ידידי הנס־אריק ואני נחשבים בעגת הצוות הווינאי לאנשי מוסקבה־אדינבורו. יחד נבחרנו לוועד המנהל של IPI, מכון העיתונות הבינלאומי, בעצרת הכללית שקיים הארגון במוסקבה במאי 1998. ויחד, בתום הכהונה השנייה והאחרונה, כעבור שמונה שנים בדיוק, העברנו את התפקיד למחליפינו. החילופים נערכו לפני שבועיים באותו הטקס, אותו הכנס, אותו המלון, אותו המשקה, אותם החברים מקטמנדו, אבוג'ה, לובליאנה, איסטנבול, ורשה, מנילה, בואנוס־איירס, סיאול, קופנהגן, לונדון, קייפטאון, בנגקוק, ניירובי, הלסינקי - אבל כשיצאנו החוצה, העיר היתה הפעם אדינבורו והזמן לפרוש הגיע.

ידידי הנס־אריק מאטרֶה חזר לא מזמן לכהן כעורך הראשי של "אפטן פוסטן", היומון החשוב, השני בגודלו, בנורבגיה, אחרי כמה שנים שבהן שימש בתפקיד בכיר בתאגיד המו"לות הענקי "שיבסטד", שהוא גם הבעלים של העיתון. באותם ימים השיק הנס־אריק כמה מעיתוני מותג החינם "20 דקות" בשווייץ, ספרד וצרפת, עיתונים שמופצים היום ביותר מחמישה מיליון עותקים. הנס־אריק הוא בחור בעל הומור ארקטי, שהיה רוטן בכל פעם שלא הצלחנו לאזן את התקציב השנתי: "נכון שאנחנו הנורבגים יכולים תמיד לפמפם קצת נפט בשבילכם, אבל אל תבנו עלינו". והנה, כל כשרונותיו העסקיים לא עמדו לו כשקנה פשמינה במחיר מופקע בחוצות דלהי. לאיסמעילה עיסא, איל העיתונות מקאדוּנה, ניגריה, דבר כזה לא יכול היה לקרות.

החברות בארגון עיתונות בינלאומי היא חוויה מכוננת לכל מי שעוסק בעריכת עיתון. עוד לפני המטרה הצודקת המשותפת, ולפני התועלת הפוליטית שבנוכחות בזירה העולמית, ולפני האדרת המוניטין של כלי התקשורת שממנו באים - אפשר לסמן את הרִישוּת, נטוורקינג, כצורך חיוני לכל איש עיתונות. עורך עיתון שאיננו מקושר למקביליו מן העולם, במיוחד אם הוא פועל במדינה מסוגרת מבחינה תרבותית, כמו מדינת ישראל, עלול להתבוסס בתוך המגבלות שמכתיב לו השוק המקומי.

שני ארגונים בינלאומיים גדולים מאגדים את ראשי העיתונות בעולם. האחד WAN, World Association of Newspapers, הוא הגוף המקצועי המוביל, שפועל כיריד ענקי לבחינת חידושים תפיסתיים, טכנולוגיים, תוכניים, צורניים ושיווקיים. השני הוא IPI, International Press Institute, ארגון נושא שליחות מוצהרת: לטפח את חופש העיתונות, לקדם את ערכי זרימת המידע והזכות לדעת, ולשכלל את צורת העבודה העיתונאית. זהו ארגון כבד־ראש במהותו שעוסק לא רק בדיונים ובהתבוננות פנימית, אלא במעקב שיטתי אחר מצב חופש העיתונות במדינות העולם, בפעולות מחאה שונות במקרים שבהם חופש העיתונות מופר, ובמעורבות פעילה במדינות שבהן חופש העיתונות נרמס.

IPI הוא ארגון שפועל ישירות מול ממשלות, ואינו נרתע משימוש בכל סוג של לחץ פוליטי, אם בכוחו להביא לביטול תקנה מגבילה, למניעת סגירת עיתון או לשחרור עיתונאי ממעצרו. יתרונו הוא בעבודת שטח באפריקה ובחלק ממדינות אסיה ודרום־אמריקה, ולא פחות מזה בעבודת שתדלנות ומחאה מעודנת יותר במוסדות השלטון האירופיים. הרי האיחוד האירופי שִכלל את זכויות האזרח עד כדי הקמת חומות של פרטיות שמשבשות את תפקודה של העיתונות החושפת.

כמה מן הפעילים הוותיקים ב־IPI הם עיתונאים ועורכים מיתולוגיים, בני הדור הנחוש שהוביל את העולם במחצית השנייה של המאה שעברה. כעורכים בדימוס הם ממשיכים לנהל מאבק עיקש על ערכי המקצוע ועל זכויות וחירויות העוסקים בו - אנשים כמו פיטר פרסטון מה"גרדיאן", יוג'ין רוברטס מה"ניו־יורק טיימס", אדם מיכניק מה"גאזטה ויבורצ'ה". וגדול מכולם הוא החבר הפעיל ריימונד לואו שערך את ה"ראנד דיילי מייל", העיתון הדרום־אפריקאי הלבן שלחם ללא חת במשטר האפרטהייד. לואו עדיין מכתת רגליים מבירה אפריקאית אחת לאחרת, כותב דו"חות, מנסח כתבי מחאה, פותח עיתונים סגורים ומחלץ עורכים מכלאם. אין עוד אנשים כאלה.

בני דורו של ריי לואו מישראל היו חברים פעילים ב־IPI. חנה זמר, ארי רט, גרשום שוקן ואחרים. בסוף שנות השמונים היו לארגון 23 חברים מישראל. לנוכח מספרם ומשקלם, הוקצה לישראל מקום בבורד.

עידו דיסנצ'יק, שהיה עורך "מעריב" עד שנרכש על־ידי רוברט מקסוול, כיהן בבורד של IPI משנת 1991. בתקופתו התארח הקונגרס השנתי של המכון בבנייני־האומה בירושלים. זה היה במרץ 1996, בעיצומם של ימי פיגועי האוטובוסים. מכיוון שעיתונאים לא מבטלים אירועים בגלל סיכון מקצועי, נהרו המשתתפים במאותיהם והנוכחות היתה מלאה.

צריך לתקן את הרושם: חברות בארגון בינלאומי שכזה אינה כרוכה רק בסבל והקרבה, גם אם יוצאים במשלחת מעקב לאדיס, נפאל, קראקאס או ירושלים. ארגוני העורכים והמו"לים מבינים שכדי להביא משתתפים באירועים ולגייס פעילים, נדרשים תנאי חמישה כוכבים, הכוללים טיולים מאורגנים למי שמוכן לשלם וסיורים לבני הזוג המלווים. לחלק מן המשתתפים זוהי חופשתם השנתית.

הרבה אלכוהול זורם בכינוסים האלה, ולעתים קרובות הפטפוט מחוץ לאולמות וההתרועעות הלילית בברים מעשירים יותר מן ההיצע שבתוכנית הרשמית. אנשים כה שונים זה מזה, בשפתם, מראם, מנהגיהם ודתם, יכולים לנהל שיח קרוב וגלוי לב סביב עיסוקם המשותף, והחברויות הנוצרות בהקשרים כאלה הן אמיצות לא פחות מאלה שנקשרות בהפסקת הסנדביץ' במשרד. מתי לאחרונה נכחתם בוויכוח מזדמן בין מוסלמי ניגרי למוסלמי תורכי, שניהם עיתונאים, על כפייה דתית מול הזכות לפולחן.

בשנים האחרונות הפכה התחרות את שני הארגונים הללו (המתקיימים בעיקר מדמי חבר, גבוהים למדי) לדומים זה לזה. WAN מואיל לחלק אותות הוקרה לעיתונאים נרדפים ו־IPI מתגבר את הצד המקצועי־תכליתי במאמץ למשוך את הדרגים הבכירים לאולמי הכינוסים שלו דווקא.

IPI הוא הוותיק (והקטן יותר) בין שני הארגונים. הוא הוקם בשנת 1950 בניו־יורק על־ידי קבוצת עורכים, אמריקאים בעיקר, כחלק ממאמצי המערב לתיקון החברה שאחרי מלחמת העולם, וכינס לעצרת הראשונה 34 עורכים מ־15 מדינות. לימים העביר הארגון את מטהו ללונדון, ובשנת 1993, אחרי משבר כספי וניהולי, הוקם מחדש בווינה, תחת הנהגתו הנמרצת של איש ניהול עיתונים אוסטרי, יוהאן פריץ, שעומד מאז בראש הארגון.

לפעמים מתברר שלא רק הכינוסים דומים אלא כל המנהיגים הפוליטיים, הנשיאים וראשי המדינות שפותחים אותם דומים: אני כבר יודע מראש מה יאמר ראש הממשלה, לא חשוב מאיזה משטר, בנאומו: הוא ידבר תמיד על חשיבותה של העיתונות, יתגאה בפתיחותו של המשטר, ברוחב אופקיו שלו עצמו ויסיים בהדגשת הצורך בעיתונות אחראית. אחרי שנים יודעים בדיוק באיזה רגע תיזרק לאוויר המלה "רספונסיביליטי". והיא לעולם מגיעה, ותמיד מאכזבת. אחד הדברים שלמדתי בשנותי בעיתונות הוא ש"אחריות" היא דרך אחרת לומר טשטוש, טיוח, צנזור, הסתרה...

ישראל, יחסית לגודל אוכלוסייתה ולתקשורת הערנית שפועלת בה, אינה נוכחת עוד בזירה הזאת. רק שני עורכים מישראל הם משתתפים קבועים ב־WAN ושלושה חברים בלבד רשומים ב-IPI. שניים מהם, דיסנצ'יק ואני, אינם עורכים פעילים. השלישית היא תמי ליטני, סגנית עורך "הארץ", שנבחרה באדינבורו לבורד.

גם אם המעורבות בקהילת העורכים העולמית נתפסת כאן כדבר מיותר, כדאי שהעורכים בישראל ייקחו בחשבון את העובדה שאין מאבטח יעיל יותר מ־IPI למקרה שהממשלה או הכנסת כאן ינסו להגביל את חופש העיתונות. במרץ 2003, כשהאמריקאים החלו להסתער מכוויית אל תוך עיראק, נחתו בנתב"ג הנטוש חברי משלחת הבירור של IPI כדי לבדוק מדוע אין לשכת העיתונות הממשלתית מאפשרת לאנשי צוות מזרח־ירושלמים של רשתות שידור זרות לקבל אישורי מעבר במחסומי השטחים. בעוד עיני העולם מופנות לקרבות בבצרה, חרשו חברי המשלחת את משרדי השרים והפקידים הנוגעים בדבר כדי לקדם את קבלת האישור. נוכחות המשלחת הבהירה לרשויות כאן שהן עומדות בפרשה הזאת בפני תסבוכת תקשורתית ומדינית - ולפתע נעשה מאמץ ממשלתי נמרץ לפתור את הבעיה. נכון, חברי המשלחת גם שתו כאן יין טוב והצטלמו למזכרת במסכות הגז שהחתימו אותם עליהן בשדה התעופה.

IPI וארגונים מסוגו עומדים היום לפני משבר שמזכיר לא במעט את המשבר שפוקד את העיתונות בכלל. יחד עם ענקי התקופה שחלפה, הולכים ונעלמים ערכי העיתונות הקפדנית, המחמירה, התובענית. הקוד האתי מתפוגג, השוק שולט, הכללים גמישים. המציאות הדינמית מכתיבה כישורים חדשים.

באחד המושבים בקונגרס באדינבורו נערך דיון על הקריקטורות הדניות והפגיעה באסלאם. פיטר פרסטון הזכיר בו את גורדון מקגרגור, שהיה היו"ר הראשון של נציבות קבילות העיתונות הבריטית, ואשר אמר: "הצרה היא שאם אתה מניח לעיתונות להיות אחראית, אתה מותיר לה גם זכות להיות בלתי אחראית לפעמים".
המשפט הזה, שנאמר בדאגה מפוכחת, צוטט כדי לבטא צער על שקריקטורות תמימות לכאורה הביאו לשריפת שגרירויות. פרסטון רוצה לומר שזה אולי לא כבוד גדול להיות בלתי אחראי, ואולי אף מצער שזו רמת הפרסומים, אבל זוהי משמעות חופש העיתונות: הזכות להיות לפעמים גם בלתי אחראים.

וכמורשת לדורות הבאים, לדור האיקס בעיתונות המודפסת והמשודרת, לפעילי האתרים ולבלוגרים באשר הם, הייתי מציע את אותו משפט בשינוי משקל: "חופש הביטוי צריך לאפשר לכם להיות לא אחראים, אבל נסו לפעמים בכל זאת גם את ההפך".

גיליון 63, יולי 2006