עכשיו כשהמאבק נגמר והרשות באמת חוסלה, נותר עוד לענות ל"חברים" ול"קולגות" שמצדיקים את סגירת רשות השידור. הטיעון הראשון שמעלים תומכי הסגירה (ענת באלינט, רוגל אלפר, דן שילון ואחרים) הוא פשוט ש"את הרשות היה צריך לסגור". אחריו באים נימוקים של שכר המפקחים והטכנאים, שחיתות, ועדי עובדים, ובעיקר – חוסר רלבנטיות ו"הציבור הצביע ברגליים".
ננסה לענות לכל אחד מהטיעונים הללו, בלי כעס ורגשנות. אם היו ברשות השידור קלקולי ניהול, ואכן היו בה כאלה, מדוע הם לא תוקנו בידי מי שאמור היה לפקח על הניהול? לרשות השידור היו ועד מנהל ומליאה ציבורית, היו ועדות רלבנטיות בכנסת והיה שר ממונה. אם היתה ברשות שחיתות ממש, מדוע המשטרה לא פתחה בחקירה? מדוע דו"חות מבקר המדינה, שהצביעו על מנהלים ספציפיים, לא זכו לטיפול הנדרש מצד אותם גופים מפקחים?
ג'ו בראל, שמונה בידי ראש הממשלה אריאל שרון, גם הודח על ידו. שרון לא פיטר את כל עובדי הרשות בגלל קלקולי הניהול של בראל. מדוע בשל קלקולי הניהול של מנכ"לים אחרים, כמו מוטי שקלאר ויוני בן-מנחם, הוחלט לפטר דווקא את העובדים ולא את המנהלים המקולקלים שמונו בידי המערכת הפוליטית? לתומכי הסגירה של הרשות אין תשובה לכך.
תומכי הסגירה מתחבאים מאחורי עוצמתם של הוועדים. אבל הנה הוועדים החזקים האלו חתמו על הסכם רפורמה מקיף שבמסגרתו היו אמורים לפטר 700 מתוך כ-1,600 עובדי הרשות, ועל הסכמי שכר חדשים. ההסכמות הללו נזרקו לפח על-ידי ראש הממשלה נתניהו והשר ארדן.
ומה באשר לשכר המפקחים והטכנאים? אכן שכר גבוה ומופרז. הוא שולם בידי הנהלות הרשות ובאישור הממונה על השכר במשרד האוצר, שטרח גם לפרסם את דבר השכר הזה בכל שנה. אלא שהממונה על השכר לא טרח לפרסם גם את שכרם של רוב עובדי רשות השידור האחרים. הוא העדיף להעלים מידע מהציבור ולפרסם דווקא את שכרם של המרוויחים הגדולים, כדי לייצר דה-לגיטימציה של עובדי הרשות, שהמשכורת של רובם רחוקה משכרם של המפקחים.
מימין: שר התקשורת גלעד ארדן עם יו"ר רשות השידור אמיר גילת והמנכ"ל יוני בן-מנחם, 19.3.2014 (צילום: פלאש 90)
עיתונאים שהולכים כיום הביתה בגיל 55 עם פנסיית גישור שמגיעה בקושי ל-6,300 שקל לא זכו לכך ששכרם יפורסם על-ידי משרד האוצר, והברנז'ה התקשורתית שנתלתה בטיעון השכר המופרז לא טרחה לבדוק את שכרם של רוב עובדי הרשות. גם כשנשלחו הנתונים, על-ידי כותב שורות אלה למשל, לעיתונאים, הם לא זכו לפרסום.
השכר הגבוה הוא גם כן בעיית ניהול. מי שהיה צריך להתמודד עם שכרם המופרז של הטכנאים הם המנכ"לים, משרד האוצר וועדות הכנסת. יש בידיהם כלים רבים לפני השימוש בפצצת האטום שמחסלת את כלל העובדים – גם את אלה שמרוויחים שכר מינימום. לתומכי הסגירה אין טיעון ענייני להצדקת המהלך הזה – שמחר הממשלה תעשה בו שימוש מול ארגוני עובדים אחרים – במקום משא-ומתן, פיטורים וסגירה.
ולטיעון חוסר הרלבנטיות: הטיעון הזה מתעלם לחלוטין מהתכנים ששודרו ברשות השידור – גם בערוץ הראשון המושמץ, ומתעלם מהישגי הרדיו והרלבנטיות שלו. הטיעון הזה מבוסס כולו על נתוני הרייטינג הנמוך של הערוץ הראשון. אלא שהרייטינג הזה משמעותו מאות אלפי צופים שחיפשו תוכן איכותי, ואילו הרייטינג הגבוה של הערוצים המסחריים נבנה על פלטפורמה של תוכניות ריאליטי, על המכנה הנמוך והרחב.
מבט אל לוח השידורים של ערוץ 10 מגלה ערוץ שבכל ערב מבוסס רק על חדשות ואקטואליה, שעה אחת של תוכן אחר שבדרך כלל הוא "דוקו רך" ותוכנית יומיומית שמביאה דברים מהרשת, "הצינור". חוץ מתוכנית התחקירים "המקור", המשודרת רק חצי שנה לשעה בשבוע, ערוץ 10 כמעט לא מביא תוכניות איכות לשידור, וכשיש לו תוכנית ריאליטי הוא מתגאה ברייטינג שהתחרה בערוץ 2.
ערוץ 2 מבוסס על תוכניות ריאליטי ושעשועונים. לא תמצאו שם תוכניות תעודה בפריים-טיים. לעולם. אבל טיעון הרלבנטיות שמשמש את הברנז'ה התומכת בסגירת רשות השידור, תופס את הרייטינג כחזות הכל. מוזר. הרי כל עניינו של החוק החדש הוא לומר שצריך שידור ציבורי חזק ואיכותי שמביא תכנים איכותיים לציבור. מה לעשות שתכנים איכותיים לא מושכים רייטינג גבוה.
אי-אפשר לפסול את הסדרות על תולדות ארץ ישראל, חנוך לוין והרמטכ"לים, ששודרו לאחרונה בערוץ הראשון של רשות השידור. הרייטינג שלהן עמד על 4-5% בלבד, שמשמעותו היא כ-200 אלף צופים בשידור הראשון.
לכאורה אלה 200 אלף צופים "פסולים" מבחינת תומכי הסגירה. אליהם ניתן להוסיף עוד מאות אלפי צפיות ביוטיוב ובאתר הרשות, ובאפליקציה ובשידורים החוזרים בלילות ובשבתות. אבל כל אלה "פסולים" לעומת הרייטינג של הערב הראשון. זה לא טיעון רציני. בוודאי לא מצד אדם כמו דן שילון, שפרש מהשידור הציבורי ועסק בשידור מסחרי, כשהוא עצמו מודה שלא היה רואה את תוכניותיו שלו.
הטיעון של חוסר הרלבנטיות נאמר גם כלפי מהדורת החדשות. "מדוע לא מצטטים אתכם?", אמר לי עיתונאי בכיר באחד הערוצים המסחריים. ובכן, לא מצטטים אולי כי אתם לא רוצים לפרגן לערוץ הראשון, ואולי בגלל שעיתונאים טובים עברו בשל שיקולי שכר מהשידור הציבורי למסחרי, ואתם נהנים כיום מכישוריהם. אצלנו צריכים להכשיר את הדור הבא עד שייתן תוצרת.
אבל עכשיו, ברנז'ה יקרה, מבחנו של מי שתמך בסגירה יהיה אם ייבחן באותם כלים את התאגיד – האלטרנטיבה. לבחון יומיום את הרלבנטיות וגם את הרייטינג ולזכור ששידור ציבורי תפקידו להביא לציבור את מירב המידע על מנת שיוכל לקבל החלטות מושכלות בקשר לחייו, גם במחיר רייטינג נמוך. הרייטינג הגבוה הוא האינטרס של הערוצים המסחריים.
וכשהדיון הברנז'אי יתבסס על עובדות ועל נתוני אמת, על מטרות השידור הציבורי לעומת המסחרי ולא על שנאת רשות השידור ועובדיה, ניתן יהיה לבחון את מהלך הסגירה – אם היה מוצדק או פושע.