לכאורה יכול היה זרם סיכומי השנה להיות הרגע הפילוסופי של העיתונות; הרגע שבו היינו נעצרים בתוך שטף המאורעות האופף אותנו מכל עבר, מסתכלים לאחור על הדרך שעברנו ב־12 החודשים האחרונים ומהרהרים ברבדים העמוקים יותר של קיומנו האישי והחברתי.

אך לא. למרבה הצער, אף כי לא למרבה ההפתעה, סיכומי סוף השנה בתקשורת מגיעים בכל פעם לשיאים חדשים של בנאליות. ברדיו ובטלוויזיה ובעיתונות הכתובה אנחנו מוצפים בדירוגים, סיכומים על הדיאטה המנצחת של השנה, הלוזר או המנצח השנתי בפוליטיקה, או ההצגה הכי קופתית. הסיכומים והדירוגים האלה הם כמעט תמיד כמותניים, מכניים ופשטניים, מן הסוג שאינו דורש מן העיתונאי או מצרכניו כושר שיפוט מתוחכם או זמן להרהור מעמיק.

לו יכלו בעלי־החיים לעשות סיכומים ממין זה, קרוב לודאי שהיו מאמצים ממש אותו ז'אנר: התרנגולים היו מעלים על ראש שמחתם את התרנגולת עם הכרבולת הכי אדומה, תולעי המשי היו בוחרות את התולעת שטוותה את הפקעת הכי גדולה ובסוף שנת הקנגורו היו נותנים פרס למי שזכר איזה קנגורו שכח סיגר בוער בכיסו.

סיכומי השנה הממלאים את התקשורת אינם מתרוממים גם כאשר מזמינים לאולפן לרגע את אנשי הרוח התורנים: סופר שיאמר מדוע כתיבתו זיכתה את ספרו האחרון במוניטין בינלאומיים, או אינטלקטואל מקומי שקרא בשנה החולפת ספר, שעלה לדעתו באיכותו על כל הספרים האחרים. הקורא, הצופה או המאזין יכולים רק לקוות שהעיתונאי המראיין בדק שהמרואיין לא קרא חס וחלילה את הספר הנידון לפני שנתיים.

נראה שאנשים, אירועים וחפצים שאינם מגיעים לפסגה בתבנית סיכומי השנה הללו מושלכים לפריפריה של התודעה הציבורית.

בארה"ב הציבור (או קהל צרכני התקשורת) לא מוכן להסתפק בסיכומים שנתיים. יש להם מה שנקרא "ספר החודש", הנשלח אוטומטית אל מיליוני מנויים. תמצא אותו בכל חודש בסלוני הבורגנות האמריקאית, תמיד בכריכה קשה ומהודרת. ואם שכחת את מעילך ביום האחרון של חודש אפריל ובאת למחרת לקחת אותו, תוכל לראות שאת מקומו של ספר אפריל תפס כבר ספר מאי. קראו או לא קראו — זו שאלה אחרת. הסדרה של "ספר החודש" חוסכת מצרכניה הנאמנים את המבוכה של הצורך לבחור בעצמם את הספר שכדאי לקרוא, או שכדאי לקשט בו את הבית.

הנוהג לסכם ולדרג עונה, כמובן, על צורך אנושי עמוק ליצור תבניות בזרם הכאוטי של עניינים המקיף אותנו, לאגד חפצים, דמויות ואירועים שאינם קשורים זה בזה ואינם מצטרפים למכלול שיש לו משמעות ברורה. כשאנחנו כופים על הזרם הזה תבניות של זמן, אנחנו יוצרים מראית עין של משמעות ומביאים מעט סדר המקל על מעמסת הזיכרון. "המומחים" ושליחיהם בתקשורת מסמנים לציבור מה כדאי לזכור, מה עיקר ומה טפל. כל זה מספק את הצורך באשליה של כיוון: אנחנו תמיד צועדים במסלול בין העבר לעתיד, גם כשהחיים ריקים מתוכן.

▪ ▪ ▪

במבט שני, אפשר לגלות שתחילתם, סופם או פסגתם של תהליכים ואירועים בחיינו אינם תואמים, בדרך־כלל, את יחידות הזמן שאנחנו שואפים לסכם. במה שונים סיכומי השנה היהודית מסיכומי השנה האזרחית לקראת האחד בינואר?

היחס בין התהליכים שהובילו לאירועים מסעירים לבין המועדים המציינים אותם הוא שרירותי וחסר משמעות. אפשר היה ללמוד על כך, למשל, מהאנטי־קליימקס שחוותה האנושות לאחר חודשים שבהם התקשורת העולמית גייסה את הקהל לעקוב אחר הדרמה של המעבר מן האלף השני לאלף השלישי בסוף שנת 1999. את סיכומי האלף שקיבלנו לפני הרגע המכריע ריפדו שמועות מתוקשרות היטב על שיתוק המחשבים בכל העולם, שלא לדבר על תחזיות אסטרולוגיות דרמטיות. נדמה כי הכמיהה של הציבור, ובמיוחד של התקשורת, למצוא ברגע הזה משמעות עמוקה לחיי האנושות לא ידעה גבולות. והנה, הופ, אנחנו באלף השלישי – ועולם כמנהגו נוהג. הריקנות של נקודת הזמן הזאת נחשפה בכל מערומיה.

בכל זאת, אפשר וגם רצוי להשתמש בנקודות סיום והתחלה ביחידות הזמן בלוח השנה כדי להרהר ברבדים העמוקים יותר של קיומנו האישי והחברתי. משהו הדומה לחשבון הנפש של יהודים מאמינים בין ראש השנה ליום כיפור לא היה מבייש את התרבות הציבורית.

אפשר היה להשתמש בראש השנה כעילה לדיון תקשורתי בשאלה, כיצד ניתן למנוע בשנה הבאה את הביזיון של אלפי אנשים שאינם יכולים לקנות יין וחלה לערב חג, מה נעשה ב־12 החודשים האחרונים לקידום הגשרים בין ערבים ליהודים אזרחי ישראל, ומה ראוי לעשות עכשיו. העיתונות יכולה היתה גם לשאול אם הנוער יכול למצוא בחברה ובתרבות הישראלית אפשרויות לסיפוק רוחני וליצירתיות, מעבר לדפוסים הידועים מראש של צריכה וחיקוי.

זהו אמנם אתגר קשה יותר לעיתונות ולתקשורת מאשר לדווח אם הישראלי הממוצע עלה או ירד במשקל, אבל מעניין יותר ואפילו חשוב יותר.

ירון אזרחי הוא פרופסור למדעי המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים

גיליון 59, נובמבר 2005