הכותרות הראשיות

"מתח בצפון: פטריוט יירט מל"ט סורי", רועמת הכותרת הראשית של "ישראל היום". רגע, מותר לדווח על זה? "צה"ל אישר", מרגיע עורך השערים. "התקרית החריגה – שעות לאחר דיווחים שחיל האוויר תקף משלוח נשק איראני שיועד לחיזבאללה בנמל התעופה של דמשק". דיווחים? של מי? "השר ישראל כץ רמז: 'האירוע בסוריה תואם את מדיניות ישראל'".

"התקיפה בסוריה מסמנת את תום עידן העמימות", כותב עמוס הראל במעלה שער "הארץ". יירוט כלי הטיס מגיע גם לשער "מעריב". בטור פרשנות נלווה כותב יוסי מלמן ש"קצין בכיר" (המרכאות במקור) בצה"ל "אישר השבוע כי ישראל תקפה בסוריה טילים שיועדו לחיזבאללה".

הכותרת הראשית של "הארץ" היא עוד סקופ של גידי וייץ על אחת מפרשות נתניהו: "המשטרה חושדת שנתניהו קיבל טובות הנאה מאיל הון נוסף". וייץ גם נוקב בשמו: ספנסר פרטרידג', "איש העסקים שכונה 'המונית האווירית של נתניהו בארה"ב'". פרטרידג', מציין וייץ, הוא רק אחד מכמה עדים שזומנו ליחידה הארצית לחקירות הונאה "עם בואם לביקורים בישראל בסביבות חג הפסח". עד נוסף שזומן הוא נתן מיליקובסקי, בן דודו של ראש הממשלה.

בדיווח מוזכרת חשיפה של "הארץ" מדצמבר, שלפיה פרטרידג' מחזיק יחד עם נתניהו בבית הוריו המנוחים בירושלים – שותפות שעלתה לאיל ההון 4.2 מיליון שקל. את הסכום שילם לאחיו של נתניהו בתמורה לחלקו בנכס. "מטעם האחים נתניהו ופרטרידג' נמסר אז כי ראש הממשלה לא היה צד בעסקה וכי משרדו של [דוד] שמרון מייצג את עדו נתניהו זה שנים", כותב וייץ, ומוסיף הערה: "ניר חפץ, דוברה של משפחת נתניהו, מסר אז גם את תגובתו של פרטרידג' לפרסום".

החוויה הישראלית

"23,544", קוראת הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", "זהו מספר חללי מערכות ישראל מאז קום המדינה". גם ב"ישראל היום" וב"מעריב" נדפס הנתון בשער. ב"הארץ" נמסרים הנתונים בידיעה בינונית בעמוד 14. כבכל שנה, לקראת יום הזיכרון המתקרב, מתמלאים העיתונים בסיפורי שכול: ההורים ששכלו את בנם, הבנים ששכלו הורה, החיילים לשעבר שכמעט מתו ושרדו כדי לספר, וחיילים עכשוויים, צעירים ופוטוגניים, שמתראיינים בפיקוח הצבא ומספרים בחיוך על שירותם, שאליו יצאו למרות שקרוביהם מתו בשורות צה"ל.

המשותף לרוב הכתבות הללו הוא מה שיש בהן ומה שאין בהן. יש בהן המון אמפתיה, כראוי למפגש עם מרואיינים ששרדו טרגדיה ומתמודדים עם שכול; אך כמעט אף פעם אין בהן עיסוק במנגנון שבגללו נגרם השכול, ובאפשרות למנוע שכול עתידי. במובן הזה, התפרצותם הבוטה של חברי-הכנסת מהליכוד על ההורים השכולים נטועה עמוק ברוח הישראלית: הקרבתם, סבלתם, עשינו לכם טקס, אבל אל תתערבו בניהול המדינה.

מה שהיה יוצא דופן בתקרית שאירעה בכנסת היתה עצם הטחת המסר הזה בפניהם של ההורים השכולים, ובצעקות. המסר עצמו אינו חדש, או בלתי נתפס: הוא חוזר על עצמו מדי יום זיכרון, מדי טקס ממלכתי, מדי כתבה עגמומית במוספים, שנה אחר שנה אחר שנה.

"כשהשכול שואב את משמעותו הנשגבת מהמטרה הלאומית הרחבה, השכול הפרטי מולאם", כותבת איריס לעאל במדור הדעות של "הארץ". "'אני סובל מזה', כותב רולאן בארת ביומן האבל שלו, 'איני יכול לשאת שעושים רדוקציה, שמכלילים, את היגון שלי: הרי זה כאילו גנבו אותו ממני'. ובכן, זו כלכלת השכול הלאומי. טקסי יום הזיכרון נועדו לצקת מטא-משמעות בקורבן שהקריבו המשפחות, אך גם כדי לגנוב את יגונן. במודע או שלא, המשפחות מקבלות עליהן את התפקיד שהמדינה הועידה להן באתוס הלאומי. תפקיד המגן עליהן מכל ביטוי של גנאי, מעלה אותן לדרגת קדושות, אך גם מסתיר מהן את הסתמיות שבאובדן".

ב"7 לילות" מקדישים שתי כפולות ל"דמויות הכי ישראליות של 'ארץ נהדרת'" (נבו זיו), בצירוף פרשנות מפי עורך התוכנית, מולי שגב. "אדי קופל משלב את המשפחתיות ותאוות הנדל"ן של שלומי לחיאני, החרמנות של איתמר שמעוני והלוק שמזכיר במשהו את ראש עיריית אור-יהודה שקרא לרחוב בעיר 'באלי' על שם המאהבת שלו, והעז לטעון בבית-המשפט שחרב עליו עולמו – אפילו 'ארץ נהדרת' עשתה ממנו דמות", אומר שגב על דמותו של ראש העיר הבדיונית רמת-הוד.

"אדי קופל באמת מרגיש שהעיר שלו", מסביר עורך "ארץ נהדרת". "יש משהו בנורמות הציבוריות שלנו שמאפשר את זה, אחרת זה לא היה קורה בהיקפים כאלה גדולים. באיזשהו מקום הציבור מאפשר את זה. שמענו אנשים שאומרים, 'אוקיי, הוא עשה המון טוב לעיר אז מגיע לו לקחת קצת מהצד'. ראינו את זה בכתבות על ראשי עיר מושחתים שנשארים פופולריים אחרי שמתגלה שגם הם מושחתים. שלומי לחיאני עדיין מאוד פופולרי בבת-ים".

"אמרתם יום העצמאות? אמרתם מנגל. אמרתם מנגל? אמרתם בשר. יום הולדתה של המדינה הוא גם יום חגם של הקרניבורים", נמסר לקוראי מדור הפנאי של "ישראל היום".

"ישראל התמודדה עם השואה בצורה בעייתית", אומר ד"ר יחיל צבן בראיון לרותם שטרקמן מ"דה-מרקר". "דיברו בעיקר על 'לא נלך כצאן לטבח', כלומר באופן חולני להפליא הקורבנות הוצגו כבשר לאכילה, אבל טראומת הרעב לא זכתה למספיק הקשבה וטיפול, ולכן היא עדיין מפעמת אצלנו. זו גם אחת הסיבות שיש כל-כך הרבה מזון על השולחן בארוחות משפחתיות. אנחנו לא בשר, הנה – אנחנו אוכלים בשר. גם לא מפסיקים לפטם ילדים ולהכין אותם לשואה הבאה". גם שאר הראיון, העוסק בערכים הסמויים של תרבות האוכל הישראלית, מומלץ לקריאה.

טראמפ בירושלים

כל העיתונים מדווחים לקוראיהם כי נשיא ארצות-הברית, דונלד טראמפ, עשוי לבקר בישראל ב-22 במאי – "יום השנה (העברי) לפרוץ מלחמת ששת הימים" (לפי "מקור ראשון"), כלומר "יומיים לפני יום ירושלים" ("ישראל היום") או "יממה לפני יום ירושלים" (גם "ישראל היום").

כבר אתמול דיווחו העיתונים על עצם הביקור. החידוש כעת הוא התאריך. אל מול עיתוניו של שלדון אדלסון, המתייחסים למועד הביקור כאל עובדה כמעט מוגמרת, ב"הארץ" וב"ידיעות אחרונות" גורסים ששום דבר עוד לא סגור.

גם בתחום התוכן מסתמנת מחלוקת בין העיתונים. ב"ישראל היום" מבליטים ציטוט מפי חבר קונגרס רפובליקאי בשם רון דה-סנטיס, הטוען כי "טראמפ יודיע בביקורו על העברת השגרירות לירושלים". בן כספית חולק עליו. "הערכות: השגרירות תישאר בתל-אביב", נכתב בכותרת בולטת על שער "מעריב". כותרת טורו חוזרת על המסר: "סיכוי קלוש שטראמפ יעביר את השגרירות לירושלים". "הערכה בירושלים: טראמפ יקפיא את יישום החוק להעברת שגרירות ארה"ב לירושלים", מדווח ברק רביד ב"הארץ".

ב"ידיעות אחרונות", שם דווח אתמול על "הדיל המדיני שנשיא ארה"ב יביא לישראל", גרסה הכתבת אורלי אזולאי כי טראמפ צפוי להכיר רשמית בירושלים כבירת ישראל, אך לא להעביר אליה את שגרירות ארצו. "היערכות בימין לבלימת 'יוזמת השלום' של טראמפ", מדווחת הכותרת הראשית של "מקור ראשון", הנדפסת בשער ללא קרדיט לכתב כלשהו.

בנימין נתניהו ודונלד טראמפ, 25.9.2016 (צילום: קובי גדעון, לע"מ)

בנימין נתניהו ודונלד טראמפ, 25.9.2016 (צילום: קובי גדעון, לע"מ)

"טראמפ שקרן, פרנואיד והוזה. להישאר בשקט זה אומר לשתף איתו פעולה ולסייע לו לצבור כוח", קוראת כותרת של כתבה הנדפסת במהדורת סוף השבוע של "דה-מרקר" – ציטוט של הפסיכיאטר האמריקאי ג'ון גרתנר, אחד מכ-50 אלף "אנשי מקצוע ממערכת בריאות הנפש בארה"ב" שחתמו על עצומה להדחת הנשיא.

"גרתנר אינו חושש מהשוואה של טראמפ להיטלר", כותב המראיין, נדן פלדמן, ומצרף הסבר מפי המרואיין: "אומרים שאסור לעולם להשוות, אבל היטלר נמצא בראש קבוצה של מנהיגים בעלי אישיות נרקיסיסטית ממאירה, וטראמפ חבר בקבוצה הזאת. אנחנו כמובן לא משווים את חומרת המעשים של היטלר לאלה של טראמפ, אבל כשאדם כזה עולה לשלטון, המציאות הפוליטית משתנה.

"אני כמעט בן 60, ומעולם לא חזיתי ברטוריקה כזאת גזענית מאף פוליטיקאי אמריקאי. אנחנו עדים לשינוי דרמטי בשיח משום שהרטוריקה הקיצונית של טראמפ היא כעת דבר מקובל בארה"ב. העובדה שהשקרים השערורייתיים של טראמפ, הפרנויה שלו וההזיות שלו נהפכו לנורמלי החדש מצביעים על תחילתה של נאציפיקציה של ארה"ב. אני יהודי ואותי גידלו תחת המוטו 'לעולם לא שוב', שאומר שאתה לא שותק כשדמגוג אוטוריטרי עולה לשלטון".

דוידל'ה

"הענקת פרס ישראל לדוד בארי בשנת ה-50 לשליטת ישראל במזרח ירושלים היא מתן חותם מעשי וסמלי לשיתוף הפעולה העמוק של המדינה עם עמותות המתנחלים בסילוואן", כותבת ב"הארץ" יהודית אופנהיימר, מנכ"לית עמותת עיר-עמים.

"המדינה הפריטה ומסרה לידי עמותת אלע"ד לא רק בתים ואתרים, אלא גם את המונופול על הסיפור של המקום. ואכן, בארי סיפק את הסחורה ובגדול", היא מוסיפה. "אנשי מקצוע טענו יותר מפעם אחת כי הסיפור התנ"כי 'הולבש' בחלקו על ממצאים ארכיאולוגיים שנויים במחלוקת. כך, בור ביזנטי הוכרז כ'בור ירמיהו', ובארי עצמו התרברב כיצד שיקר לרשות העתיקות והזיז טראסה עתיקה ממקומה כדי לקדם מרכז מבקרים שחפץ בו".

ב"ידיעות אחרונות" מקדמים את הענקת פרס ישראל לבארי בדרך אחרת לגמרי. "בלעדי", נכתב באותיות מודגשות על שער "המוסף לשבת", "רגע לפני שהוא מקבל את פרס ישראל על מפעל חייו השנוי במחלוקת, הצטרפנו אל דוד בארי לסיור במגרש הביתי שלו". דמותו של בארי נדפסת בגדול על השער, עיניו בורקות, בלוריתו בולטת ובידיו צרור מפתחות ברזל גדולים מהסוג שפלסטינים נוהגים להניף בהפגנות. "עיר דוידל'ה", מתחנפת הכותרת הראשית.

ב"ידיעות אחרונות" אמנם הבטיחו בלעדיות, אך מי שידפדף אל הכתבה עשוי להתאכזב: הכתבת, יפעת ארליך, מציינת כבר בתחילתה שהבקשה לראיין את בארי נענתה בסירוב, שכן הוא אינו מתראיין כעיקרון (למרות שבעבר דווקא לא בחל בכך). לפיכך, הציטוטים המובאים מפיו בכתבה הם דברים שאמר למשתתפים בסיור שאליו התלוותה הכתבת.

התוצאה חד-משמעית: האיש שאפילו עורכי "ידיעות אחרונות" הגדירו את מפעל חייו כ"שנוי במחלוקת" הצליח להשיג מקסימום חשיפה ומינימום התמודדות עם ביקורת. סיפוריו צבעוניים, עתירי פרטים, רוויים חוויות אישיות, ידע היסטורי וטענות לדו-קיום חם עם השכנים הפלסטינים בסילואן. ארליך אמנם מציינת כמה מהטענות הבולטות המופנות כלפי האיש וארגונו – אך אם הציגה אותן בפני בארי, אין לכך זכר בכתבה. במקום לשמוע מה יש לחתן פרס ישראל לומר על הטענות לנישול, רמאות ושרלטנות, היא מביאה תגובה כללית מפי גורם אנונימי המייצג את העמותה. התקרית משנות השמונים שבה הזהיר חברים במחתרת היהודית כי השב"כ מחפש אותם כלל אינה מוזכרת.

פרסום ושיווק

"בהתחלה היינו מארגנים פסטיבלים. אפס. אף אחד לא בא. הייתי מתקשר לרדיו ומתנצל בפני אלפי האנשים שבדרך, מתחנן שלא יבואו כי אין מקום. קל ליצור ביקוש מדומה" (דוד בארי מתגאה בתעלול שיווקי להגברת זרם המבקרים בעיר דוד, "ידיעות אחרונות").

האח הגדול

במוסף הפוליטי של "ידיעות אחרונות" מפרסם הפרשן הבטחוני אלכס פישמן כתבה מפורטת על השנה הראשונה בקדנציה של ראש השב"כ, נדב ארגמן, שנראית כמו תוצר של שיחת רקע עם האיש – כולל תיאור של אימון הכושר היומי שלו וחיבתו לכדורסל אמריקאי. החלק המעניין ביותר בכתבה הוא זה שמוקדש למדיניות המעקבים הממשלתית.

"כרבע מעובדי הארגון כיום הם אנשי מקצוע בתחומי ההייטק", מציין פישמן, ומנסה להסביר בזהירות – בלי להפר את הוראות הצנזורה הצבאית – מה פירוש המונח "תחומי ההייטק": "כל מצגת של חברת אבטחה העוסקת בסייבר מתחילה ונגמרת באמירה שקשה מאוד להימלט מעינו הפקוחה של 'האח הגדול'. ואכן, המערכות המתקדמות הללו, המופעלות למשל על-ידי הביון האמריקאי, מתכתבות עם כלל מאגרי המידע והחיישנים הנמצאים במרחב הקיברנטי וסורקות כל מה שמשדר או משאיר חתימה אלקטרונית: מצלמות, תנועות בנקאיות, סלולר, רשתות חברתיות ועוד. היכולת להתיך את כל המידע העצום הזה לפרופיל התנהגות של אדם אחד הופכת את האיסוף המודיעיני בעשור האחרון לשונה בתכלית מעולם איסוף המידע שהכרנו בעבר הלא רחוק".

"האם 'מדינת הסטארט-אפ', ישראל, שולטת בטכנולוגיות הללו?", שואל פישמן רטורית, ומספק תשובה עקיפה: "עובדה היא שבשנה שעברה הצליח השב"כ, בזכות שיפור טכנולוגי ושכלול השיטות המבצעיות, לאתר 2,200 מפגעים בודדים פוטנציאליים, מרביתם נערים ללא עבר בטחוני". כמו עמוס הראל, שדיווח על ההצלחה המיוחסת לשיטה לפני כשבועיים, פישמן אינו מפרט כיצד בדיוק עוקבת ישראל אחרי הפלסטינים, איזה מידע אישי שלהם היא נוהגת לאסוף וכיצד היא משתמשת בו.

"אגב", מוסיף פישמן מעט לאחר מכן, "למרות הקפיצה בהיקף פיגועי הבודדים ב-2015 וב-2016, שאמורה היתה להתסיס את הגורמים הקיצוניים במגזר היהודי, יש ירידה מהותית בהיקף הטרור היהודי: מ-16 פיגועים ב-2015 לשניים ב-2016, ואפס פיגועים במהלך 2017. השינוי בתקנות אחרי רצח המשפחה בדומא, שאיפשר חקירת פיגועים שנעשו על-ידי יהודים באותן שיטות שבהן נחקרים מחבלים ערבים, יצר הרתעה וחולל את השינוי". האם ייתכן שהשב"כ מפעיל את כלי המעקב הקיברנטיים שלו גם על ישראלים? פישמן אינו מפרט.

"תותחים בסייבר? חידת השב"כ מחכה לכם", מפצירה כותרת הנדפסת בעמודי החדשות של "ישראל היום".

המשקפיים של אנדרסון קופר

סייד קשוע פותח את טורו השבועי ב"מוסף הארץ" ברשמים מצפייה ברשת פוקס-ניוז. קשוע, בעברו מבקר טלוויזיה מהמעניינים שכתבו בעברית, לא מציין זאת במישרין – אבל המסקנות שלו על מנחי ערוץ הטלוויזיה הימני של אמריקה טובות גם למקביליו הקטנים כאן בישראל. "בטלוויזיה הפופולרית של פוקס, זו של הנשיא המנצח, מתנהגים השדרים הפופולריים כאילו ידם על התחתונה. הם פונים לקהל שלהם משל היה מיעוט נרדף של שמרנים", הוא כותב.

"צפיתי השבוע במשך שעה בדיון שכותרתו 'המדיה הפשיסטית', ובו דיברו המנחה ואורחיו בשעת צפיית שיא על הפשיזם של התקשורת הליברלית, ובהתלהבות של מי שנאבק על חייו וחיי צופיו השמרניים סיפר המנחה על האופן שבו רודפים אותו, את העיתונאים השמרנים שמעזים לספר את האמת וכל אזרח אמריקאי שמחזיק בדעות שמרניות. הם אומרים הרבה 'עם' בפוקס, והם אומרים המון 'האויב', והעם נמצא תחת איום מתמיד, ומתנהלות נגדו מתקפות בכל החזיתות, שהחמורה בהן היא אותה מתקפה של בוגדים מבית".

"הטלוויזיה הפופולרית אלימה מאוד, ואף שהיא המנצחת היא לעולם תציג את עצמה כקורבן של תקשורת 'המיינסטרים', כפי שאוהבים מנחי פוקס להדגיש", מוסיף קשוע בהמשך. "הם מטשטשים את עובדת היותם המיינסטרים, את העובדה שהשלטון לצדם והכוח בידיהם. אני מניח שכתבי הרשת הימנית משתכרים לא פחות מאנשי MSNBC ו-CNN, אבל המנחים המוצלחים שלהם כמו נבחרו בקפידה על-ידי הממונים והולבשו על-ידי המפיקים כך שייראו מוזנחים לעומת עמיתיהם ברשתות 'השמאלניות'.

"בניגוד למגישי תוכניות החדשות ברשתות המתחרות, אנשי פוקס אינם יפים. הם יכולים להיות שמנים, וגם אם ראייתם אינה מושלמת הם אינם מרכיבים משקפיים מעוצבים המשדרים התנשאות ויוקרה, כמו המשקפיים של אנדרסון קופר, דון למון ואחרים. המנחות של פוקס ילבשו שמלות, כמו בנשף סיום של התיכון המקומי, ולא חליפה ומכנסיים כמו רייצ'ל מדאו ומנחות אחרות ברשתות המתחרות. אשה בתחנות הימניות היא אשה כפי שהאמריקאי הממוצע היה רוצה לדמיין, ומנחה טלוויזיה שמרוויח מיליונים ייראה כמו הבחור שישב לידך על בירה בשלושה דולר בבר המקומי בעיירה שכוחת אל".

ברנע וברק

אהוד ברק (צילום: תומר נויברג)

אהוד ברק (צילום: תומר נויברג)

מדורו השבועי של נחום ברנע, שבדרך כלל מתפרש על כמה נושאים, מוקדש השבוע בשלמותו לראיון עם אהוד ברק, המוצג בפתיח באופן פומפוזי כאחד מ"שלושה ישראלים חיים" ש"הנהיגו את המדינה מכס ראש הממשלה". השני הוא נתניהו, השלישי הוא אולמרט – ואותו, מציין ברנע, אי-אפשר לראיין, "מסיבות ידועות". ברק, שרק לפני שלושה חודשים קרא להתפטרותו של מו"ל "ידיעות אחרונות" ארנון מוזס, ועוד לפני שנחשפה פרשת השחיתות שלו ושל נתניהו מתח ביקורת על קשריו עם אולמרט וקבל על סיקור מוטה נגדו, זוכה כעת לראיון מהסוג האהוב על פוליטיקאים שטרם הכריזו על ריצה מחודשת אך מעוניינים שהציבור יזכור שהם שם, על המדף, מחכים להזמנה.

ברנע שומע מברק אבחנות על טראמפ ועל קוריאה-הצפונית, על התוכניות לתקיפה באיראן, על ציונות, על חופש הביטוי, על דרך החשיבה של נתניהו, על פוטין ואובמה ועל מה לא. בסוף, לפי כללי הטקס, שואל אותו העיתונאי מה לגבי חזרה לפוליטיקה. "מגיעות אלי המון פניות", טוען ברק, אך ממהר להבהיר שכרגע אין לו עניין בכך. "אתה מבין שהתשובה שלך משאירה סדק", מבהיר ברנע, וברק משיב: "אני לא יכול להתעלם מכך שעשויות להיווצר נסיבות".

אם שאל ברנע את ברק על העסקה שרקם נתניהו עם מוזס, שבעבר הלא רחוק העסיקה את שניהם, הדברים לא הגיעו לכדי פרסום. שלושה חודשים אחרי חשיפת התמלילים על המשא-ומתן המושחת בין מו"ל העיתון של המדינה וראש הממשלה של המדינה, ברנע המשיך הלאה. נראה שגם ברק.

הון-שלטון

ב"גלובס" חושף שי ניב פרטים חדשים על פגישותיהם של אנשי חברת חיפה-כימיקלים, בעלת מכל האמוניה במפרץ חיפה, עם נציגיו של נתניהו. ראש הממשלה, כותב ניב, הצהיר כי "לא שוחח עם מקורבו ג'ולס טראמפ, היו"ר והבעלים של חיפה-כימיקלים, מזה שנה שלמה לפחות", אולם שניים מאנשיו הקרובים דווקא נפגשו.

"הבעלים של החברה [ג'ולס טראמפ] נפגש לא פחות מ-5 פעמים (!) עם מנכ"ל משרד ראש הממשלה, אלי גרונר, מאז חודש נובמבר ועד היום", כותב ניב. "שלוש הפגישות הראשונות התקיימו לאחר כשלון המכרז להקמת מפעל לייצור אמוניה בנגב, וקדמו להחלטת בית-המשפט מחודש מרץ האחרון. שתי הפגישות הנוספות התקיימו ממש בחודש האחרון. למעשה, אם נתעלם מפגישה נוספת שגילינו במקרה בין טראמפ לשר ללא תיק איוב קרא, היתה לאחרונה גם פגישה משמעותית מאוד בין מנכ"ל חיפה-כימיקלים, נדב שחר, לבין יואב הורוביץ, ראש הסגל של נתניהו. מה שנקרא – הכי קרוב שאפשר".

כתבת השער של "G", מוסף סוף השבוע של "גלובס", היא ראיון נדיר עם המיליארדר מיכאל מירילשוילי, שבנו יצחק הוא בעל השליטה המוצהר של ערוץ 20 (ב"G" כותבים שדווקא האב מיכאל הוא הבעלים, ובפועל מוסתרת הבעלות באמצעות רישום החברה במקלט מס). החלק המרכזי של הראיון מוקדש לאחת החברות שלו, העוסקת לדבריו בהפקת מים מאוויר. "הקדוש ברוך הוא נתן לי את זה", אומר המרואיין, "לכן אני מסתכל על זה כעל אחריות כבדה".

"אתה נחשב לאחד מאנשי העסקים שיש להם יחסים טובים עם נשיא רוסיה, פוטין", אומרת לו המראיינת, הדס מגן. "לא מזמן פגשתי אותו במסגרת פגישה שקיים עם ראשי הקונגרס היהודי העולמי, שאני משמש בו כסגן נשיא, והתרשמתי ממנו בצורה בלתי רגילה. זה איש שמבין כמעט בהכל", משיב בעל ההון, ומציין לטובה את "היחס החם שלו לעם היהודי ואת האחריות שיש לו כלפי הנושא".

"מה הוא עושה?", שואלת מגן. "בעיקר דוגמה אישית שהפגין", משיב המרואיין. "יש לו תמיכה של 90% ברוסיה, והוא מנהיג שנותן דוגמה אישית. אנשים מסתכלים על זה והולכים אחריו".

מגן מציינת שמירילשוילי ישב כמה שנים בכלא הרוסי בגין הרשעתו במעורבות ברצח כפול של עבריינים שחטפו את אביו. "עד היום האחרון במאסר, שממנו השתחרר ב-2009, טען שהאירוע הוא מזימה של מתחריו העסקיים, ובית-הדין לזכויות אדם בשטרסבורג תמך בו כשקבע שלא זכה לקבל משפט הוגן", היא כותבת. התייחסות ישירה של מירילשוילי לתקרית ההיא אין בכתבה, וגם לא לערוץ 20. חרף ההזדמנות הנדירה לראיין את בעל ההון הדיסקרטי, ניכר שב"גלובס" לא הצליחו, ואולי לא ניסו, להוציא אותו מאזור הנוחות שלו.

הדתה

בעמודי החדשות של "הארץ" ממשיכים לעסוק בהדתת ילדים. "משרד החינוך מחייב את מחברי ספרי הלימוד להוראת העברית להשתמש בטקסטים ממקורות יהודיים, וקובע כי הם צריכים לשמש 'לחיפוש אחר משמעויות נרחבות הקשורות לחיי היחיד והחברה מנקודת מבט יהודית'", כותבים אור קשתי וירדן סקופ.

"באופן רשמי", מציינים כתבי "הארץ", "היקף השימוש אמור להיות כ-10% מכלל הטקסטים בספר הלימוד, אך מכיוון שבשנים האחרונות הם יוצאים לאור בגרסה אחת, המיועדת למגזר הממלכתי והממלכתי-דתי כאחד, הרי שבפועל השיעור גבוה יותר. לדברי כמה מוציאים לאור, בשנתיים-שלוש האחרונות התרחבה המגמה של הוצאת ספר משותף למקצועות נוספים, והם נדרשים לשנות איורים ותמונות לאחר בדיקה מיוחדת של מינהל החינוך הדתי".

אדם המזוהה כ"אחד המו"לים" אומר להם כך: "חילונים מוכנים לקבל מגוון ולראות בספרי הלימוד גם דתיים, אבל קשה יותר לקבל את הסכמת הדתיים לראות חילונים. [...] יש כאן שיקול כלכלי ברור: אף אחד לא רוצה לוותר על 20% מקהל היעד. ספרי הלימוד התיישרו לפי הגורם הקיצוני יותר. אנחנו מגבילים את עצמנו מראש ומשתמשים מלכתחילה בתמונות של בנות בחצאית ובנים עם כיסוי ראש. מצד אחד אף אחד לא רוצה להסתבך עם משרד החינוך, ומצד שני לחילונים פחות אכפת".

"יש הבדל עקרוני בין למידה אמונית ללמידה ביקורתית", מצטטים קשתי וסקופ מרואיין אחר, המזוהה כ"בכיר באחת מהוצאות הספרים". "הראשונה מלמדת מצוות, השנייה מלמדת להטיל ספק. מכיוון שהמטרה העיקרית היא להשיג כמה שיותר מהר אישור ממשרד החינוך ולחסוך הערות ותיקונים, יש מו"לים שמתיישרים עם הכיוון הדתי ומצמצמים היבטים של שאילת שאלות. אחד הביטויים לכך הוא השימוש הרווח ב'עלינו לנהוג' או 'אנו מצווים'".

הכתבים מציינים כי במשרד החינוך סירבו להגיב לדברים, וכי מלשכת שר החינוך, נפתלי בנט, "לא נמסרה תגובה עניינית".

נפל דבר

טורו השבועי של מתי טוכפלד, הכתב הפוליטי של "ישראל היום", מתפרסם השבוע כשמעליו נדפסת גלריית ראשי פוליטיקאים, כמו בכל שבוע. שלא כמו בכל שבוע, השבוע ראשו של נתניהו כמעט שווה בגודלו לזה של אחד האחרים, וארשת פניו עגמומית. לשם האיזון (יש לשער) שיבצו העורכים גם דיוקן מכורכם של נפתלי בנט.

"ישראל השבוע", היום

"ישראל השבוע", היום

בטור עצמו מסית טוכפלד נגד פעילי שמאל. "שוברים-שתיקה ובצלם היו ונותרו משתפי הפעולה המשמעותיים ביותר של אויבי ישראל", הוא כותב.

לסגור עיתון

"כמעט כולם סולדים מהיומון החרדי 'הפלס'", כותב ב"הארץ" יאיר אטינגר. "סולדים מרבניו ומעורכיו ומכותביו, סולדים אפילו ממנוייו ומקוראיו, כלומר נאמני הרב הליטאי-הקנאי שמואל אוירבך, שלפני כמה שנים פרש מהציבור החרדי המרכזי לקנאות חרדית מסוג חדש. כולם סולדים מהעיתון, חרדים 'רגילים' אף יותר מחילונים 'רגילים', ועל רקע ההפגנות של חסידי אוירבך אפשר להבין למה".

"הפלס", שער המוסף "כל השבוע", היום

"הפלס", שער המוסף "כל השבוע", היום

"עורכו הראשי של 'הפלס' הוא נתי גרוסמן, בכיר העצורים בפרשה", כותב אטינגר בהמשך הכתבה. "גרוסמן ידוע כגורם דומיננטי, אם לא הדומיננטי ביותר, בפלג אוירבך. הוא מוביל את הקו המערכתי האגרסיבי נגד המדינה, נגד הצבא, נגד חרדים שמשרתים, נגד המעודדים אותם להתגייס. הוא עיצב את העיתון כשופר של קנאות המטיף בין היתר לצעירים בישיבות שבהנהגת הרב אוירבך להפוך לעריקים באי-התייצבות גורפת בלשכות הגיוס, ולא כדי לחתום על טופסי הדיחוי והפטור".

במשטרה, מציין אטינגר, טוענים כי מדובר ב"תיק של עבירות כלכליות, סחיטה באיומים והטרדות של חברות ומפרסמים", אך המציאות עשויה להיות מורכבת יותר. "סגן שר הביטחון אלי בן-דהן גילה בראיון לרדיו 'מורשת' כי בדיון שקיים היועץ המשפטי לממשלה, לפני כחודשיים, בהשתתפות נציגי המשטרה ומשרד המשפטים, הוחלט לפגוע בעיתון באמצעות חקירה של עבירות כלכליות", הוא כותב.

"בן-דהן סיפר כי בישיבה הועלתה ההשוואה לאנשי המאפיה בארה"ב, ש'להבדיל אלף אלפי הבדלות נתפסו בעיקר על עבירות מס ולא על רציחות ופשעים אחרים. בסופו של דבר יש דברים שיותר קל להוכיח, יותר פשוט, וגם הם מספיק כואבים כדי להבהיר לאנשי הפלג את מקומם. ובעניין הזה אני שמח מאוד. אני חושב שאם המשטרה תצליח להוכיח שהיו פה סחיטה ואיומים ואנשי הפלג יואשמו, עשינו צעד גדול קדימה בהקטנתם ובהחזרתם לשפיות'. לדברי בן-דהן, 'זו המדיניות' שהוחלט לנקוט כלפי פלג אוירבך".

נתי גרוסמן, עורך "הפלס", השבוע בבית-המשפט העליון (צילום: יונתן זינדל)

נתי גרוסמן, עורך "הפלס", השבוע בבית-המשפט העליון (צילום: יונתן זינדל)

את העיתון עצמו מגדיר אטינגר כ"ביטאון פוליטי רדיקלי" ש"מפיץ תעמולה בשמו של הרב אוירבך, ואגב כך מפזר באופן יומיומי גוזמאות ועלילות על מזימות שהצבא והממשלה זוממים כביכול ביחס לציבור החרדי". "הפלס" מעצבן רבים, כותב אטינגר, ובכל זאת הוא עיתון לגיטימי.

במדור המאמרים האחורי של "הארץ" מתפרסם מאמר מאת נעמי צוובנר, עורכת ב"הפלס". "סגירת עיתון בישראל היא כמעט בלתי אפשרית מבחינה חוקית – בשל הפגיעה בחופש העיתונות ובחופש הביטוי. אבל בישראל 2017 החוק הוא אות מתה. תחי הרשות המבצעת, שהחוק למעשה בידיה: המשטרה", היא כותבת, ומפנה אצבע מאשימה גם למערכת המשפט ולכנסת, שלדבריה מתנכלות לעיתון.

ב"הפלס" עצמו ממשיכים לכתוב בלהט נגד החקירה המשטרתית, ומאשימים גם את המתחרים. "עם הקמת העיתון הוזהרו כל בתי-הדפוס וחברות ההפצה שלא לשתף עמו פעולה. האזהרות הללו לוו באיומים ברורים ומפורשים להחרמה, ואף גרוע מכך, למעשי התנכלות וונדליזם", כותב הרב ישראל שקול בכתבה המתפרסמת במוסף "כל השבוע" של "הפלס". בשער נדפס איור של שופר כבול מאחורי סורגים.

"האיומים פעלו את פעולתם, וקברניטי העיתון נאלצו למצוא פתרונות יצירתיים במיוחד בכדי להדפיס את העיתון", מוסיף שקול. "גם חברת ההפצה שנשכרה עבור חלוקת העיתון ביטלה את ההסכם באותו לילה שבו הודפס הגיליון הראשון, לאחר שאוימה ונסחטה. משכך, נאלצה מערכת העיתון להקים בתוך שעות ספורות מערך הפצה עצמאי שיעמוד לרשותה.

"בהמשך נשלחו משאיות בכדי לגזול את אלפי גליונות העיתון, ואך בנס התגלו ברגע האחרון. במקרים אחרים הועלו באש משטחים שלמים של עיתונים. מאות רבות של מנויים לא זכו לראות במשך תקופה ארוכה את העיתון שהגיע לתיבת הדואר שלהם, זאת עקב פעילותם ה'מסורה' של מאות הגנבים, שבשאט נפש עברו על איסורי דאורייתא מפורשים וגזלו דבר יום ביומו את המוצר שזולתם שילם עליו במיטב כספו".

ענייני תקשורת

אופיר אקוניס (צילום: אוהד צויגנברג)

אופיר אקוניס (צילום: אוהד צויגנברג)

אקוניס יפצה. אף עיתון לא מדווח במהדורה המודפסת שלו כי שר המדע, אופיר אקוניס, יפצה בכ-15 אלף שקל ישראלית בשם בתיה גוטליב, שתבעה אותו בגין עלבונות שהטיח בה בפייסבוק. "בספטמבר 2016 פרסם אקוניס פוסט ובו כתב בין היתר: 'בגאווה, באמונה, בראש מורם ובשליחותכם, אצא הערב לביקור עבודה בארצות-הברית'", דיווחה אתמול מור שמעוני באתר "מעריב". "על כך הגיבה התובעת: 'אני לא שולחת אותך אז תרגיש חופשי להישאר'. חמש שעות לאחר שכתבה את תגובתה השיב לה אקוניס בעצמו: 'את אשה חצופה וכעורה. אף אחד לא שאל את דעתך החולנית'".

אנונימי. "צ'יינה ביי ביי", קוראת כותרת המתפרסמת בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" – דרכם של עורכי הצהובון לדווח על קריסתו של אתר הקניות הפופולרי. מחברות הידיעה, אתי אברמוב וליטל דוברוביצקי, אינן מציינות את שמו של בעל האתר – יובל אטד, שכיהן עד לפני חמש שנים כמנהל בכיר בקבוצת "ידיעות אחרונות".

טיפול אוזניים. במוסף "G" מתפרסמת כתבת מגזין על סצנת הפודקאסטים הצומחת. "בשנה וחצי האחרונות יש התפוצצות אדירה של הפודקאסטים בישראל", אומר רן לוי מהפודקאסט "עושים היסטוריה" למראיינת, צאלה קוטלר-הדרי. "כיום יש כ-60 פודקאסטים פעילים בעברית, והענף בתהליך גדילה אדיר ומהיר. תאגיד השידור הוציא בבת אחת עשרה פודקאסטים (שכבר עלו לאוויר, למרות הסחבת סביב שידורי התאגיד), כל אנשי הרדיו הממוסד עושים פודקאסטים, ויש כמובן פודקאסטים עצמאיים בנושאים שונים. סוף-סוף, חיכיתי לזה הרבה זמן".

אינטגריטי. "כדרכי בשנים האחרונות פרסמתי לפני כחצי שנה את תחזית המשקעים המיוחדת שלי", כותב מאיר שלו בטורו השבועי ב"ידיעות אחרונות". "אזכיר: מדובר בתחזית שמבוססת על הפולקלור הערבי, שעל-פיו ככל שפריחת החצבים בקיץ שופעת יותר, כך ירבו הגשמים בחורף הקרב. הדבר מנוגד למדע ואף להיגיון, אבל במשך כמה שנים רצופות הצליחו התחזיות שלי יפה, עד שהשנה נכשלתי, ואני מבקש להתנצל".