הסיפור הבא, שהתרחש בלילה שבין ה-13 ל-14 במאי – ימים ספורים לפני הבחירות – היה ידוע לפחות בחלקו לרוב, ואולי לכל, הכתבים הפוליטיים. למרות זאת, עד לכתיבת שורות אלה, הוא לא סופר לפרטיו:

השעה היתה שתיים לפנות בוקר, ארבעה ימים לפני הבחירות. ליאת רבנר, יו"ר מטה הדור הצעיר של הליכוד ואחת ממועמדות המפלגה לכנסת, הגיעה יחד עם פעילים נוספים מהליכוד לצומת גלילות. פעילים של ישראל-אחת הגיעו אחריהם ועמדו בצד השני של הכביש. על-פי רוב, היחסים בין שתי הקבוצות היו יחסי כבוד הדדי. "כל עוד זה היה החברים עם החולצות של הליכוד מול החברים עם החולצות של ישראל-אחת זה הסתדר", אומרת רבנר.

בסביבות השעה שלוש, באופן מפתיע, התקפלו הפעילים של ישראל-אחת ועזבו את המקום. "זה הדליק לי נורה אדומה", מספרת רבנר. היא ופעילי הליכוד היו בטוחים כבר זמן רב שישראל-אחת נמצאת בקשר עקיף עם קבוצת בריונים מכפר שלם, שמופעלים על-ידי עמותה בשם תקווה-לישראל, אחת העמותות שפעלו למען בחירתו של אהוד ברק. התפקיד המוגדר של הקבוצה הזאת, כך סברו בליכוד, היה לספק הגנה למפיצי השלטים מטעם ישראל-אחת ולהטיל אימה על פעילי הליכוד.

רבנר, שחששה כי עזיבתם של פעילי ישראל-אחת מבשרת רעות, החליטה להתקשר לכתב הפוליטי של ערוץ 2, אודי סגל, ולספר לו על מה שרואות עיניה. סגל עשה מאמצים לארגן צוות באותו לילה, אך כשנוכח שהמשימה בלתי אפשרית, החליט לדחות את טיפולו בנושא.

אחרי שפעילי ישראל-אחת עזבו, הגיעו לצומת כמה עשרות אנשים ללא תגי זיהוי חיצוניים. רבנר מספרת: "בשלב מסוים ניגשתי אליהם ודיברתי איתם. חלקם סיפרו לי שהם ליכודניקים, אבל הם חייבים להתפרנס. הם אמרו לי: 'אל תכעסי עלינו'". רבנר טוענת שהצעירים הבלתי מזוהים סיפרו לה שמדי לילה הם חוזרים למפעיל שלהם לקבל כסף תמורת פעילותם בצמתים.

בחמש בבוקר הגיעה לצומת מכונית. מתוכה יצא אדם הידוע בשם מקס. מקס פנה אל רבנר ואמר לה: "תחליטו! או שאתם תורידו את השלטים, או שאני אוריד לכם אותם". היא הסבירה לו שהשלטים עלו כסף רב ושאין בכוונתה להורות לאנשיה להסירם. מקס סימן באצבעו, ותוך כמה דקות לא נותר זכר לשלטי הליכוד: חומר ההסברה של הליכוד נבלע במכוניות של מקס ואנשיו.

אחד מפעילי הליכוד הזמין משטרה. רבנר איבדה את עשתונותיה והחלה לקלל את מקס. היא מספרת שמקס הרים את חולצתו, חשף אקדח והניח עליו יד. "אמרתי לו שצריכים להגיע מערוץ 2", אומרת רבנר, ומספרת שהוא ענה לה: "אם תגידי לו (לכתב), אני אשבור לך את הידיים והרגליים, ואם מישהו יצלם אותי, אני אהרוג אותו". כשהמשטרה הגיעה, איש לא נותר בשטח. רבנר רשמה את המספרים של כלי הרכב ומסרה אותם לשוטרים.

מזועזעת, התקשרה רבנר שוב לאודי סגל וגם לכתב רביב דרוקר מגלי-צה"ל. סגל הבטיח לטפל בנושא. דובר הליכוד העביר את הסיפור לכל העיתונאים הפוליטיים, אך הציבור לא זכה לדעת עליו – ולו ברמה האינפורמטיבית היבשה – דבר וחצי דבר.

בעצה אחת עם ראש הממשלה, רעייתו ולימור לבנת, החליטה רבנר להגיש ליו"ר ועדת הבחירות המרכזית, השופט אליהו מצא, תלונה שתגולל את פרטי הפרשה. היא ישבה עם היועץ המשפטי של הליכוד והכינה תצהיר על כל מה שהתרחש. לאחר הגשת התצהיר חזרה לפעילותה.

יומיים אחרי כן, במוצאי שבת, כשפעילי הליכוד הגיעו לצומת גלילות, עמדו שם הבריונים. גם אודי סגל יצא עם צוות טלוויזיה לצומת גלילות. הצוות חנה ליד מלון מנדרין והחל לנוע לכיוון הצומת. סגל זיהה בצומת בין שבעים לשמונים איש והחליט להתקרב אליהם כדי שניתן יהיה לצלם אותם מקרוב. כשהבריונים הבחינו בצוות הצילום, הם הסתירו את פניהם בחולצותיהם. כעבור פחות מחמש דקות החלו תוקפים את הצוות. זה התחיל בקריאות "לא כדאי לכם לצלם", זה נמשך ב"אתם תמותו...", וזה הסתיים בכך שהמקליט והצלם שכבו שרועים כשראשיהם מדממים (שניהם נזקקו לתפרים), לאחר שהוכו במוטות ברזל בידי הפעילים הבלתי מזוהים. פעיל הליכוד שמשון דרעי התערב והגן על הצוות בגופו. גם הוא חטף מכות נאמנות (ונאלץ לאחר מכן לעבור בדיקות בבית-החולים). בתוך שניות ספורות נכנסו הבריונים אל המכוניות ונעלמו. לאחר כמה דקות הגיע האמבולנס.

ואז, מזווית עינו, זיהה סגל שתי דמויות מוכרות: "פתאום קלטתי את טל זילברשטיין וגילי הולצמן". הוא מספר. השניים, לשעבר ראשי דור-שלום, היו פעילים בכירים במטה ישראל-אחת. סגל, שהבין כי לנוכחותם בצומת יכולה להיות חשיבות עיתונאית ממדרגה ראשונה, קרא לאנשי הצוות שלו, אף שהיו פצועים, וביקש מהם לצלם ולהקליט את השניים. הוא רץ לעברם עם המיקרופון בידו ושאל את זילברשטיין אם יש לו קשר למה שקרה. זילברשטיין והולצמן התעלמו מהשאלות ונכנסו למכוניתם. ליאור רוטברט, לשעבר יו"ר התאחדות הסטודנטים ובזמן מערכת הבחירות פעיל מרכזי בישראל-אחת, כיסה בידו את המצלמה.

ביום ראשון, יום לפני הבחירות, הוזמנו ליאת רבנר, ליאור רוטברט והכתב אודי סגל לתוכנית "חמש עם גדי סוקניק" בערוץ 2. רבנר קיבלה פנייה מאחד הכתבים בערוץ השני, שלא להזכיר את העובדה שהיא הזמינה את ערוץ 2 לשטח המריבה.

בראיון האשים רוטברט את הליכוד כי הוא ששתל את הפרובוקטורים במקום. סגל אמר בראיון שאיננו יודע מי הם הפעילים שהיכו אותו. הפרשה, למעט אזכורה הטבעי בערוץ 2, כמעט הושתקה בתקשורת. בפעמים היחידות שהוזכרה הודגש בעיקר הקשר של האלימות הזאת לדברי ההסתה של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, נגד התקשורת. עד כתיבת שורות אלו לא נעשה בתקשורת מאמץ אמיתי לבדוק מי עמד מאחורי הבריונים.

סגל: "אני לא שופט את כלי התקשורת האחרים. אני ביצעתי את המשימה העיתונאית שלי. הכנסתי את הקטע על זילברשטיין כמו שהוא. פניתי לישראל-אחת ועליזה גורן (יועצת התקשורת שעבדה עבור ברק; ב"ק) לקבל ממנו תגובה, והם אמרו שהוא לא ענה כי הוא אף פעם לא מדבר עם עיתונאים. לטענתם, זה שהוא היה שם לא אומר דבר. לא היתה לי הוכחה חד-משמעית לכך שהאלימות הגיעה מהצד של מפלגת העבודה. אני חושב שבזה שהראיתי שטל זילברשטיין היה שם, זה מספיק מבחינתי. אני הראיתי את תמונת המצב כפי שהיתה".

בראיונות שהיו ברדיו היתה תחושה שהליכודניקים אשמים גם באלימות הזאת.
צריך להבין את הקונטקסט של הדברים. האירוע היה יומיים אחרי ה"הם מ-פ-ח-ד-י-ם". אני כשהתראיינתי הקפדתי להדגיש שאין קשר בין הדברים, אף שהאווירה האנטי-תקשורתית כמובן לא הועילה. גם הקפדתי לציין את העובדה ששמשון דרעי הגן על האנשים שלנו.

רביב דרוקר, כתב גלי-צה"ל: "ההתרשמות שלי היתה שפעילי הליכוד אומרים את האמת. גם אני הוזמנתי לצומת באותו לילה במוצאי שבת. לא באתי כיוון שלא יכולתי להחזיק את העיניים פקוחות. היתה נטייה להאשים את הליכוד גם באירוע הזה. אחרי שנתניהו אמר את מה שאמר, זה כל-כך התאים לתיאוריה".

המעקב אחרי עמותת תקווה-לישראל החל שבועות אחדים קודם לכן. את התחקיר ביצעו שני גורמים, שבתחילה לא היו מתואמים ביניהם. הראשון – ח"כ מיכאל איתן. השני – כתבת הערוץ השני ציפי ברנד, בשיתוף פעולה עם הכתב אודי סגל. חברת-החדשות של הערוץ השני, יש לציין, היתה היחידה ששידרה אינפורמציה כלשהי על העמותה.

איתן, שקיבל לטענתו חומר ממקורות פנימיים בעמותה, החליט לבצע מארבים בלילות. כיוון שידע כי גם כתבי הערוץ השני נמצאים על עקבות הסיפור, הוא פנה לברנד וביקש ממנה לשתף איתו פעולה. שיתוף הפעולה הזה התקיים במשך יומיים. בסופו של דבר, ברנד ליקטה באופן עצמאי חומר מצולם לא מבוטל על תנועת תקווה-לישראל, שכלל את שיטת הפעולה של העמותה, את העובדה שגילי הולצמן (פעיל מרכזי של ישראל-אחת) הוא זה שהקים אותה, צ'ק ששולם מטעם העמותה לאחד הפעילים בצמתים, צילום של שמואל לוי, יו"ר העמותה בפועל, מעורר פרובוקציות בביקור של אמנון שחק באחד השווקים, ועוד. די היה בחומר הזה כדי לעניין – ולו ברמה האינפורמטיבית היבשה – את הציבור.

מיכאל איתן, שידע כי חברת-החדשות מחזיקה חומר מצולם על העמותה, פנה אל מנהליה ושאל מדוע אינם משדרים אותו. סמנכ"ל חברת-החדשות אורי שלוש, שהחליף באותה עת את שלום קיטל ששהה בחופשה, ענה לו, בין השאר, כי מדובר בשיקולים ציבוריים. איתן ביקש להבין את פירוש המושג "שיקולים ציבוריים". הוא טען בפני שלוש כי אם מדובר בשיקולים משפטיים, הוא מעוניין לבוא בדברים עם היועץ המשפטי של חברת-החדשות. הוא אינו מבין, כך הסביר, מהם שיקולים ציבוריים. הוא גם פנה למנכ"ל הרשות השנייה, נחמן שי, כדי שזה ילחץ על חברת-החדשות לשדר את החומר. שי בדק את הנושא, אך החומר לא שודר.

איתן החליט לשגר מכתב ליועץ המשפטי לממשלה, ובו תיאר את כל מה שידוע לו על העמותות. בסוף המכתב ציין: "למערכת חדשות הערוץ השני יש חומר מצולם, לרבות עדות של אחד הפעילים, המאשרת את מרבית הטענות דלעיל. מהצילומים ניתן להפיק חומר ראייתי משכנע. מסיבות בלתי ברורות לי, הכתבה כולה, שכבר הוכנה, אינה משודרת".

בסופו של דבר החליט מיכאל איתן לפרסם את הדברים בעצמו במסיבת עיתונאים. באותו יום התקיימה גם ישיבת ממשלה, ובה חשף איתן את הדברים בפני מפכ"ל המשטרה, יהודה וילק, שהשתתף בישיבה. הוא גם הגיש תלונה במשטרה על האלימות שהיתה בצומת גלילות. לאחר מסיבת העיתונאים החליטה חברת-החדשות להפשיר את החומר הטלוויזיוני שהוקפא כמה ימים קודם לכן. שלום קיטל טוען כי מסיבת העיתונאים אכן היתה נדבך חשוב בדרך לשידור הכתבות, אך לא היא שהכשירה אותן, אלא השלמת הבדיקה היסודית של הממצאים.

בערב שודרה כתבה שהוכנה במהירות על-ידי סגל וברנד. יום לאחר מכן שודרה הכתבה, שבה פורסמו כל הפרטים שהיו ידועים לברנד. שאר הכתבים שהוזמנו למסיבת העיתונאים של איתן גילו חוסר עניין בטענותיו, ביטלו אותן בבוז, וכלל לא בדקו אותן. הערוץ הראשון, למשל, שלח למסיבת העיתונאים כתב שכלל אינו קשור לתחום – משה נסטלבאום, כתב לענייני הסתדרות. נסטלבאום אפילו נזף באיתן על כך שהוא מבזבז את זמנו. כך, לאחר מסיבת העיתונאים, נשמעו גם הערות מעליבות מכיוונו של ירון דקל, הפרשן הפוליטי של הערוץ הראשון וקול-ישראל, שטען כי ח"כ איתן מתעסק בזוטות.

איתן: "חברת-החדשות התנהגה בהגינות, אך שגתה בדרך הטיפול. אני פשוט לא מצליח להבין מהם 'שיקולים ציבוריים'. שאר העיתונאים לא עשו כלום עם החומר שחשפתי בפניהם".

סגל: "לא היו לנו ממצאים חד-משמעיים. היתה עבודה על החומר, אבל אי-אפשר היה להוציא ממנו תחקיר מגובש. היו ראיות נסיבתיות, אך לא מוכחות".

את הסברו של אורי שלוש אי-אפשר היה להשיג בעת הכנת כתבה זו, משום שהיה בחופשה. שלום קיטל: "אין לי סטנוגרמה מדויקת של השיחה בין שלוש לאיתן. הנקודה היא אחרת: בתוך מערכת בחירות, האינטרסים של מיכאל איתן לא בהכרח חופפים לאינטרסים של חברת-החדשות. האינטרס שלנו הוא לחשוף את האמת רק כשאנחנו בטוחים שהגענו אליה. איש ציבור יכול לצאת עם הדברים שלו מתי שהוא רוצה, לא אנחנו, בעיקר לא במערכת בחירות. בזמן כזה, כל מה שאנחנו משדרים הוא חומר נפץ. הקצב שמיקי איתן ניסה לכפות עלינו במין תובענות לא מקובל עלי. אם לא היינו נוקטים זהירות, זה היה חוסר אחריות".

למה התכוון שלוש כשאמר "שיקולים ציבוריים"?
הוא התכוון לכך שבתקופת בחירות צריך לבדוק דברים כאלה בשבע עיניים. צריך לזכור שהחשדות הללו הם חשדות לא רק לאי-נקיון כפיים, אלא למעשים פליליים.

איך אתה מסביר שאף אחד לא עשה פולו-אפ לתחקיר שלכם?
אני לא אוהב לחלק ציונים לכלי תקשורת אחרים. ברור שאני תוהה על זה. להגנתם אני יכול לומר שזו סוגיה מאוד מסובכת.

שבוע לאחר מכן קיים איתן מסיבת עיתונאים נוספת, שבה חשף פרטים חשובים חדשים על עמותת הבריונים. בין השאר תיאר כיצד הקים גילי הולצמן את העמותה, ובשלב מסוים העביר אותה לניהולו של שמואל לוי מכפר שלם (אותו לוי שמצולם בכתבה דוחף את אמנון שחק).

בין המסמכים שהיו בידי איתן גם תצהיר של מישל בן-עמי, איש תנועת גשר לשעבר, שמספר כיצד דדי צוקר ושמואל לוי ניסו לגייס אותו לרשימה חברתית (דדי צוקר ניתק את המגע עם לוי לאחר שמצא, לדבריו, שהוא וחבריו אינם רציניים בכוונותיהם הפוליטיות). על-פי התצהיר הסביר לוי לבן-עמי שמקורות המימון מובטחים. מאחורי היוזמה הזאת, כך עולה מהתצהיר, עומדים טל זילברשטיין וגילי הולצמן. העיתונאים אפילו לא ניסו לאמת את התצהיר עם הנוגעים בדבר.

"לא הצלחתי להבין את העיתונאים", אומר איתן, "לכו תפנו לשמואל לוי, לכו לדדי צוקר, לכו לראיין את גילי הולצמן. הרי הולצמן עובד בישראל-אחת יום ולילה".

סיפורן של עמותת תקווה-לישראל ושאר העמותות של ישראל-אחת ראוי לבדיקה עיתונאית מעמיקה: הכספים הגיעו לעמותה מגורמים אנונימיים. ההמחאות שהעמותה הוציאה היו חתומות בידי יו"ר העמותה שמואל לוי. לוי הוא קבלן בחירות מוכר בכפר שלם, ועמידתו בראש העמותה מוזרה. מטרות הפעולה המוצהרות של העמותה הן "לפעול למען תושבי השכונות ואזורי המצוקה בכל הערים והיישובים בישראל. לפעול למן המשפחות החד-הוריות בישראל, לרבות גיוס תמיכה ציבורית למענן. לפעול לטובת משפחות ברוכות ילדים בישראל". קשה להבין את הקשר בין המטרות הללו לבין מה שהעמותה ביצעה בפועל במערכת הבחירות.

במכתבו של מיכאל איתן ליועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, הוא כותב כי הפעולות נעשו "תמורת כספים בסכומים גבוהים". הוא מוסיף: "ההסדרים בין הצדדים נקבעו בינו (שמואל לוי) לבין טל זילברשטיין, יד ימינו ואחד מעוזריו הקרובים של אהוד ברק. שמואל לוי וטל זילברשטיין מכירים עוד מהתקופה שטל זילברשטיין ניהל את עמותת דור-שלום".

פעילי השטח של הליכוד מודעים לתדמית האלימה שדבקה בהם כתוצאה מהתנהגותם במערכות בחירות קודמות. אלא שהפעם, הם אומרים, לא היתה לכך שום הצדקה.

האפשרות, ההגיונית בהחלט, כי לבריונים מצומת גלילות ומצמתים נוספים היה קשר עקיף לישראל-אחת, לא נחקרה במערכת הבחירות.

נותרה בעינה השאלה מדוע התקשורת הגביהה קול כשאילה חסון הותקפה על-ידי הבריונים מהליכוד, אך העדיפה שלא לחקור מי תקף באופן הרבה יותר חמור את אודי סגל וצוותו. בדיעבד בודקים כמה תחקירנים מעיתונים שונים, כמו גם מבקר המדינה והיחידה לחקירות הונאה, את קשרי הגומלין בין עמותות שפעלו למען בחירתו של אהוד ברק, ובהן "ברק לראשות הממשלה", "מנהיגות 2000", "עם אחד גיוס אחד", "תנו לעבוד בכבוד", "ישראל אחת של כולנו", "בעד בחירות מיד", "עוד לא אבדה התקווה" ו"תקווה לישראל". קשה שלא לתמוה מדוע הבדיקה לא נעשתה בזמן מערכת הבחירות, חרף נסיונו של הליכוד לעניין את התקשורת בנושא. מדוע, למשל, יכול היה "ידיעות אחרונות" לפרסם בזמן מערכת הבחירות כתבת תחקיר על קשריו של בנימין נתניהו עם המיליונר מחב"ד יוסף גוטניק, אך לא מצא לנכון לפרסם ולו כתבת תחקיר אחת על הקשר של ברק לעמותות?

אלה אינם הנושאים הבעייתיים היחידים שלא נחקרו במערכת הבחירות: מפלגת העבודה רשמה לעצמה הישגים יפים בהשגת תמיכתה של האוכלוסייה שעלתה מחבר העמים, אך האם כל דרכי ההסתערות שלה על הקול הרוסי היו כשרות? התקשורת לא בדקה, למשל (למעט עיתונות המזוהה עם הימין), כיצד מימנה עמותת אופקים, שמטרתה המוצהרת היא קידום ערכי תנועת העבודה, סופי שבוע במלונות פאר לעיתונאים עולים מחבר העמים, ובהם הם שמעו, בין השאר, הרצאות מחברי-כנסת של מפלגת העבודה. התקשורת גם לא בדקה לעומק אם במסגרת הפריימריז של מפלגת העבודה היו זיופי קולות במגזר הדרוזי, שהביאו לבחירתה של סופה לנדבר על חשבונו של אדיסו מסאלה. האפשרות הזאת הוצגה בכתבה ששידרה אילה חסון בערוץ הראשון וזכתה לטיפול מעקב רק בתקשורת הימנית.

ברוך קרא הוא עיתונאי ב"הארץ"

גליון 21, יולי 1999