מדיניות השידורים והתקשורת בישראל מושפעת ותושפע עוד יותר בעתיד מן התהליכים בתחום זה בעולם. הכוונה היא בעיקר לפלטפורמה של העידן הדיגיטלי, המאפשרת להעביר באמצעות לוויינים, כבלים וקווי טלפון אינפורמציה גלובלית ואינטראקטיבית מהירה, כמו גם שידורי טלוויזיה במאות ערוצים. שלטון הקונספציה של כלכלת שוק חופשי, תחרות והפרטה הוא גורם המאיץ את ההתפתחויות הללו. תוצאת תהליכים אלה ב-17 מדינות מערב אירופה היתה, כי בעוד שב-83' היו בה 36 ערוצי טלוויזיה ציבוריים ורק מעט מאוד ערוצים מסחריים, הרי שב-93' מספר הערוצים הציבוריים לא השתנה, אבל קמו למעלה ממאה ערוצים מסחריים חדשים. התהליכים הללו הביאו גם להתפתחותם של ערוצי שידור גלובליים שאינם מוגבלים יותר על-ידי גבולות לאומיים, פוליטיים או גיאוגרפיים.
כתוצאה מכל אלה שונה תחום התקשורת והשידורים לקראת המאה ה-21 מכל מה שידענו בתחומים אלה בעבר.
ישראל היא מדינה קטנה, מרובת משברים, בעלת שפה ודת ייחודיים, מדינה שזהותה התרבותית עדיין בתהליך של גיבוש ועיצוב, שאין בה קונסנזוס לגבי נושאים פוליטיים, חברתיים וערכיים מהותיים, שעדיין נמצאת באיום מתמיד על קיומה. במדינה כזו יש חשיבות יתר למדיניות השידורים, ומכל מקום אי-אפשר להתייחס לשידורים כמו לכל סחורה אחרת ולהשאירם רק בידי כוחות השוק.
הדילמה המרכזית של מדיניות השידורים בישראל היא למצוא את האיזון הנכון בין פתיחת השוק לתחרות מסחרית בשוק כלכלי חופשי ובין קיומו של שידור יציב ויצירתי הדואג לאינטרס הציבורי, כזה המהווה פורום לאומי, חופשי, לזרימה של השיח החברתי, התרבותי והפוליטי, ואשר תהיה לו תרומה לאינטגרציה חברתית שהיא תנאי הכרחי ליכולת העמידה שלנו באתגרי המחר.
הממשלה היוצאת הקימה שתי ועדות לבדיקת נושא השידורים. את הוועדה הראשונה מינה בספטמבר 96' ראש הממשלה בנימין נתניהו, כדי לבחון את האפשרות לשינויים במבנה הארגוני, הכלכלי והמשפטי של השידור הציבורי בישראל ואת ההשלכות שיהיו לשינויים כאלה על מערך השידורים בכללותו. ועדה זו, הידועה כוועדת צוקרמן, הגישה את המלצותיה לראש הממשלה בדצמבר 97'. הדו"ח מציע שינויים מהותיים מבניים וחוקיים בשידור הציבורי, אך אלה לא יושמו.
הוועדה השנייה מונתה על-ידי שרת התקשורת באוקטובר 96' כדי לבחון את ההרחבה והארגון מחדש של מערך השידורים לציבור בישראל. ועדה זו, הידועה כוועדת פלד, הגישה את המלצותיה ביוני 97'. ההמלצה המרכזית של דו"ח פלד קובעת את עקרון "השמים הפתוחים" והוא אושר על-ידי הממשלה והוחל בביצועו.
עוד לפני הקמתן של שתי הוועדות הוקמה, על-פי החלטת הממשלה מאוגוסט 93', ועדה ציבורית לבחינת הרישוי והפיקוח בענף התקשורת. הוועדה, הידועה כוועדת בועז, הגישה את המלצותיה בפברואר 96'. המלצתה המרכזית היא הקמת רשות סטטוטורית לרישוי, פיקוח ואכיפה בענף התקשורת ובמקביל ביטול משרד התקשורת.
ההצעה למדיניות שידורים לממשלה החדשה מובאת כאן בקיצור רב. היא מבוססת גם על ממצאי הוועדות הללו, אך מתייחסת בעיקר למה שנמצא בימים אלו על שולחן הדיונים.
פיקוח וויסות [רגולציה]
המאה ה-21 תהיה מאופיינת בחיבורים (convergence) בכל ההיבטים של מערכות התקשורת והשידור. הטכנולוגיה הדיגיטלית תאפשר העברת אינפורמציה משולבת במהירות גבוהה של טקסט, קול ווידיאו, שתהיה גלובלית ואינטראקטיבית ותאפשר את פיתוחה המלא של אוטוסטרדת המידע ואת שילוב הטלוויזיה כחלק ממנה. בתעשייה יהיו חיבורים של מדיה, טלקומוניקציה, טכנולוגיית מידע ומכשירי צריכה אלקטרוניים שיספקו שירותים, שידור תוכנה, המרה ומולטימדיה. השוק יחבר בין בידור, חינוך ומידע, ואלה יביאו איתם הזדמנויות חדשות ופיתוח פורמטים חדשים בתחום צריכת התוכן.
היום מחולקת האחריות לשידורים ולתקשורת בין משרד ראש הממשלה, משרד החינוך והתרבות ומשרד התקשורת. מצב זה אינו מאפשר ראייה כוללת של כל המערכות, ובוודאי שלא קביעת מדיניות שפניה לעתיד.
כדי לקדם את המורכבות החדשה הזאת, המשפיעה על כל תחומי החיים, יש צורך להקים רשות עליונה לתקשורת כדוגמת האף.סי.סי האמריקאי בכפיפות לראש הממשלה. הרשות העליונה לתקשורת תעסוק בקביעת מדיניות בכל תחומי השירותים (למעט השידור הציבורי), הטלקומוניקציה וטכנולוגיות התקשורת והמדיה החדשים, ברישוי, פיקוח, ויסות, מחקר וקשרים אזוריים ובינלאומיים.
השידור הציבורי
רשות-השידור והטלוויזיה החינוכית נמצאות היום במצב של איבוד כיוון, ועליהן להגדיר לעצמן מחדש ובבירור את יעדיהן. הן צריכות להתאים את עצמן לתנאים המשתנים של השוק והחברה על-ידי היערכות ארגונית ותוכניתית חדשה. אף כי מצבם של ארגונים אלה קשה מכל בחינה שהיא, הרי שקיומו והבראתו של השידור הציבורי הם בעלי דחיפות ממדרגה ראשונה, כיוון שהוא עומד בסכנת התמוטטות.
יש צורך חברתי ותרבותי חיוני בהמשך קיומו של ערוץ טלוויזיה ציבורי יציב, שיהיה עצמאי ככל האפשר מתלות בממשלה, ואשר ימשיך להיות ממומן מכספי האגרה הנגבים מן הציבור.
ארגון שידור ציבורי הוא החלופה הטובה ביותר להבטחת קיומו של פורום לאומי, שיאפשר זרימה חופשית ובלתי תלויה של אינפורמציה ושל השקפות ודעות הרווחות בציבור, ואשר תהיה לו תרומה משמעותית למרקם הדמוקרטי של ישראל (ראה דו"ח ועדת צוקרמן).
השידור המסחרי החופשי באוויר
יש לבטל את המונופול של הערוץ השני ולהביא בהקדם (ר' דו"ח ועדת פלד) להקמתו של ערוץ מסחרי נוסף, אשר יתחרו בערוץ הקיים ויהיה ממומן מפרסומת. מחקרי שוק מצביעים על כך שניתן לקיים בישראל שני ערוצי טלוויזיה ברמה טובה, המבוססים על פרסומת. ביטול המונופול וקיום תחרות אמיתית בין שני ערוצים מסחריים הם לטובת הציבור.
כבלים, די.בי.אס וכל השאר
המאבק בין חברות הכבלים לבעלי הרישיון לדי.בי.אס אינו על איכותם של ערוצי סרטים, ילדים או ספורט. המאבק הוא על המייל האחרון, כלומר בידי מי תהיה השליטה על הכניסה לבתי הצרכנים. מי ישלוט על המערכות שיביאו שירותים של טקסט, קול ותמונה לבתים, או במלים אחרות, מי יהיה בעל השליטה על ערוצי הטלוויזיה, הטלפון, האינטרנט וכל שאר השירותים האינטראקטיביים שיגיעו לצרכן. לכן כרגע הוויכוח הוא על מהירות היקף החדירה מצד יזמי הדי.בי.אס מצד אחד, והדאגה של חברות הכבלים לקבלת אישור למתן שירותי טלפון ואינטרנט מצד שני. מובן שיש גם אינטרסים של ספקי ציוד, בעיקר ציוד קצה, הנוטלים אף הם חלק במאבק.
מצב זה מחדד עוד יותר את השאלה בקשר להפרדה בין שירותי ההובלה לבין שירותי התוכן. אף כי אולי אין לקבוע כללי הפרדה נוקשים מדי, הרי חייבים לאפשר את השימוש בקווי הובלת השירותים השונים לבתים כב-common carrier, כלומר כל יזם תוכן בשידורי כבלים, אינטרנט או טכנולוגיות חדשות אחרות יוכל בתנאים כלכליים מסוימים ומוסדרים להשתמש בתשתיות ההובלה והכניסה לבתים. זו טובת הציבור.
ערוצים ייעודיים
אם לא ייעצר מיד רעיון הערוצים הייעודיים, הוא עוד עלול בהיסח הדעת להתממש.
ביום 21.7.98 אישרה ועדת הכלכלה של הכנסת את החלטת הממשלה לאשר את הקמתם של ערוצי טלוויזיה ייעודיים שיועברו לציבור באמצעות כבלים ולוויין, ואשר מימונם יתבסס על הכנסות משידורי פרסומת מסחרית.
הערוצים הם: ערוץ בשפה הערבית, ערוץ למורשת ישראל, ערוץ אחד או יותר בשפות זרות המיועד לעולים (רוסית ואמהרית), שני ערוצי חדשות וערוץ למוזיקה ישראלית וים-תוכנית. משרד התקשורת התחיל בהליכים להוצאת מכרזים להקמתם.
מימושה של כוונה זו עלול לתרום בשם הפלורליזם להעמקת הפער בין הרכיבים השונים של החברה הישראלית. הם יתרמו לגטואיזציה, להגברת ההסתגרות, הניכור והמרחק התרבותי. זו גישה שאיננה מעודדת דיאלוג או הידברות שכל-כך מדברים עליהם. פלורליזם אמיתי לא יכול להתקיים ללא דיון בין הקבוצות השונות, ומערכת הבחירות האחרונה לימדה אותנו שיעור מאלף בהקשר הזה.
יתר על כן, הקמתם של הערוצים הללו היא הכתבה מטעם הקובעת מה הציבור צריך ולא מה הציבור רוצה, ובוודאי אין זו פעולה על-פי כוחות השוק. מבחינה כלכלית, לערוצים כאלה, אם ישאפו להיות איכותיים, יהיה קשה להתקיים מפרסומת. מצד שני, הדבר יפגע בהכנסות מפרסומת הדרושות לקיומו של ערוץ מסחרי נוסף. צרכים אלו, אם הם אמנם אמיתיים, ניתן למלא על-ידי מתן החופש ליזמים להקים ערוצי תוכן ולהעבירם לצרכן כשירות בתשלום או כחלק מחבילה שיציעו הכבלים או שידורי הלוויין.
רדיו והפיראטים
בישראל פועלות כיום למעלה ממאה תחנות רדיו פיראטיות, שהמדינה, מסיבות פוליטיות ואחרות, איננה סוגרת. הממשלה היוצאת, בניגוד לכל סדרי שלטון ומשפט תקינים מינימליים, העבירה בכנסת חוק הנותן לגיטימציה להפרת החוק, פרס לאלה המפירים את החוק זמן רב – אישור לתחנות הפועלות למעלה מחמש שנים לשדר בהיקף ארצי. כל זאת כאשר תחנות הרדיו האזוריות הפועלות ברישיון נלחמות על קיומן הכלכלי. אין ספק כי הרדיו משדר אותות מצוקה ובעיותיו דורשות פתרון דחוף. ההצעה היא לאפשר תנאי סף פשוטים לקבלת רישיון להפעלת תחנת רדיו אזורית או ארצית, כפוף למגבלות ערוצים, בעלויות צולבות, ולכללים של אתיקה בשידורים ובפרסומות, לכל גוף פרטי או ציבורי שירצה בכך, כאשר כל הערוצים ממומנים מפרסומת. לאחר שיוסדר הענף יהיה צורך לפקח על פעולתו ולאכוף בתקיפות את החוק לגבי כל חריג. מדינה דמוקרטית מסודרת איננה יכולה להרשות לעצמה פיראטים מכל סוג שהוא בגבולותיה.
אלה הם, בקיצור רב, הנושאים המיידיים שעל סדר היום. יש עוד, כמובן, בעיות רבות ומורכבות, כמו בעלות צולבת, נושאים הקשורים בהפרת זכויות יוצרים, צנעת הפרט ושמירת הפרטיות בעולם הדיגיטלי, סוגיות של אלימות בשידורים ושל אתרי שנאה באינטרנט. ואלה הן רק אחדות מן הסוגיות שעולם התקשורת העכשווית מוטרד מהן.
ארנון צוקרמן הוא פרופסור בחוג לטלוויזיה ולקולנוע באוניברסיטת תל-אביב
גליון 21, יולי 1999