כתבת השער של "מוסף הארץ" (הילו גלזר) מוקדשת ל"ילדים של קיץ 1967": "אחרי מלחמת ששת הימים הם כתבו מכתבים לעיתון ובירכו את צה"ל על הניצחון הגדול. מה הם חושבים עכשיו, 50 שנה אחרי?". כדי לחסוך לקוראים את המתח בדבר התשובה לשאלה מה חושבים מרואיינים בכתבה של "מוסף הארץ" על מלחמת ששת הימים, מודפס על השער מכתב של אחד הילדים ("הזמנו אווירון, כבשנו את חברון" וכו') ולצדו ציטוט שאמר ל"הארץ" היום: "המצב שלנו היום גרוע פי כמה מהמצב לפני המלחמה. הפכנו להיות שבויים של הסכסוך הזה. כל המקומות המתוארים בשיר הפכו לקטסטרופה".
רוחה של האמירה מנותקת הזו – באיזה פרמטר בדיוק מצבנו היה טוב יותר לפני 50 שנה? ביטחון לאומי? חוסן כלכלי? הישגים תרבותיים? זכויות נשים? – הלוקה באדנות וגזענות אופיינית, כאילו בצדו האחר של הסכסוך אין בני אדם האחראים למעשיהם ולגורלם, חורזת את המוסף מתחילתו – שם בפינת כיתוב התמונה "פוטוסינתזה" של קרולינה לנדסמן, מוצמד פסוק מעקידת יצחק לצילום של אב המניף את בנו באוויר על רקע מטס יום העצמאות – ועד סופו, שם נרי ליבנה מבכה את העובדה שמדינת ישראל הפכה ל"מדינת היהודים" (אגב, כדאי שמישהו יספר לה שלקטוע טור לפסקאות ולנקד אותו לא הופך אותו לשיר).
לפניה, כותב ניסן שור על הכרס שלו, כי את הקטע על למה ישראל היא מדינה מחורבנת שאף אחד לא רוצה לחיות בה הוא כבר נתן ל-mako (אל דאגה – עפרי אילני מסביר כמה עמודים קודם לכן ש"בארץ ישראל קם אסון אסתטי"). אה, והכתבה הראשונה במוסף היא מיחזור הגיגיו של יואל קרויס, כוכב תקשורת חרדי אנטי-ציוני.
אין שום בעיה עם כל אחת מהאנקדוטות האלה. זכותם של אנשים לשנוא את המדינה או את עצמם, והחיים מספקים לא מעט הזדמנויות להזדהות עם תחושות מהסוג הזה. הבעיה של "הארץ" היא כשהאנקדוטה הופכת לתמה, וביקורת רדיקלית על המקום שאתה חי בו הופכת לשלילה של המקום שאתה חי בו. זו בעיה לא רק משום שזו גישה שמנכרת מהעיתון חלקים גדולים מהציבור, אלא משום שהיא מגנט של תשומת לב מהזן הנחות, של תיבות תהודה מחד ושל נעלבים מקצועיים מאידך, של "טראפיק" חלול. ובמציאות עיתונאית כזו הפרובוקציה, הגוזמה, ההתרסה לשם התרסה והפיפי-קקי נעשים בעלי ערך יותר מקור רוח, התבוננות ושיקול דעת. במסלול הזה, "הארץ" ייהפך ל"העיר", בדרך להיות "עכבר העיר". אגב, מעניין שעל תהליך ההתבגרות ההפוך הזה מנצח מו"ל בן 73. אולי זו ילדותו השנייה.