כאשר מסתיים אירוע חדשותי חריג, קבוצות הווטסאפ של עובדי רשת ב' משתוללות לא פחות מאשר במהלכו. המנגינה תמיד זהה ומלאת שבחים על העושים במלאכה ועל כך ששוב הוכח שרשת ב' יודעת להוביל שידור בתנאים קשים. הבכירים והוותיקים רואים בכך את שעתו היפה של הרדיו, עד שנוצר יחס הפוך בין גודל הזוועה של המאורע שעליו דווח לבין ההלל שהם גומרים על עצם שידורו.

אותם אנשים מונעים כל הליך של הפקת לקחים או ביקורת, ומעדיפים במקומם דברי חלקלקות למי שבלטו בדיווחים ולמי שפעלו מאחורי הקלעים, כאילו שההתגייסות הזאת אינה חלק מעבודתם. העדר היכולת להתבוננות פנימית, בשעה שהם מטיחים אשמה בעולם הפוליטי במסגרת עבודתם, מלמדת כי מי שנדרשים לנהוג כעיתונאים ביקורתיים כלפי העולם המסוקר על ידם נוקטים בגישה של אנשי יחסי-ציבור בהתייחסותם כלפי עצמם.

אותם חנפנים תמיד מזכירים את "ספינת הדגל של רשות השידור" שמוכיחה את חוסנה גם בימים הלא פשוטים שהיא עוברת. עם שקיעתה המתמשכת, כדאי להזכיר להם את החוק שלפיו על רב-החובל לטבוע עם הספינה שאותה הוא מנהיג. המסורת נולדה באמצע המאה ה-19, כאשר עלתה אה"מ בירקנהד על שרטון וחיילי הצי הגיבורים שעליה הכריזו "נשים וילדים תחילה", בסתירה להכרזת הקברניט, שקרא "כל אדם לעצמו" כפי שהיה מקובל עד אז. ברגעי הסכנה, אחד הקצינים אף איים בחרבו על מי שיפעל על-פי הוראת רב-החובל, ומאז הפך אומץ הלב לנוהג מחייב.

אך המסורת הזאת אינה מתקיימת ברשות השידור. הספינה הפליגה מן המזח בצפירת אנקת כאב, ובמקום שההנהלה ובכירי הגוף ילחמו עליה, הם מאפשרים לעובדיה הזוטרים לטבוע ולעתים אף דואגים להטביע אותם בעצמם. את התנאים המיטביים שמהם נהנו עד כה אותם בכירים ומנהלים הם משתדלים לשמר, ואף לשפר בגוף החלופי שבו חתמו.

המלחמות של יתר העובדים על מקום עבודתם טבעיות ומובנות, אך רק מעטים מהם זוכרים ומזכירים כי היו אלה אחדים מחבריהם שפנו ביוזמתם לאותם מקבלי החלטות שאחראים למצב הנוכחי ולחשו באוזניהם או הפצירו בהם להקים גוף חדש תחת זה הכושל שבו הם עובדים. מדוע אפוא מלינים כעת העיתונאים כלפי מקבלי ההחלטות האלה? עליהם להאשים את חבריהם ומנהליהם לעבודה תחילה. הממשלה ראתה בעצתם הזדמנות, ואף שמנהלי רשות השידור היו מריונטות בשירותה, היא חשבה כי יש ביכולתה להקים גוף משפיע יותר שישרת את רצונה.

ההמשך ידוע: הממשלה שיסתה את העובדים אלו באלו (בדומה לאופן שבו היא פועלת בתחומים אחרים), עשתה ככל יכולתה לשנות את ההחלטה שהיא עצמה קיבלה, ובעקבות זאת עובדי רשות השידור ועובדי תאגיד השידור הציבורי, שיצאו למחאות בשם הדמוקרטיה כאילו עתיד השידור הציבורי לבדו הוא שיאפשר את קיומה, נלחמו בה על כך בגלוי או התרפסו לפניה בהסתר. רבים מהם מעולם לא הפגינו על דבר אחר מימיהם, וכעת הם עוטפים את האינטרס האישי שלהם באידיאולוגיה רבת חשיבות.

את קריאות העזרה אי-אפשר לפיכך להפנות לממשלה, שמחככת ידיה מהצד, להנהלה שנכנעה לה או לקולגות שיצר ההישרדות שלהם גובר על יצר הרעות. סירות ההצלה גם לא יגיעו מכלי תקשורת אחרים, האבודים בצרותיהם שלהם. נותר רק לשקוע. ומתחת למים אין מי שישמע קול זעקה.

שי זילבר הוא כתב קול-ישראל לענייני חינוך. הוא מסיים כעת את עבודתו בשידור הציבורי