בנימה אישית

התקשורת בשפה הרוסית היוצאת לאור בישראל מתייחסת לשיח הכללי ומגיבה לאקטואליה המקומית, אבל נתפסת כמי שפועלת בצד האפל של הירח. קולה המופנה לחלל החיצון, לקהל דובר העברית, נעלם בחלל הפתוח המפריד בין שתי השפות.

כך למשל גם המתקפה של פובליציסט "הארץ" יוסי קליין על הציונות הדתית ("מסוכנים יותר מחיזבאללה"), שעוררה מהומה תקשורתית אדירה בתקשורת הכללית, הניבה גם לא מעט תגובות בכלי התקשורת בשפה הרוסית. נטשה גורוביץ', המנחה של מגזין סוף השבוע "משבת עד שבת" בערוץ 9, פנתה ממסך הטלוויזיה עם מסר אישי לקליין: "אתה חושב שחסר לנו רוע בחיים? אתה טועה. חסר לנו טוב".

בכתבה שהכינה טענה גורוביץ' שקליין חצה את כל הקווים האדומים וקראה לסמן באופן ברור את גבולות המקובל בשיח הציבורי. "אנחנו כבר מזמן לא מופתעים מכתבות אנטי-ישראליות בכלי תקשורת זרים, מהפגנות אנטישמיות בחוצות ערי אירופה או מחרם כלכלי על ישראל", אמרה, "אבל מאמר אנטישמי על עמודי עיתון ישראלי – זה בהחלט הלם. מדינת היהודים שלאורך כל השנים נלחמת על הישרדותה יכולה לנצח את אויביה החיצוניים רק בזכות הלכידות הפנימית. פגזי האויב אינם מבחינים בין ימנים ושמאלנים, בין דתיים לחילונים. אז מדוע אנחנו צריכים כתבות חדורות שנאה?".

אגב, כנראה כדי לשמור על איזון, מיד אחרי הכתבה על קליין דיווחה גורביץ' על הרשעתה של אלירז פיין, דתייה ומתנחלת לשעבר, שהסיתה לאלימות נגד חיילי צה"ל וערבים ובירכה על תקיפות ומעשי רצח שביצעו יהודים כלפי ערבים.

נטשה גורוביץ', מגישה בערוץ 9 (צילום מסך)

גם כתב עיתון "וסטי" דניאל דוידזון פנה לקליין בנימה אישית. דוידזון הזמין את עיתונאי "הארץ" לבקר באחת ההתנחלויות והציע לו להתלוות אליו: "אני מבטיח שבמקום המסוכן הזה אף אחד לא ירים יד על קליין, אף אחד לא יעלה בדעתו לרגום אותו באבנים או להשליך אותו לבור", כותב דוידזון. בהמשך הוא מציע לקליין להגיע למעבר הגבול בצפון ולעבור אותו אל לבנון.

"מעניין כמה זמן יעבור לפני שהטריבון מ'הארץ', אוחז בחזקה במכנסיו, ידפוק בשער פטמה כדי שיכניסו אותו חזרה לישראל – אני מעריך ששעות ספורות, כותב דוידזון בניסיון להוכיח שחיזבאללה דווקא כן יותר מסוכן מאנשי המחנה הדתי-לאומי.

אבל גם ב"וסטי" שומרים על האיזון. בתפקיד פרקליטו של השטן – הפובליציסט הוותיק לב אבנייס, שמאמרו מתפרסם לצד זה של דוידזון. אבנייס קורא להפעיל שכל ישר ומנסה להסביר לכל אלה שיש להם בעיה עם הבנת הנקרא, כלשונו, לאיזו סכנה בדיוק התכוון קליין. "כן, חיזבאללה יכול לירות עלינו טילים", כותב אבנייס, "אבל הוא לא מאיים על קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. המחנה הדתי-לאומי והחרדים מאיימים על אחד מחלקי המשוואה – הדמוקרטיה". דבריו של קליין, הוא טוען, אינם הסתה לשנאה אלא התראה מפני אסון, שכל אחד רשאי להחליט אם להקשיב לה אם לאו.

ראיון עם מו"ל "הארץ" עמוס שוקן באתר "ניוזרו" (צילום מסך)

באתר "ניוזרו" מיהרו להרים את הכפפה התקשורתית שזרק קליין, וכבר למחרת פרסום המאמר השנוי במחלוקת פירסמו ראיון עם מו"ל "הארץ" עמוס שוקן. המראיין, גבי וולפסון, הצליח ליצור דו-שיח מעניין ומתוח בלי להשתמש בתיוגים כמו "הסתה" ו"אנטישמיות", והקשה על עמדתו של קליין (למשל, הגיוון הקיים בציונות הדתית) בלי להיתמם או להתלהם, ותוך שהוא מעניק לבן שיחו את ההזדמנות להביע את עמדתו באופן מלא וברור.

לסיכום השיחה שאל וולפסון את שוקן: "ובכן, אם אני לא רוצה להיות מסוכן יותר מחיזבאללה, עלי להתנגד לרעיון של ארץ ישראל השלמה, ואם אני מסכים לרעיון – אני יותר מסוכן מחסן נסראללה. נכון?". ואילו שוקן השיב: "לא. אני אומר אחרת: אם אתה תומך במשטר אפרטהייד בשטחים שמפר את יסודות הדמוקרטיה, אתה מאיים על העתיד הציוני של מדינת ישראל במידה רבה יותר מאשר חיזבאללה". משפט המחץ הזה של שוקן משמש ככותרת הריאיון.

באופן כללי אפשר להגיד שתגובת התקשורת הרוסית למאמר השנוי במחלוקת של קליין היתה מרוסנת להפליא. מיכאל גורין, מנחה בערוץ הטלוויזיה המקוון "עיתון-טי.וי", אף תהה באולפן למה בכלל עורר המאמר סערה שכזו, הרי בעל הטור ב"הארץ" בסך הכל הביע את דעתו הפרטית. המשתתפים בדיון באולפן, העיתונאים אלכסנדר גולצקר ולזר דנוביץ', הסכימו שבמדינה דמוקרטית עיתונאים חייבים ליהנות מחופש ביטוי מוחלט. "המאמר של קליין מכעיס אותי ומוציא אותי מדעתי, הודה גולצקר והוסיף, "אבל טוב שקיים עיתון 'הארץ' שמפרסם מאמרים כאלה".

דיון במאמר של יוסי קליין באולפן "עיתון-טי.וי"

זה לא סוד שעיתונאים רבים מקרב העולים מרוסיה נוטים ימינה ואינם נוטים לברור מלים בלהט הוויכוח הפוליטי. ולמרות שרובם אנשים חילוניים, העמדות הפוליטיות של הבית-היהודי קרובות ללבם, ויש בקרבם ובקרב הפעילים הפוליטיים דוברי הרוסית לא מעט חובשי כיפות סרוגות. בניגוד לחרדים, שהיחס אליהם לרוב עוין, הדתיים הלאומיים ממוסגרים בתקשורת הרוסית כ"חבר'ה הטובים" – חדורי אידיאולוגיה, משרתים בצבא ומשלמים מסים. למרות כל זאת, הפעם קליין זכה ליחס די סלחני מצד הקולגות הרוסים. אחרי 25 שנה, נראה שהתקשורת הרוסית, לפחות בחלקה, התבגרה, הפנימה כללי משחק ולמדה לשמור עליהם – לפחות למראית עין. תהליך הפוך, אגב, מזה שקורה בתקשורת בשפה העברית.

מדור חיפוש "רוסים"

"היכן האזרחים דוברי הרוסית?". הכותרת הזו, בעמוד הראשון של עיתון "וסטי", פנתה גם היא מצדו האפל של הירח לעולם החיצון, אל הישראלים דוברי העברית. "וסטי" לא הודיע כמובן על היעלמותם הפתאומית של העולים. זו היתה דרכו לדווח על פרסום רשימת שמותיהם של מדליקי המשואות בטקס הממלכתי ביום העצמאות. רשימה שדוברי רוסית נעדרים ממנה זו השנה השלישית ברציפות.

הכתבה על מדליקי המשואות באתר "וסטי" (צילום מסך)

הכותרת הפנתה את הקוראים לתחקיר בנושא שפורסם באתר "וסטי" ברשת. הכותרת באינטרנט פירטה עוד יותר את התלונה: "את המשואות ביום העצמאות ידליקו ערבי, 'אתיופית' וכדורגלן. והיכן האזרחים דוברי הרוסית?". כדי לקבל תשובה לשאלה פנו מהעיתון למשרד התרבות ולמשרד הקליטה. במשרד התרבות הודיעו בתגובה שהוועדה הציבורית העצמאית המחליטה על זהות מדליקי המשואות עשתה כל שביכולתה כדי לבטא את רבגוניות החברה הישראלית, והביעו צער על כך שישנם מגזרים שלא יזכו לייצוג בטקס. משרד הקליטה ציין בתשובתו כי טקס הדלקת המשואות נמצא באחריותו של משרד התרבות. אלה, בעצם, כל ממצאי התחקיר. שאר הכתבה הנרחבת: רשימת מדליקי המשואות בשנים האחרונות, תיאור של הטקס וסיפור הניסיון של העיתון הכלכלי "דה-מרקר" לחקור את אותו הנושא. ניסיון שגם הוא לא הניב פירות.

הטרוניה על הרכב מדליקי המשואות הופיעה גם באתר "יזרוס" ("מדליקי המשואות של ישראל: אף לא 'רוסי' אחד"), שחזר והתלונן גם ביום הזיכרון לשואה. "השואה: שוב שכחו אותנו?", היתה כותרת מאמר של אלכסיי רסובסקי, שטען כי תוכנית הלימודים בבתי-הספר מתעלמת לרוב מהאירועים הטרגיים שהתחוללו בזמן השואה בשטחי ברית-המועצות שנכבשו על-ידי הנאצים. הוא מציין גם שאתרי חדשות ישראליים שפרסמו לקראת יום השואה סיפורים על חסידי אומות העולם לא טרחו להביא אף לא סיפור אחד מאותם מחוזות.

למה נופלים המנופים

לצד העיסוק בנושאים פוליטיים שברומו של עולם (וגם באלו שלמטה מזה), התקשורת הרוסית לא מזניחה גם את הנושאים החברתיים. במוסף "אוקנה" ("חלונות") של "וסטי" פורסם ראיון נרחב (ילנה יופיט) עם המנופאי מיכאל גרוס. הכותרת – פרפרזה על שיר סובייטי ידוע: "ומהגובה אנחנו שולחים לכם... תחינה".

ההפניה לראיון עם מיכאל גרוס במוסף "אוקנה" של "וסטי"

"בענף הבנייה בארץ כבר מזמן משתוללת מגיפה – שוב ושוב נופלים מנופים", פותחת יופיט, וגרוס מספק עובדות מעוררות חלחלה על ההפקרות המחרידה בתחום. "מכריחים אותנו לעבוד 12 או אפילו 13 שעות ברצף. או למשל, דורשים מאיתנו להרים בני אדם. זאת הפרה חמורה של כללי הבטיחות, אבל אומרים: או שתעשה את זה או שנפטר אותך". גרוס טוען שבמהלך חמש שנות עבודתו על המנוף ראה רק שלוש או ארבע פעמים בוחני מנופים באתר הבנייה. כלומר – פחות מפעם בשנה.

לדבריו, מכריחים את מפעילי המנופים לעבוד גם בתנאי מזג אוויר קשים, כשהמנוף מתנדנד בשל רוחות עזות. לו ולחבריו, מתלונן גרוס, אין עם מי לדבר, ואם מישהו בכל זאת מוצא דרך להתלונן – מאשימים אותו כי הוא "מלשין" ומאיימים עליו בפיטורים. גרוס מספר כי הוא שוקל להפסיק לעבוד כמפעיל מנוף ולסכן את עצמו מדי יום. "המדינה שכחה מאיתנו", הוא מסכם במרירות, "עם הזמן כל האשליות נמוגו. אני רוצה לחיות".

העיתון ביקש את תגובת משרד הכלכלה לדברים, והיא מובאת במלואה אחרי הראיון – כל כולה תיאור של כללי הבטיחות, אלה שגרוס מתאר כיצד הם מופרים באופן שיטתי. "כל תלונה על הפרת זכויות העובדים תיבחן לגופה", נכתב בסוף התגובה הממשלתית. יש לקוות שב"וסטי" לא ירפו מהנושא.

הבחירה המפתיעה

לסיום – השבועון "מיגניוז" הכריז על מנהיג התנזים הכלוא מרואן ברגותי כעל "איש השבוע", בשל הנהגתו את שביתת הרעב של האסירים הפלסטינים. הבחירה אינה טריוויאלית עבור כלי תקשורת ישראלי בשפה הרוסית: השבועון "מיגניוז" לא בדיוק מזוהה עם מחנה השמאל או עמדות פרו-פלסטיניות... מדובר, כנראה, באיזו אירוניה מרה, רמז לאוזלת היד של המדינה שאינה מדבירה ביד רמה את מחאת האסירים הבטחוניים (ובכלל). אבל כל זה – פרשנות בלבד. ברמת העובדות –  ברגותי הוא "איש השבוע". לפחות בעיני מערכת השבועון "מיגניוז".