בסוף 1996 מונתה העיתונאית עינת פישביין ככתבת הרווחה במערכת המקומון "העיר" התל-אביבי. תל-אביב הפכה למקום מושבם העיקרי של העובדים הזרים בארץ, וריכוזם בשכונות דרום העיר עורר את עניינה של פישביין. הגורמים לריכוז הזה הם קרבתה של תל-אביב לאתרי העבודה; זמינות השיכון בדירות בדרום העיר שהתפנו מהעובדים הפלסטינים; קיומן של תשתיות מטרופוליטניות; מבנה דמוגרפי המבוסס על תחלופה קבועה של תושבים צעירים; מרקם עירוני בעל אופי ליברלי-פלורליסטי; והעדרה של אוכלוסייה בעלת אידיאולוגיה דתית-אתנית קיצונית.
העובדים הזרים הפכו לגורם דמוגרפי חדש בעל נוכחות בנוף האנושי בעיר. השונות הלאומית, הגזעית, הדתית, התרבותית, המעמדית והחברתית של העובדים הזרים אמורה היתה לעורר סקרנות עיתונאית. אבל זו כמעט לא התעוררה: ידיעות מוצנעות במדורי הכלכלה, כתבות לא סדירות ונקודתיות (דיווח על פסקי-דין), עניין פולקלוריסטי, ותו לא; לא היה סיקור שיטתי ממוסד עם קו מערכתי או תפיסה רעיונית כלשהי.
העיתונות הארצית התמודדה בקושי עם סוגיה זו, וגם התקשורת המקומית-סקטוריאלית נמנעה ממנו. אפשר היה לצפות שגורמים בעלי עניין סוציאלי או זיקה ליברלית ימצאו את הבמה הראויה לייצוג הנושא, אך הדממה התקשורתית שררה בכל. שתקו נציגי העובדים הישראלים בהסתדרות, שניצול הזרים היכה בשולחיהם בהשפיעו על הקפאת שכר המינימום במשק. שתקו גורמי העבודה והרווחה, שתקו נושאי בשורת זכויות האדם בתקשורת, שתקה העיתונות הרוסית, הערבית, החרדית והקיבוצית, שלכל אחד מציבור קוראיהם נגיעה כלשהי לגורם החדש. נוכח האלומה הכבויה של הזרקור התקשורתי נאלם דום גם דוכן הנואמים בכנסת.
פישביין זיהתה את המרכיב החדש במפה הדמוגרפית ונדרשה למשימת הכיסוי. כבר בתחילת עבודתה גילתה את העוול המשווע הנגרם לעובדים הזרים, את הניצול הבוטה מצד המעסיקים, את התנכרות גורמי הממשלה למחויבויותיהם החוקיות ואת שתיקת דעת-הקהל. היא נרתמה למלאכה מתוך מעורבות רגשית עמוקה והזדהות אישית עם מושאי כתיבתה. בעקבות הממצאים שהעלתה במאמריה בנושא והתהודה הראשונית שעוררו, ולאור כשרונה העיתונאי-מקצועי לרכוש את אמונה של קהילת העובדים הזרים, הוחלט בפברואר 1997 במערכת "העיר" לפרסם את כתבותיה של פישביין במסגרת סדרת כתבות ייחודית. הכתבות קיבלו מעמד מיוחס מבחינת הקצאת השטח והעיצוב הגרפי. מטרת פרסום הכתבות היתה להעלות את סוגיית העובדים הזרים על מכלול היבטיה על סדר-היום הציבורי.
בכתבות מזדקר רציונל קבוע בהייררכיית יעדי הביקורת: הכתובת הראשונית היא הגורם הפוגע הישיר (קבלן פרטי; חברת כוח-אדם; משטרה); עיקר הביקורת מוטחת במשרדי הממשלה, מתוקף תפקידם, אחריותם וסמכותם לאכוף את החוק; במעגל הביקורת השלישי נמצאות המערכות הציבוריות – עיריות, בתי-משפט, השותקים למיניהם, ומי שנפקדת נוכחותה – ההסתדרות החדשה. 54 עובדים זרים נספו בתאונות עבודה במהלך עבודתם בישראל בשנים 1999-1997, על-פי דו"ח המכון הפתולוגי. יש מקום להניח ששיעורם היחסי הגבוה של העובדים הזרים ההרוגים במצבת הרוגי תאונות העבודה הוא גם תולדה של ההזנחה והרשלנות במילוי תקנות הבטיחות באתרי העבודה שלהם. אבל ההסתדרות – יוק! היא לא בסיפור.
עינת פישביין: כתיבה אישית מובהקת (צילום: חן מיקא)
נתונים כלליים על הסדרה
סדרת המאמרים "התל-אביבים החדשים" ב"העיר" כללה 51 מאמרים שכתבה עינת פישביין עד למעברה לעיתון "הארץ", שם המשיכה לסקר את נושא העובדים הזרים. מחודש מאי 1999 ואילך נמשך פרסום הסדרה ב"העיר" על-ידי העיתונאיות גנית לב-ארי ועידית אברהמי. לאחר פרישתה של פישביין מכתיבת הסדרה ב"העיר" ניתן לאבחן צמצום משמעותי בגודל הכתבות (מספר מלים; כפולות; עימוד גרפי). עם זאת, המחויבות המערכתית של "העיר" לסוגיית העובדים הזרים לא השתנתה גם אחרי החילופים הפרסונליים, ותדירות הופעת הכתבות נשארה בעינה.
במרוצת התקופה שבה פירסמה פישביין את מאמריה כיהנה ממשלת נתניהו, שהנהיגה מדיניות מוצהרת של גירוש העובדים הזרים, מדיניות שתרמה להחרפת ההתעמרות בהם מצד המעסיקים וחיזקה את נטייתן של כמה מהרשויות להתעלם ממצבם. החדרת התפיסה הדתית-לאומית על-ידי שרי ש"ס ליחס הממשלה לעובדים הזרים החמירה את המצב והאפילה על גישתם הנאורה של שרים אחרים.
ייתכן שהניגוד הקוטבי בין המציאות הקשה של העובדים הזרים לבין השטנה והעוינות ומדיניות הגירוש של ממשלת נתניהו כלפיהם העלה את האטרקטיביות העיתונאית של הנושא. אפשר ששינוי הכיוון בתחום זה עם תחילת כהונתה של ממשלת ברק, החל במישור ההצהרתי ועבור למדיניות בשטח, הפחית את כוח המשיכה התקשורתי שלו. עם זאת, מצבם האובייקטיבי של העובדים הזרים בישראל עודנו חמור למדי, ובכוחו להזין כותרות גדולות ומאמרי התרסה למכביר.
פילוח הסדרה לנושאי משנה
גירוש: בעיית גירוש הזרים תופסת את המקום הראשון בסדרת הכתבות וממקדת את מירב תשומת הלב, בגלל מעשי העוול הביורוקרטיים וגילויי הברוטליות האנושית. מדיניות הגירוש הוטחה במלוא כיעורה בפני כמה מהאזרחים: הם נרעשו מהתמונות של התנפלות פתאומית של שוטרים באוטובוס על עובד זר חסר ישע, מרדפי הציד בריכוזי הזרים בדרום תל-אביב הנערכים לעין כל, העמסת עובדים זרים כמו פושעים או בהמות על ניידות משטרה והבעת האימה והייאוש על פניהם. במדינת ישראל הקונוטציות להתנהגות כזאת מההיסטוריה המאוד קרובה הן קשות, וראה זה פלא – למרות ההתחלחלות, לא קם קול צעקה גדולה מכל קצווי הארץ.
"המועמד לגירוש הצעיר ביותר, אולי בעולם, גורש השבוע מהארץ. שמולא ידוע. הוא בן ארבעה חודשים. הוא נתפס כשבא עם המטפלת לבקר את אבא שלו. המועמד לגירוש ג'וזף אמורה מגאנה בכלא מעשיהו. האב חשב, כנראה, שבזכות היותו אב לתינוק לא יגרשו אותו. אבל טעה טעות מרה וכפולה. התינוק נלקח ממנו. אחרי שלא הצליחו לאתר את האם, הוצא נגד התינוק צו גירוש. יאללה. קח את החיתולים שלך, המוצץ בפנים, והיידה, לגאנה". עינת פישביין (27.6.97)
חינוך: החינוך הוא אחד המשתנים המשמעותיים ביותר הנוגעים לטיפול בקהילת העובדים הזרים. חשיבות החינוך נובעת קודם כל מנקודת המבט של התכנון הלאומי, כלומר: האם מדינת ישראל מתכוונת לאפשר את קיומה של קהילת מהגרים בקרבה, הזקוקה למוסדות חינוך לילדיה? איזו מערכת חינוך מועידה המדינה לילדי העובדים? באיזו שפה? אילו ערכים לאומיים ודתיים יונחלו לילדי הזרים?
צל"שים: בד בבד עם הבליסטראות שהטיחה הרשויות ובאנשים האחראים לאומללותם של העובדים הזרים, הקפידה פישביין לציין ולשבח אנשים פרטיים וגורמים ממסדיים שנחלצו לעזרתם. הפרסומים הללו נועדו להציב דוגמאות לאפשרויות ולצורך לתקן את המעוות. שמעו של גרעין המתגייסים הבודדים למען העובדים הזרים התפשט לחוגים רחבים בתל-אביב ובפריפריה. אנשים אלמונים התנדבו למען העובדים הזרים, והפרסום דירבן מתנדבים נוספים להצטרף, ויצר דעת-קהל אוהדת.
מבנה מאמרים וסגנונם
ברוב המאמרים ניתן לאבחן כמה מאפיינים ודפוסים קבועים:
א. גישה אינדוקטיבית: הכתבה הבודדת מבוססת על הצגת "מקרה פרטי" בתחום כלשהו, המייצג סקציה מסוימת במדיניות הרשויות. ה"מקרה הפרטי" של עובד זר מסוים שנקלע לעין הסערה מבטא תופעה גורפת או מתריע נגד עוול, מצוקה או קיפוח מפלה של ציבור זרים נרחב. במאמר נמנעת הכותבת מסקירה מקיפה של הנושא הנדון, פירוקו לפרקי משנה למדניים וניתוח מנומק של כלל היבטיו. נהפוך הוא; היא מניחה לפתחו של הציבור סיפור אישי כהווייתו. סיפור האוחז בגרונו של הקורא ומזעזעו בעל-כורחו, תוך שהיא סומכת על תבונת קוראיה שיידעו להקיש את המסקנות המתבקשות.
ב. עובדות יבשות: הסדרה נכתבת בכתיבה עיתונאית ישירה, חפה מסופרלטיבים שיפוטיים ומליצות מיותרות. הכותבת מציגה את הנתונים ואת השתלשלות האירועים בדרך אינפורמטיבית לקונית, ללא פרשנות או חיווי דעה אישית. היא נמנעת מהכללות תיאורטיות-אקדמיות או תובנות הגותיות-מוסריות, ומשאירה את הפקת הלקחים לשיקולו של הקורא ולמטען ערכיו.
ג. ביקורת ממוענת: המאמר אינו משאיר עמימות או ספק בזיהוי הכתובת המפורשת והישירה לביקורת. אדרבה, מושאי הביקורת, אישים ומוסדות, מזוהים בפירוט ובשמם ללא הנחות או טיוח. ככל שרם יותר מעמדם של המבוקרים, הביקורת נוקבת יותר, ללא משוא פנים.
ד. הגינות עיתונאית: בכל הכתבות שבהן נמתחה ביקורת כלפי זוטר או בכיר, אדם פרטי או מי שמכהן במשרה ציבורית, ניתנה לו זכות התגובה על-פי הכללים התקשורתיים המקובלים. במהלך 51 כתבות, שחלקן קשות במיוחד, לא פורסמו ב"העיר" או בעיתונים אחרים מכתבי קוראים נזעמים, תגובות התרסה או השמצה של מבוקרים. יתרה מכך, חרף חריפותן של כתבות אחרות לא הוגשו נגד פישביין או עורכי העיתון תביעות דיבה. נראה כי ההימנעות מתובענות משפטיות לא נבעה מחוסר אמצעים או מבורות במשעולי החוק.
ה. סגנון הכתיבה: כתיבתה של פישביין מחויבת למשימות עיתונאיות מוגדרות במקומון התל-אביבי "העיר". התמרון בין הבאת המידע הכללי, העובדות הספציפיות ותגובת המבוקרים מותיר מרווח גמישות צר יחסית מבחינת חופש הכתיבה הפרטי. עם זאת ניחנה פישביין בכתיבה אישית מובהקת. גם בסד מגבלת היריעה שהוקצתה לה היא מצליחה לספק את הסחורה ולעטוף אותה באריזה מושכת לקורא. אפשר שמקצועיותה של פישביין מתמצה ביכולתה למכור נושא דחוי ונידח, שאלמלא כשרון הכתיבה שלה, ספק אם הקורא היה מטריח עצמו לשקוע בו. הלגלוג הסרקסטי על הסחבת והמריחות הביורוקרטיות, האירוניה המרה כלפי התירוצים המופרכים של פקידי הרשויות, הצגת חמיצותם האפורה של בכירי המנגנון במערומיהם הטכנוקרטיים והטחת ההאשמות נוכח האטימות וגבהות הלב של השלטונות הם היוצרים את הזדהות הקורא. הכתיבה היא לוחמנית-תוקפנית, והנשק הסודי שלה – ההומור. הומור של לוזרים, ציני, מקאברי, הומור המקנה משנה חוזק לחומר. הומור דקיק וקטלני המבליט את אזלת ידם של שרים, עליבותם של פקידי מנגנון מנופחים וחמדנותם של קבלנים.
ו. כתובות: בסיום כל אחד מן המאמרים מופיעות באורח קבע כתובותיהם של ארגונים, עמותות, גופים ציבוריים או מספרי חשבונות בנק לתרומות הקשורים בעובדים הזרים ובעולמם.
ז. שמות: בכתבות יש לכל עובד זר שם מלא, גיל, ארץ מוצא וכתובת. אין צללים אנונימיים של מישהו שאולי הוא קיים ואולי הוא פברוק עיתונאי.
מעבר לאמינות העיתונאית המשתקפת מגישה מדויקת זו, היא מבטאת תפיסה מהותית של ערך האדם באשר הוא. אין זר שהוא סתמי, חסר זהות, אבק אדם חולף.
סיכום ומסקנות
במהלך הכנת העבודה נחשפו כמה כשלים וקשיים מחקריים:
אי אמינות של הנתונים: נוכח הגידול הניכר במספרם של העובדים הזרים חסרי ההיתר נחשפה אזלת ידן של הרשויות המוסמכות במשרד הפנים ובמשרד העבודה במעקב ממוסד על היקף התופעה. פערי ההערכה בין הגורמים הרשמיים הגיעו לשיעור של למעלה ממאה אחוזים. כמה עובדים זרים יש באמת בישראל – איש אינו יודע. 160 אלף לפי טענת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (70 אלף חוקיים ואומדן של כ-90 אלף ללא היתר), רבע מיליון או 300 אלף לפי מקורות אחרים.
אקראיות הכיסוי התקשורתי: עד שלהי שנות התשעים לקה הדיווח בעניין העובדים הזרים בתקשורת האלקטרונית והכתובה בחוסר עקביות (במקרה הטוב), ובדרך-כלל התאפיין בהתעלמות מוחלטת. ראוי לציין בהקשר זה את פעילותה הממושכת במרוצת שנות התשעים של העיתונאית הגר אנוש במדור הכלכלי ב"ידיעות אחרונות", ואת התייחסותו הערכית של אדם ברוך לנושא תוך עיגונו בשורשיו היהודיים ("הגר והנוכרי") במוסף "תרבות מעריב". מאמצע שנות התשעים ואילך התחיל בתקשורת סיקור מסוים של היבטים נוספים של התופעה, אבל רק באורח לא סדיר, ללא התמדה וללא תפיסה מערכתית כוללת.
במסגרת העבודה הסמינריונית נבצר ממני למפות ולכמת שיטתית את מלוא הדיווח על הנושא ולערוך השוואות סטטיסטיות מדויקות. לפיכך מסתפקת הנחת המוצא בעבודה בקביעה הכללית, שעד התחלת פרסום הכתבות של פישביין ב"העיר", סבל הנושא מהתעלמות תקשורתית והזנחה ציבורית. אישוש משכנע לתקפותה של הנחת יסוד זו ניתן על-ידי נציגי הרשויות והארגונים ההתנדבותיים בראיונות עימם.
השפעת הכתבות
לכתבות "התל-אביבים החדשים" ב"העיר" היתה השפעה משמעותית ביותר על התעוררות דעת-הקהל לסוגיית העובדים הזרים בישראל. לראשונה התייצבה מערכת עיתון בחלל התקשורתי הריק הזה, המשווע להתייחסות, והביעה עמדה נחרצת. נחרצות הדעה התבטאה קודם כל בעקביות הפרסום. האמירה העיתונאית היתה בעצם העובדה שהקורא יודע שהנושא הועלה על סדר-היום הציבורי ושוב לא נשכח. העיתון לא הרפה מהעניין ולא הניח לו חרף התהפוכות הדרמטיות שהתחוללו בחברה הישראלית באותה תקופה (פיגועי ההתאבדות; רצח יצחק רבין ז"ל; המהפך בשלטון).
עינת פישביין, בגיבויים של עורכי "העיר" רונן זרצקי ורמי רוטהולץ, הניפה את דגל העובדים הזרים בתקשורת הישראלית. היא הקדישה לנושא את כל מעייניה והתייצבה כחוד החנית במאבק ציבורי כולל, והעלתה אותו על נס מתוך תחושת שליחות פנימית.
עד כמה ממשית היתה השפעת הכתבות ניתן ללמוד מתגובות הנוגעים בדבר:
נחום עידו, דובר משרד העבודה והרווחה: "נושא העובדים הזרים לא תפס כותרות גדולות אף פעם מבחינה תקשורתית. הכתבת העיקרית שעסקה בזה היתה עינת פישביין. היא זו שדחפה והעלתה את הנושא לסדר-היום הציבורי, היא זו שחייבה התייחסות של חברי-כנסת ובעקבותיה קמו חלק מהעמותות. אפשר לומר שלתקשורת יש חלק גדול בזה שההתייחסות שלנו ממוקדת היום במעסיקים ופחות בעובדים הזרים".
רומן פולנסקי, יועץ התקשורת של שר הפנים: "כששר הפנים נתן שרנסקי נכנס לתפקיד, היתה לנו פגישה מאוד מעניינת עם עינת פישביין בעקבות אחת הכתבות שלה. רצינו להיפגש ולשמוע את המבט החיצוני, מפני שכשהתקשורת מעלה סיפור או פונה אלינו, היא מדרבנת אותנו. היא מושכת את תשומת הלב להיבטים שלא תמיד נראים מזווית הפקידות והממסד. פישביין נתפסת כעיתונאית מאוד אמינה שלא רצה אחרי כותרות, אלא באמת רוצה לגלות ואכפת לה מהנושא עצמו מבחינה אישית ואנושית. היא תמיד מקפידה על הכללים האתיים של העיתונות, והיא עיתונאית מאוד הוגנת".
הרצל חגי, יועץ השר לבטחון פנים: "עינת פישביין תרמה משמעותית להעלאת הנושא לסדר-היום הציבורי באופן מאוד אינטנסיבי ועקבי. נדרשנו למתן מענה לדברים שחשפה ולא ידענו על קיומם".
זאב פרידמן, מנהל מינהל השירותים החברתיים בעיריית תל-אביב–יפו: "לעינת פישביין יש בהחלט זכויות רבות. עצם העובדה שהנושא הזה קיבל ביטוי וחשיפה בתקשורת והעלה אותו מהחצר האחורית בצבעים הכי אנושיים שיכולים להיות. היא הרימה קמפיין, התמסרה לו כשליחות עיתונאית ותרמה רבות לעניין".
חנה זוהר, מנהלת עמותת קו-לעובד: "פנינו לכל מיני עיתונאים ולא תמיד נענינו, מכל מיני סיבות, גם בגלל המערכות שלא הכירו בחשיבות הנושא. הקשר עם עינת פישביין נוצר עם כניסתה לעבודה ב'העיר'. לעומת הרבה עיתונאים שאנחנו עובדים איתם, עם עינת חשנו מיד הבנה כללית, רגישות בסיסית לזכויות אדם".
רמי אדוט, רכז פניות העובדים הזרים בארגון רופאים-לזכויות-אדם: אין ספק שלסדרת הכתבות של עינת פישביין היתה השפעה גדולה. אם היה מתפרסם סיפור חזק אצל פישביין, אז הייתי יכול להתקשר בשבילו לעירייה ולקבל עזרה. ידענו שאנחנו יכולים לפרסם אצלה דברים, ופירסמנו. ביקשנו תרומות והמון אנשים הגיעו להתנדב".
עו"ד דנה אלכסנדר, האגודה לזכויות האזרח: "לכתבות היתה השפעה תקשורתית שהיא לא תמיד מדידה. פישביין העלתה את הנושא לסדר-היום והשאירה אותו בשיטתיות במודעות הציבורית. ההשפעה היתה במיוחד בתל-אביב, אבל גם הד במישור הארצי".
סיגל רוזן, מנהלת מוקד הסיוע לעובדי חוץ במעצר: "כל שבוע הייתי קוראת את הכתבות של עינת פישביין ומתעצבנת מחדש. חשבתי מה אפשר לעשות. לא חשבתי שהאנשים הקטנים יכולים לעשות הרבה ולהשפיע. באוקטובר 1998 פירסמה פישביין כתבה על הקו החם שפתחה יהודית אילני באופן עצמאי לעובדים זרים המועמדים לגירוש. כמו אנשים נוספים יצרתי קשר עם יהודית, והקמנו עמותה. בתחילת פעילותה הפרטית יהודית היתה יושבת שעות ארוכות בכניסה למחנה האוהלים בבית-המעצר ניצן ובכלא מעשיהו. מיסדנו את הפעילות, והיום יש לנו אישורים לכניסה מיידית למעשיהו. גם ערכאת הביקורת במשרד הפנים היא תוצר הפעילות שלנו ושל האגודה לזכויות האזרח. ב-15.1.1999 קבע בג"ץ נוהל ביניים, ולפיו עד כניסת החוק לתוקפו תתקיים ערכאת ביקורת שתראה כל מועמד לגירוש עד 14 יום מיום מעצרו. אנחנו, למעשה, היחידים שמבקרים את העצורים בכלא ויודעים מה קורה שם".
במקביל לכיסוי התקשורתי ולהתססת דעת-הקהל התפתחה עשייה ציבורית שצברה בזכות הכתבות תאוצה ממשית. הביטוי המעשי לסדרת הכתבות היה התחזקות העמותות ההתנדבותיות; הקמת ארגונים עצמאיים של עובדים זרים; התערבות הערכאות המשפטיות (בתי-הדין לעבודה); התעוררות מסוימת ברשויות המוניציפליות; היחלצות משרד החוץ ושגרירויות זרות; התגברות התהודה במערכת הפוליטית והביקורת הפרלמנטרית; התחלת עיסוק אקדמי; מינוי כתבים ייעודיים בתקשורת לכיסוי התחום ("הארץ", "ידיעות אחרונות", ערוץ 2 בטלוויזיה); ובסופו של דבר – יצירת מנופי לחץ שהניעו את גלגלי המערכת הפוליטית לשינוי המדיניות הממשלתית. חוק ההסדרים במשק (חוק התקציב לשנת 2000) מבטא את השינוי בשיפור התנאים לעובדים הזרים (חוזה עבודה, ביטוח רפואי, מגורים הולמים, החזקת מסמכים), חיובי המעביד כלפי הרשויות (ערובה, חובת דיווח, אגרה), הקמת קרן לעובדים הזרים, ועוד.
ניר מן הוא סטודנט למדע המדינה באוניברסיטת בר-אילן. הכתבה מבוססת על עבודה סמינריונית שהכין
יומני עזיז
במשך כמה חודשים פורסם במסגרת הכתבות טור אישי של עזיז קאדירי, עובד זר מניגריה, ובו תיאר את עולמו וחוויותיו של מהגר לא חוקי בישראל. במאי 1998 גורש מהארץ. במכתב מניגריה לעינת פישביין תיאר את מעצרו על-ידי שישה שוטרים שמפקדם שלף מולו אקדח ואיים לירות בו אם יזוז.
"כבלו את רגלי בצורה אכזרית וכואבת מאוד. מפקד השוטרים התעקש שנצעד כבולים זה לזה. בכלא מעשיהו המשיך להתעלל בנו והבטיח לחסל את כל הניגרים בישראל. נציגי העובדים מאפריקה היו בעיצומו של משא-ומתן עם הרשויות הישראליות. מה קרה לפגישות שלנו עם תת-ועדת הכנסת לענייני העובדים הזרים בראשות ח"כ אופיר פינס-פז? ביקשנו זמן, לפחות שנה, כדי להתארגן ולעזוב את ישראל מרצון. תארו לכם מה מסוגל אדם נקמני לעולל לישראלי בניגריה".
עינת פישביין
עינת פישביין, 30, החלה את דרכה העיתונאית במקומון "על השרון". ממנו עברה למקומון "תל-אביב", וב-1996 הצטרפה ל"העיר". כיום היא הכתבת לענייני עבודה ורווחה של "הארץ". נוסף לעבודתה בעיתונות המודפסת ערכה סדרה על זכויות האדם בערוץ 8 ("כל בני-האדם"), ביימה והפיקה עם יעל קיפר-זרצקי את הסרט "שני יוסי", על חייהם של מחוסרי דיור ביפו, שהוקרן בטלוויזיה הישראלית, והכינה כתבות טלוויזיוניות על כלא העובדים הזרים (שודר ב"יומן" הערוץ הראשון) ועל שערוריית השוחד של בוחני נהיגה בצפון ("עובדה", ערוץ 2).
גליון 26, מאי 2000