות בדרום, הרי שהמהלך הוא תקדימי, חשוב, היסטורי. המהלך ראוי לתמיכה עזה. ראש הממשלה – להגנה נמרצת.
לא אתרגש כש־1,600 משפחות ייאלצו לעבור דירה. עשרות אלפי משפחות בישראל עוברות דירה מדי שנה. אתקשה להזיל דמעה, משום שהן בסך־הכל זזות קילומטרים אחדים צפונה. הן חוזרות הביתה, הן לא נשלחות לאריתריאה. והעיקר, אמשיך לסרב לבקשת דרשני הימין להטיל עבורם את מימיהם שלהם, ולהמלצת אנשי עיון – שמעולם לא הביאו ידיעה עיתונאית – להתמרכז, כי זה מצטלם מקצועי.
גיליון 57, יולי 2005