בסוף יולי התקשרו אלי מדובר צה"ל כדי להודיע לי ששיחת התדרוך שלי עם ראש מנהל גיוס, אל"מ נסים ברדה, אינה מאושרת. "אבל השיחה היתה הצעה שלכם", ניסיתי לשלב קצת היגיון בשיחה. "למרות זאת, אין אישור", ענה לי המש"ק.

זה היה ללא ספק סיום הולם לתשעה ימים של מרדף אחר דובר צה"ל, שבו נזקקתי לארבעה ימים לברר מהו שיעור דחיית הגיוס במחזור 2000 (התשובה: 9.5% - נתון שאורכו ארבעה סימני דפוס) לא הצלחתי לברר מה הוא שיעור דחיית הגיוס ל-2001 (עוד ארבעה סימנים) ולא קיבלתי תשובה לשאלה למה מסר ראש אכ"א היוצא, האלוף יהודה שגב, נתונים מטעים ומבלבלים באותו נושא במסיבת עיתונאים שכונסה לרגל סיום תפקידו.

לסיכום השבוע ביקשתי מדובר צה"ל גם תגובה לשאלה למה צה"ל אינו מעביר לי את הנתונים והבהרתי שאני מתכוון להתייחס לכל התהליך המביך הזה בכתבה שאפרסם. כיוון שהיה מדובר בסוף שבוע, נתתי לדובר ארבעה ימים ארוכים לגיבוש התגובה. במשרדי דובר צה"ל לא התרגשו, לא מהשאלות הבוטות וגם לא מפרק הזמן הנדיב. כצפוי, לא קיבלתי תגובה עד פרסום הכתבה.

כמי שמכסה נושאים דתיים, אני נזקק לא מעט לשירותיו של דובר צה"ל. בעיקר בנושא הסדר דחיית השירות, אבל גם בנושאים כמו הופעות של רבנים בצבא, פעילות של חב"ד בצבא, נוהלי דת במחנות צה"ל, אפליית חיילים דתיים-לאומיים בקבלה ליחידות מובחרות ועוד. חווייתי הפרטית בעבודה מול דובר צה"ל (שהיא, ככל הידוע לי, די קולקטיבית) היא שאם אבקש תגובה לידיעה, יקרה אחד משני תרחישים: לא תהיה תגובה כי "לא הספקנו", או שתהיה תגובה, אבל היא תגיע ברגע האחרון, מה שיקשה מאוד על כתיבה מאוזנת של הידיעה. אם הידיעה תידחה ביום, גם אז התגובה תגיע ברגע האחרון. אם אני רוצה לקבל מידע מדובר צה"ל, ולא תגובה גרידא, עלי להתכונן מראש להמתנה של ימים ארוכים. מידע מהיום להיום מקבלים רק באזרחות. אני לא מכיר שום לשכת דובר שנותנת שירות גרוע כל-כך.

ביחידת דובר צה"ל 220 חיילים (לבד מאנשי מילואים). מערכת החינוך אינה פחות גדולה ומסובכת. למרות זאת, לשכת הדובר של משרד החינוך, המונה כעשרה אנשים, מצליחה לעשות עבודה הרבה יותר יעילה בהרבה פחות זמן. נכון, משרד החינוך אינו צריך לברר אינספור אירועים בטחוניים, אבל הוא צריך לעבוד מול מאות מקומונים, וגם זה לא פשוט.

אחד המאפיינים הקבועים של העבודה עם דובר צה"ל הוא שאין בעצם למי לבוא בטענות. אתה עובד מול מש"ק או במקרה הטוב הקצין שלו. המש"ק עובד מול אל"מים וסא"לים שלעתים קרובות חושבים שהם לא חייבים דין-וחשבון לאף אחד.

אחת המשמעויות של העבודה מול המש"קים היא שאפילו ברגע האמת, כשהם יודעים שהכתבה תיכנס בלי תגובה, הם אינם רשאים להעביר לפחות תגובה בשם "מקור בצה"ל", שתציל, ולו במקצת, את המצב מבחינת הצבא. אם השאלות שלך מפורטות ומקצועיות, המש"ק טובע בים המונחים ומתקשה לענות לך כראוי. דובר משרד ממשלתי היה פותר את הבעיה בכך שהיה נותן לכתב את מספר הפלאפון של הפקיד הרלבנטי ונפטר מכאב הראש. בצה"ל במקרה הטוב, ורק כשאין ברירה, יקשרו אותך (ברגע האחרון) בשיחת ועידה עם הקצין הרלבנטי. שיחה כזו באזרחות מתאפיינת לעתים קרובות בכך שחלקה הוא סיפוק מידע רקע, שהוא חופשי ומועיל, וחלקה לציטוט. בצה"ל זה הרבה יותר קשה, כי המש"ק תמיד שותף לשיחה.

יכול להיות שחלק מפתרון הבעיה הוא שינוי מבני של דובר צה"ל. לפיקודים ולמתאם הפעולות בשטחים יש דוברים משלהם. נראה שיש צורך בדוברות נפרדת גם לחלק מהחילות והאגפים, בייחוד לאכ"א, אגף כוח-אדם. הסיקור של אכ"א כולל נושאים תקשורתיים כמו מחזורי הגיוס ושאלת המוטיבציה, קצין חינוך ראשי, התקשורת הצבאית, הרבנות הצבאית ועוד. דובר עצמאי של אכ"א לפחות יכיר את המושגים והשאלות, וגם יכיר הרבה יותר מקרוב את הקצינים הבכירים של האגף.

עוד מאפיין של חוויית המגע עם דובר צה"ל: כמה שעות לפני שמעבירים לך את התגובה, יבשרו לך שהתשובה מוכנה, אבל היא זקוקה לאישורים. אז מה אם השאלה שלי עוסקת בבחורי ישיבות ולא באתרי האימונים של הקומנדו הימי. צה"ל, כך נראה, הוא הגורם האחרון שבאמת מאמין שכל מה שהוא עושה הוא סודי ורגיש ודורש אישורים בטחוניים ואישורים מדרגים גבוהים. בדובר צה"ל יחכו לאישורים, גם אם משמעות ההמתנה היא שהידיעה תתפרסם ללא תגובה.

קשה שלא לתהות אם לא הגיע הזמן למהפך כללי במדיניות האישורים, למשל שרק מה שבאמת סודי או באמת רגיש יידרש לאישור מגבוה. האם זה יכול לקרות? לא בטוח. האישורים הם סוג של כסת"ח לקראת הסערה שיגרום (או לא) הפרסום למחרת. כדי שהמדיניות הזו תיפסק דרוש קצין בכיר, לפחות הדובר עצמו, שיהיה מוכן לקבל על עצמו את האחריות במקרה של טעות בתגובה.

לא רק העיתונאים הם קורבנות של מערך הדוברות הבלתי אפשרי של צה"ל. משלם המסים, שמממן את המנגנון הגדול הזה, יכול לצפות שתמורת כספו יקבל ארגון שבאמת מסוגל להיאבק על תדמית צה"ל ולהגיב על דברים בזמן אמת. זה לא יקרה כל זמן שדובר צה"ל ימשיך לעבוד כשידו האחת קשורה מאחור, ארבע מאצבעותיו כבולות מלפנים ובפיו תקועה תחבושת צבאית.

שחר אילן הוא עיתונאי ב"הארץ"

גיליון 34, ספטמבר 2001

תגובה: מה ששחר אילן אינו יודע

דנה וימן

קראתי בעיון את כתבתו של שחר אילן "דובר צה"ל אינו עונה" ("העין השביעית", ספטמבר 2001). לפני זמן קצר סיימתי את שירותי הצבאי בחטיבת דובר צה"ל ולדעתי כתבתו של שחר אילן לוקה בכמה טעויות הנובעות מאי הכרת מערכת הדוברות הצבאית.

ראשית, אילן מתייחס לדובר צה"ל כאל "לשכת הדובר". אבל למעשה מדובר בחטיבה שלמה, הפרוסה בכל החילות והאגפים של צה"ל ובכל ארבעת הפיקודים (צפון, דרום, מרכז ועורף). דובר צה"ל ממונה ומפקד על פירמידה רחבה של ענפים, מדורים, מפקדים, קצינים וחיילים. הדוברות בצה"ל היא דוברות ריכוזית, אך נוקטת גם את שיטת הביזור המאפשרת אישורים מהירים יותר שניתנים על-ידי דרגים נמוכים יותר מהדובר עצמו בנושאים שמאפשרים זאת. לכן, טענתו של שחר אילן כי הדובר מאשר בעצמו את כל התשובות אינה נכונה.

בנוסף השווה אילן בצורה תלושה ולא מובנת את דובר צה"ל לדוברות משרד החינוך. הרי כל אדם בר-דעת מבין שלא ניתן לעשות הקבלה בין דוברות העוסקת במלחמה, הרוגים, פצועים, חטופים ואירועים בטחוניים ובין דוברות בנושאים כמו שביתות מורים ושכר לימוד. יתר על כן, הוא טוען כי בדוברות משרד החינוך, בניגוד לדובר צה"ל, עובדים מול "מאות מקומונים". אילן כנראה אינו יודע כי בחטיבת דובר צה"ל יש מדור שלם שעובד מול אותם מאות מקומונים. הוא גם מציע לנהוג בדוברות הצבאית "כמו בכל משרד ממשלתי": הדובר יפנה את הכתב "למספר טלפון של פקיד רלבנטי וכך ייפטר מכאב הראש". לא כך לומד המש"ק בדובר צה"ל לעבוד: התשובה שניתנת לכתב תהיה אמינה, נכונה, בדוקה. היא לא באה לפתור בעיות של "כאב ראש" ולא להפנות כתבים אל פקידים. לא יהיה מצב שהמש"ק "יטבע בשפע של מונחים" (לפי אילן), משום שכל תשובה תעבור אישור מתאים ותסתמך על מידע מהימן שהתקבל מהשטח. עוד מציע אילן כי המש"ק-החייל ייתן תשובה בשם "מקור בצה"ל", מין תשובה סתמית עם מקור עמום, אבל מיידית. האם הציבור שקורא את העיתון רוצה מידע שנתן חייל על-פי השערות אישיות, מידע מהשרוול רק כדי שצה"ל "ייצא טוב יותר", "להציל את המצב מבחינת הצבא" (לפי אילן), או שיעדיף תשובה בדוקה ואמינה שמסתמכת על עובדות, גם אם ייאלץ לקרוא אותה כמה ימים מאוחר יותר?

חטיבת דובר צה"ל נמצאת בעיצומו של ארגון מחדש. אין ספק שכמו בכל מוסד, יש מקום גם בה לשיפור ולייעול, אך מאמרו של שחר אילן לא מתבסס על היכרות עם המערכת שהוא כותב עליה. טענות רבות של הכותב אינן נכונות ומתבססות על מקרה ספציפי של מתן תשובה בנושא "שיעור דחיית הגיוס". בימים של לוחמה בלתי נפסקת ומצב בטחוני קשה, עובדת חטיבת דובר צה"ל מול כתבים צבאיים במתן תדרוכים, מתן תשובות לאזרחים מודאגים, מתן שיחות רקע לגורמים מהתקשורת העולמית, בהכנת מסרי הסברה עדכניים. זוהי חטיבה שעובדת 24 שעות סביב השעון ובתנאי לחץ קשים. אינני מזלזלת חלילה בנושא חשוב כמו צבא ודת, שבו עוסק שחר אילן, אך חשוב בימים אלה לדעת לתעדף נושאים על- פי דחיפות ומרכזיות. ואם מתן תגובה לשאילתה בנושא כמו "שיעור דחיית הגיוס" מתעכב כמה ימים ­ עדיין אין בכך הצדקה לכתיבת מאמר כה שלילי ורצוף שגיאות על חטיבה הנאבקת מדי יום בגזרה ההסברתית של צבא ההגנה לישראל.

הכותבת היא מש"קית (לשעבר) בחטיבת דובר צה"ל

גיליון 35, נובמבר 2001