בשנים האחרונות הולכת ומתפשטת אופנה חדשה בתקשורת העברית. שני עיתונאים או עיתונאיות משני ה"קטבים" הפוליטיים מגישים תוכניות אקטואליה יחדיו. תוכניות אלו כוללות את "המלה האחרונה" של גלי צה"ל (אברי גלעד ואורי אורבך למשל), "על ימין ועל שמאל" של רשת ב' (צלי רשף וגאולה כהן) ותוכנית טלוויזיונית בערוץ 33 בשם "אש צולבת" (חיים משגב ואורן שחור). תוכניות אלו הן סמליות ובעלות משמעות רבה, משום שהן מקבעות בצורה חדה את גבולות הלגיטימיות של השיח הציבורי בישראל על בסיס אתנו-לאומי. במלים אחרות, התוכניות הללו מדגישות את העובדה שהתקשורת העברית לא רואה בעצמה זרוע המשרתת את כלל אזרחי המדינה, אלא כשייכת ומשרתת את הקולקטיב הלאומי-היהודי. לכן אין זה מפתיע שאנשים כמו גאולה כהן, שהתגורררה מחוץ לתחום הריבוני של המדינה, הם שחקנים לגיטימיים בקביעת השיח התקשורתי-פוליטי בישראל. לעומת זאת הפלסטינים בישראל, אזרחים (או לכאורה אזרחים) החיים בתחומה הריבוני של מדינת ישראל ומשלמים מסים בה, הם מחוץ לגבול הלגיטימיות התקשורתית בישראל.
הגבולות בזירה התקשורתית מבטאים ומשעתקים את הגבולות האתניים בזירה הפוליטית. במלים אחרות, בשתי הזירות הגבולות קשורים במוצא האתני ולא באזרחות. עובדה זו נגזרת בעיקר מהיותה של מדינת ישראל מוגדרת ופועלת כמדינת העם היהודי (אפילו של אלה החיים בלוס-אנג'לס, קליפורניה וסידני, אוסטרליה, למשל, שחלקם מעולם לא דרכו על אדמתה של הארץ הזו, אינם מכירים את שפתה ואינם משלמי מסים בה), ולא כמדינת אזרחיה. עובדה זו יצרה מצב שבו הפלסטינים בישראל לא רק שאינם אזרחים שווים, אלא שמבנית, הם אינם יכולים להיות שווים במדינה שמוגדרת ורואה את עצמה כלא-מדינתם. במלים אחרות, מה שמתרחש בישראל הוא אתניזציה של המדינה. דהיינו, קבוצה אתנית אחת השתלטה על האפרטוס הסמלי והפיזי של המדינה כדי להדיר קבוצה לאומית אחרת מכל מוקדי הכוח וקבלת ההחלטות.
איור: בתיה קולטון
לכן תוכניות ה"קטבים" מחדדות ומסמלות את הניסיון לדיכוטומיזציה של החברה הישראלית ולהנגדה כמעט מוחלטת בין הרוב היהודי והמיעוט הפלסטיני, כדי לדחוף את האחרונים אל מחוץ לגבולות הלגיטימיות. במלים אחרות, אמצעי התקשורת העבריים הם חוליה מרכזית בשימור מבנה הכוח הקיים, המגלם עליונות יהודית ונחיתות מובנית של המיעוט הפלסטיני בישראל בכל תחומי החיים. לכן "היצירה" התקשורתית העברית על הפלסטינים בישראל ברובה אינה קשורה בדיווח, הפצת מידע או ניסיון להבנה המציאות, אלא בראש ובראשונה היא הצהרה של כוח. עובדה זו צומחת בהקשר מסוים, שמזין אותה וניזון ממנה. זהו הקשר של הייררכיה אתנית וקהל יעד יהודי עם מוכנות עמוקה לקבלת מציאות זו.
הצהרה זו של כוח ומימוש השליטה בפלסטינים בישראל מתבטאת בכך שהן אמצעי התקשורת והן הממסד הפוליטי כוללים ייצוג שולי, בולטות נמוכה ונגישות מינימלית לפלסטינים אזרחי המדינה. כמו כן, שני הצדדים מאמצים את הפרדיגמה הבטחונית והאיום בכל הקשור לדיון במחאה של הפלסטינים בישראל. יתרה מכך, "בטחוניזציה" של פעילות המחאה של הפלסטינים בישראל באמצעי התקשורת העבריים, כמו גם על-ידי הממסד הפוליטי-צבאי בישראל, פוגעת במיעוט הפלסטיני מצד אחד ומשרתת את אלה הראשונים בשלושה מישורים: 1. עצם מיקום המחאה בהקשר של "ביטחון" ו"חתרנות" הוא אמצעי רב-עוצמה לדה-לגיטימציה של מאבקם ותביעותיהם של הפלסטינים בישראל; 2. קבלת הפרדיגמה הבטחונית משחררת את המדינה ואת מוסדותיה מלהתמודד עם הסיבות האמיתיות של המחאה הפלסטינית; 3. אימוץ השיח הבטחוני על-ידי אמצעי התקשורת הופך את הפלסטינים אזרחי ישראל מבעלי תביעות למתגוננים, ובמקום שהדיון יהיה בהפקעות אדמות למשל, הוא מתמקד במידת נאמנותם למדינה. התפתחות זו מלווה, בדרך כלל, במצעד המביש של "מבחני נאמנות".
על רקע המציאות הזו, לא היתה עמדתה של התקשורת העברית באירועי אוקטובר 2000 מפתיעה, במיוחד בימים הראשונים. עמדה זו, ברמה הבסיסית ביותר, סיפקה הבנה, ובעקיפין הצדקה ולגיטימציה לרציחתם של אזרחים פלסטינים בגליל ובמשולש. היא עשתה את זה בעיקר על-ידי שימוש ברטוריקה לוחמנית-מתלהמת ויצירת אווירה כללית שהמדינה בסכנה קיומית. כך הוצדק השימוש בכדורים חיים נגד הפלסטינים אזרחי ישראל. הנה רק ציטוט אחד של אחד מבכירי העיתונאים בישראל, אמנון אברמוביץ', המאשש טענה זו. בשניים באוקטובר 2000 הופיע אברמוביץ' בערוץ הראשון בשעה שבע וחצי ואמר את הדברים הבאים:
"הסוגיה הבעייתית יותר היא של ערבים ישראלים. צריך להבין שאף מדינה, לא ערבית ולא מערבית, לא יכולה להסכים שציבור אלים ומוסת ישתלט על עורקי תחבורה מרכזיים, ישתלט על תחנות משטרה ויפגע באנשי אכיפת החוק. נדמה לי שלא נוכל לחיות עם זה לטווח ארוך. ואני לא רוצה אפילו לחשוב באילו אמצעים נצטרך לנקוט כדי לדכא את התופעה הזו".
כתוצאה מכך, התקשורת העברית לא היתה יכולה למלא את תפקידה בריסון הכוח של המדינה נגד המיעוט הפלסטיני. בקיצור, השאלה הבסיסית שתקשורת דמוקרטית בכל מקום היתה צריכה להעלות אינסטינקטיבית כמעט - איך קרה שאזרחים נרצחו על-ידי כוחות הביטחון וצלפיהם "המיומנים" - נשארה מבחינתה של התקשורת העברית מחוץ לגבול. לעומת זאת, רוב הדיון באירועי אוקטובר התמקד בפתיחת הצירים. דהיינו, זכות המעבר של היהודים, לדעתו של אברמוביץ' וחלק גדול מעמיתיו, חשובה יותר מזכות החיים של הפלסטינים בישראל. כך בונים גבולות מדם.
עסאם אבו-ריא הוא חוקר במכון טרומן ודוקטורנט בחוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית
גיליון 34, ספטמבר 2001