"האם לא רעדה ידך כאשר לראשונה בחייך הצבעת למפלגת העבודה?", שאלה אילנה דיין את ח"כ דוד לוי זמן קצר לאחר הבחירות. לוי השיב בקצרה כי ידו בכלל לא רעדה, ופנה לשאלות הנוספות שהמטירה על ראשו המראיינת הנמרצת.
בתוכנית הטלוויזיה של נסים משעל, ששודרה זמן קצר לפני הבחירות, נערך סקר "מסוג אחר". הכתב השנון חיים הכט ביקר במחוזותיהם של ידעונים ומנחשים, קוראים בקפה וצופים בכוכבים, וביקש לשמוע מפיהם: "מי ינצח?". שלא במפתיע (הרי "הכל בידור") התחלקו השרלטנים שריאיין הכט שווה בשווה בתחזיותיהם החד-משמעיות: חציים צפו ניצחון מזהיר לנתניהו וחציים ניצחון לברק. המסר הסמוי הוא: מישהו מהם – מן הסתם ה"מוכשר" יותר, זה שאמצעיו "משוכללים" יותר – יצדק בתחזיתו.
ועוד סיפור: בשבועות הקודמים לבחירות ליוותה תוכנית החדשות של הערוץ השני משפחת מתלבטים "טיפוסית", שטרם גיבשה את דפוס הצבעתה. במעקב האחרון סיפרה אם המשפחה בגילוי לב כי היא עדיין מתלבטת, וקרוב לוודאי שבקלפי תכריע לבסוף ב"אן-דן-דינו" בין המועמדים.
שלוש הדוגמאות הללו – וניתן בוודאי להכביר עוד כמותן – מסמלות את הנטייה הבלתי מודעת (אך גם הבלתי נסבלת) של תרבות התקשורת הישראלית לעודד, במישרין ובעקיפין, חשיבה בלתי רציונלית ובלתי ביקורתית. דוד לוי למשל כבר התבטא בעבר, ובחריפות יוצאת דופן, נגד תרבות הלחשים והקמעות שהשליטו המפלגות החרדיות, וכי מדוע אפוא תרעד ידו? וכי מדוע תרעד ידו של מאן דהוא? והלוא הבחירות הן אקט שאין רציונלי ממנו, שאמור לבטא את זכותו של אזרח לבחינה ביקורתית של מפלגות ואישים, על סמך הישגיהם או מחדליהם בעבר ועל סמך הבטחותיהם לעתיד.
ההנחה כי ידו של אדם אמורה "לרעוד" בעת תהליך כל-כך רציונלי מבוססת על סברה חסרת שחר, המקובלת על רבים ומטופחת בשקדנות בידי פוליטיקאים ובעלי אינטרסים, כי המפלגה אינה רק מכשיר ארגוני למימוש יעדים פוליטיים, ואפילו לא "מועדון חברים" המסייע לנאמניו בהשגת הטבות סקטוריאליות, אלא היא "בית"; ולא סתם בית, אלא "בית חם". ברטוריקה אמוציונלית כזו, הזוכה לשיתוף פעולה נדיב מצד כלי התקשורת, מה טבעי יותר מכך שידו של אדם אמיץ והגון "תרעד", ואילו מי שאינו מוצא עוז בקרבו להשתחרר מכבלי מחויבויות משפחתיות או רגשיות, יסתפק ב"אן-דן-דינו" ובהכרעה מיסטית-דטרמיניסטית שנחרצה בידי קוראי מזוזות או מחלקי קמעות.
מיתוס ה"בית החם", הנפוץ במיוחד בקרב בוחרי הליכוד, בא להנציח מחויבות אתנית שבטית שבסיסה הוא רגשני ולא רציונלי. הטמעת תחושות אינטימיות כלפי מפלגה יש בה כדי לדחות גישה ביקורתית אמיתית, שכן מבחינתם של פוליטיקאים הביקורת ("חשבון הנפש", בלשונם) רצויה רק אם היא רופסת, אם היא נאמרת ונשמעת "בתוך הבית", ואם מועד עריכתה הוא לאחר הבחירות. הסיבה ברורה: ביקורת בעלת ערך, שמשמעותה בחינה רציונלית יומיומית הכרוכה בהסקת מסקנות מתבקשות, אינה רצויה, שכן מסקנות אלה יכולות להיות לעתים קשות ונוקבות ואף עשויות להביא לנטישת ה"בית" המתמוטט על יושביו.
למיתוס ה"בית" נלווה פעמים רבות מיתוס ה"משפחה" ("המשפחה הלוחמת"), שאף הוא נועד לעצב ולגבש מערכת יחסים רגשית בין הבוחר לבין המפלגה ולטעת בו את התחושה שכשם שלא עוזבים משפחה ברגעי משבר קשים, כך אין נוטשים מפלגה בשעתה הקשה. הביטוי האותנטי ביותר, מופרך ככל שיהיה, לחשיבה בלתי ביקורתית מסוג זה היה בדבריו של תושב דימונה, שבהתלהבותו כי רבה התוודה בטלוויזיה כי מצביעי הליכוד יצביעו למפלגה זו "גם אם ערפאת יעמוד בראשה".
בחברה נורמלית, שבה גירושין ופירוק תא משפחתי אינם נתפסים עוד כחטא שיש להעניש עליו אלא כמהלך שראוי להיבחן בכלים רציונליים (אף שבדרך-כלל נלווים לו גם היבטים רגשיים ומוסריים חריפים), צריך גם היחס למוסדותיה האזרחיים של החברה והמדינה, ובראשם המפלגות, להיבחן בצורה ביקורתית ורציונלית על-פי מאזן מתמיד על הישגים ומחדלים שעורך לעצמו כל אזרח.
הנחלת חשיבה ביקורתית היא בראש ובראשונה משימה חינוכית ארוכת טווח, המתחילה, כמו כל דבר, בבית ההורים. אלא שדווקא כאן קשה משימה זו במיוחד, שכן בית ההורים הישראלי הוא עקב אכילס של חינוך פוליטי רציונלי, ולמרבה הצער אין הוא מהווה גורם מסייע אלא דווקא גורם מעכב. בחברה הישראלית, לפחות כפי שהתפתחה עד לבחירות האחרונות, ההזדהות עם צד פוליטי (ימין, שמאל, דתיים, ערבים) היא בדרך-כלל פרי של מסורות משפחתיות סמיכות, הנשענות על התנסות חווייתית ומעוגנות בביוגרפיה הפרטית או הקולקטיבית של אחד מאבות המשפחה, שהצליח להנחילה מדור לדור.
במשפחות שומרות מצוות יספרו מאב לבן על הלעג, ההשפלה והקיפוח שהיו מנת חלקם בתקופות מסוימות, ועל כן הם יתנו את קולם באופן אוטומטי למפלגות דתיות וחרדיות; בני "ההתיישבות העובדת" ייתנו קולם לגוש השמאל, שכן הוא מייצג מבחינתם אתוסים חלוציים, חילוניים ומזרח אירופיים ("אשכנזים") המזוהים היום משום מה דווקא עם ערכים "מערביים". יוצאי אצ"ל ובית"ר יצביעו למפלגות הימין עד דור אחרון, שכן זכרונות ה"סזון" וההשתייכות למיעוט נרדף ושנוא ("בלי חירות ומק"י") עדיין דומיננטיים גם בקרב בניהם ונכדיהם; ואילו הצבעתם של תושבי עיירות הפיתוח שנוסדו לאחר קום המדינה (ורובם בני עדות המזרח) נתפסת גם בעיני הדור השני והשלישי כהצבעת מחאה נגד מפלגת העבודה לגילוייה השונים וכתולדה של מרירות וקיפוח: "אבא שלי הכיר מקרוב את שלטון מפא"י, הוא סיפר לי עליהם, ואני יודע שהם לא השתנו", התבטא פלוני באחד מתשדירי התעמולה של הליכוד.
מבחינה זו, אירועי בחירות 1999 ו"שבירת התיקו ההיסטורי" הם סימן מבשר טוב לחזרת החשיבה הפוליטית הביקורתית לשדרות רחבות בציבור הישראלי. ניתן להצביע על כמה ביטויים לכך:
1. הליכוד ו"ישראל אחת": הנטישה המסיבית של בכירי הליכוד בימי נתניהו (לוי, מרידור, מילוא, שמיר, בגין, מרדכי ואחרים) לוותה אמנם בחיבוטי נפש רבים, שעשו שימוש דמגוגי ניכר ברטוריקת "הבית החם" שכל-כך קשה לעזוב אותו. גם אם רשאים אנחנו להניח כי התלבטויות אלו היו בחלקן כנות ולא רק פרי שיקולים טקטיים-מניפולטיביים (המקרה של לימור ליבנת), הרי מה שקובע הוא תוצאותיהן: לראשונה הובהר לציבור בצורה מרשימה וחסרת תקדים בהיקפה, כי מחויבות לעקרונות אידיאולוגיים ("האיחוד הלאומי") או לנורמות שלטון תקינות (מפלגת המרכז) היא לא רק מרכיב מכריע בתהליכי פירוק והרכבה של ארגונים פוליטיים ישנים או חדשים, אלא יש בה גם הענקת לגיטימציה לבוחר "הפשוט" להינתק מפרדיגמות מסורתיות של מחויבות רגשית למפלגה כלשהי, ולהפעלת שיקולי דעת רציונלי בבחירת המפלגה הרצויה בעיניו. מבחינה זו יש לראות גם בהקמתה של "ישראל אחת" יותר מ"תרגיל" או "גימיק". ההצהרה על הקמת מבנה פוליטי חדש – שיהיה מוכן, כנראה, לקלוט גם בעתיד מסגרות פוליטיות ורעיוניות בעלות "צבע" ייחודי כמו "גשר" או "מימד" – תרמה אף היא לערעור החשיבה הרגשנית ולחיזוק החשיבה הביקורתית בתהליך הבחירות.
2. ש"ס: תוצאות הבחירות במקרה של ש"ס מייצגות את היסודות הפרדוקסליים של תהליך ההצבעה השבטית. מצד אחד, ברור לכל מתבונן כי מאגר הקולות העיקרי של ש"ס נלקח ברובו המכריע ממצביעי הליכוד לשעבר. ש"ס הפכה ל"בית החם" של מצביעי הליכוד, בכך שהצליחה – מסיבות שונות שכבר נדונו לרוב – לייצר מאגר סמלים ישנים-חדשים ומוקדי הזדהות רגשיים, שאיפשרו נדידה מסיבית ממפלגה אחת לחברתה. מנהיגי ש"ס, בחושיהם החדים, הבינו – גם אם הם עצמם לא העריכו מלכתחילה את הפוטנציאל העצום הטמון בהקמת מפלגתם – כי סמלי ההזדהות ה"לאומיים" מבית-מדרשו של הליכוד הולכים ונשחקים, אך מתחת להם מצויה שכבת עומק יציבה של הזדהות, כבוד ואף הערצה לסמלים דתיים המעוגנים במסורת היהודית המזרחית. מצד שני, עצם המעבר ממפלגה למפלגה – גם אם הוא מבוסס על "שינוי ערכים" בעל אפיונים עממיים ורגשיים – מבטא סוג מסוים של חשיבה ביקורתית, שעיקרה: מפלגה פלונית אינה משקפת יותר את מאוויינו ואת סדר היום שלנו, ועל כן לא תזכה עוד לקולותינו. נדידת הבוחרים מן הליכוד אל ש"ס אינה מלווה בייסורי נפש מרובים – היא קלה ואף טבעית. זאת ועוד, עצם הדיבורים בליכוד על האפשרות "להחזיר" את בוחריהם אלה "הביתה" משקפת אף היא את ההכרה (או ההשלמה) בכך שמאגרים אלקטורליים אינם מובטחים עוד לנצח נצחים רק בשל הזדהות שבטית או משפחתית מסורתית ויש להפעיל מכאן ואילך מנגנוני שכנוע והסברה רציונליים.
3. המפד"ל: מפתיע ככל שיישמע, מבחינות רבות נצחון החינוך לחשיבה פוליטית רציונלית טמון דווקא באידיאולוגיה של המפד"ל. שלא כמפלגות החרדיות הדוגלות בהסתגרות, הטמיעה המפד"ל במשך עשרות שנים חשיבה ציונית דתית מקורית, שעיקרה חינוך בניה להשתלבות אמיתית בכל מערכות החיים של החברה הישראלית – בהתיישבות, בצבא, באקדמיה, בחיי התרבות, בתעשייה ובמסחר. להפתעת מנהיגיה, גילתה המפד"ל כי החינוך לאינטגרציה מלאה אינו יכול להיבלם דווקא בפוליטיקה. מבחינות רבות, המהפכה הציונית-דתית, שהכלי המפלגתי המסורתי שלה היה המפד"ל, ניצחה את עצמה. ניתן אף לומר שבאופן פרדוקסלי חיסולה האלקטורלי של המפד"ל יהיה הביטוי הסוחף ביותר לנצחונה. בבחירות האחרונות התברר כי גרעין המצביעים המסורתי של המפד"ל, חובשי הכיפות הסרוגות למיניהן, אף הוא ערך מאזן רציונלי של מחדלים והישגים, וחלקים ניכרים ממנו אינם רואים עוד מניעה רגשית להזדהות עם מפלגות פוליטיות אחרות. כך, למשל, כמעט כל מצביעי "האיחוד הלאומי" הם חובשי כיפות סרוגות (ודומה שזו הסיבה האמיתית להתפטרותו של בני בגין, שחש בניכור שבין עולם ערכיו החילוני-ליברלי לבין ערכיו של הציבור שבחר בו). הוא הדין ב"ישראל אחת", שמצביעי מימד מצאו בה ובמדיניותה את הביטוי ההולם לסדר-היום הפוליטי הראוי בעיניהם.
החדרת דפוסים רציונליים למערכת השיקולים הפוליטיים היא אינטרס חינוכי ראשון במעלה להבטחת תפקודן הראוי של מערכות שלטוניות וציבוריות ולנקיונו של השיח הציבורי הדרוש לכל חברה דמוקרטית פתוחה. לכלי התקשורת, לעיתונאים ולפרשנים יש תפקיד חשוב במאבק בלתי פוסק זה, ועיקרו: חדלו מהאדרת "האיש הפשוט" והעילג, זה הנלכד "במקרה" בעדשת המצלמה כשהוא פוסע ב"מדרחוב" ונחקר ברצינות תהומית מה דעתו על הא ועל דא.
באמתחתו של האיש "הממוצע" אין בדרך-כלל מאומה, ולהערכותיו ולדעתו אין כל ערך חדשותי. אין זרם רעיוני או חברתי בארץ שאינו יכול לספק לכלי התקשורת דוברים אינטליגנטים ורהוטי לשון היכולים להציג את עמדותיהם בצורה הגיונית ושיטתית. הפסיקו לתת – גם לא במסווה של בידור ו"צחוקים" – לגיטימציה למיסטיקנים בגרוש, לאסטרולוגים, למגרשי דיבוקים ולממלמלי פסוקים, ולהציגם כשותפים וכבעלי השפעה על השיח הפוליטי הרציני המתנהל בחברה הישראלית.
במיוחד הפסיקו לשתף פעולה עם הרטוריקה הרגשנית המטופחת בידי עסקנים ופוליטרוקים. המפלגה אינה "בית" ובוודאי לא "בית חם". אל מפלגות יש להתייחס בקטיגוריות רציונליות וביקורתיות של מאזני רווח והפסד, ממש כמו שכל אחד מאיתנו מתייחס אל חשבון הבנק שלו ואל השקעותיו: הצליחו – יקבלו את קולותינו; נכשלו – ילכו הביתה. קולותינו יינתנו למתחריהם, ולא תעזורנה הדמעות.
ד"ר דוד אסף הוא מרצה בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל-אביב
גיליון 22, ספטמבר 1999