זימון שתי עיתונאיות "הארץ", אורית שוחט וניקול קראו, לחקירה משטרתית הוא המחשה למקרים המתרבים לאחרונה שבהם העיתונות מוצאת את עצמה בעימות חזיתי עם המשטרה והמערכת המשפטית בנושאים שבהם מוציאים בתי-המשפט צווי איסור פרסום.

דומה שכמעט כל מקרה חשוב, מעניין, עסיסי, הנחקר במשטרה או המגיע לדיון משפטי זוכה, לפחות בתחילת הדרך, לצו איסור פרסום. כך היה, למשל, בפרשת האונס של לינור אברג'יל, בפרשת סטרשנוב-מנבר, בחקירה בעניין אריאל שרון ויאנוש בן-גל, בשוד הכספות הגדול ועוד ועוד.

נגד שתי העיתונאיות נפתחה חקירה בחשד להפרת צו איסור פרסום, לאחר שחשפו בעיתון ("הארץ" מיום 3.8.1999) וברדיו את העובדה שהאנס הסדרתי מתל-אביב פועל בחודשים האחרונים גם מחוצה לה ואונס נערות צעירות באזורים שונים בגוש דן ובשרון. במקרה זה, כמו גם במקרים דומים בעבר, אין מדובר בהליך משפטי המתנהל בפני בית-משפט, אלא בנוהג של המשטרה לפנות לבית-המשפט לפני שמתנהל הליך כלשהו ולקבל צו איסור פרסום על חקירה המתנהלת במשטרה. הצו מתפקד, למעשה, כהטלת צנזורה על הדיווח והדיון בפלילים בכלי התקשורת.

צווי איסור פרסום והניסיון של עיתונאים לדווח לקוראים "מסביב" לאיסורים הקבועים בצו יוצרים זירה בעייתית להתנגשות בין המשטרה לתקשורת. לעתים דומה שהמשטרה עושה שימוש בצווי איסור פרסום כדי למנוע ביקורת או סיקור ביקורתי של מחדליה. אחת התוצאות החמורות של התנגשות זו היא שהעיתונאים, בעיקר אלה המסקרים את התחום הפלילי, מוזמנים לחקירות במשטרה ומוצאים עצמם מאוימים על-ידי חוקרים, שוטרים, ולעתים גם על-ידי עורכי-דין באופן שעלול לפגוע ביכולתם לבצע את תפקידם, ולמנוע זרימה של מידע חיוני לציבור הרחב.

ניצב שלמה אהרונישקי; חקירה מחוץ לעין הציבור (צילום: י.ר. מורד)

▪ ▪ ▪

פומביות הדיון היא עקרון יסוד בכל דמוקרטיה אמיתית, וערובה לזכותו של הנאשם להליך הוגן. פומביות הדיון המשפטי היא, כמובן, חלק מהעיקרון הרחב בדבר זכותו של הציבור לדעת את כל הנעשה בשמו ובעבורו על-ידי גורמי החקירה והמשפט. גורמים אלה פועלים במסגרת חובתה של המדינה להבטיח שלטון חוק, סדר והגנה על אזרחיה שומרי החוק, ואת זכותו של הציבור לדעת בדיוק מה עושים בכספו ובשמו במסגרת אכיפת החוק.

עקרון הפומביות קבוע ומעוגן בחוק יסוד: השפיטה, הקובע בסעיף 3: "בית-משפט ידון בפומבי". לעיקרון זה שורה של חריגים הקבועים בחוק בתי-המשפט. המחוקק, ובתי-המשפט בעקבותיו, מנו שורה ארוכה של חריגים המעקרים במידה רבה את עקרון הפומביות. בין החריגים הקבועים בחוק ניתן להזכיר את העילות הבאות המאפשרות למנוע פרסום: סכנה לבטחון המדינה, פגיעה ביחסי החוץ של המדינה, הגנה על המוסר, הגנה על קטין, הגנה על מתלונן או נאשם בעבירות מין, ענייני אישות שונים, כאשר הדיון הפומבי עלול להרתיע עד מלהעיד עדות חופשית או מלהעיד בכלל, חקירת סיבות מוות, כאשר יש חשש לשלומו ובטחונו של אדם שהוזכר בדיון, ועוד. לחריגים אלה ניתנה בדרך-כלל פרשנות מרחיבה על-ידי בית-המשפט.

כאשר שופט נדרש לפרש חוק העוסק בסמכויותיו של בית-המשפט עצמו, ובפרסום מעשיו, טבעי הדבר שייטה להרחיב את סמכויותיו ויאפשר לעצמו, ולעמיתיו, להחליט לגופו של כל עניין אם הוא ראוי לפרסום. התחושה של משפטנים רבים העוסקים בתחום זה היא שבית-המשפט, הרגיש בדרך-כלל לעקרונות חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת, מוכן להגביל פרסומים ולפגוע בעקרונות אלה כאשר מדובר בהליכים משפטיים ובנושאים שבהם הוא עצמו עוסק. ברור שאיסור הפרסום לא רק שולל את זכות הציבור לדעת את הפרשה עצמה, אלא גם מונע דיון ציבורי באופן טיפולה של המערכת המשפטית בפרשה ומונע ביקורת אפשרית על בית-המשפט ועל גורמי החקירה.

ייתכן שדווקא בנושא רגיש זה יש להגביל את סמכותו של בית-משפט לאסור פרסום, לצמצם את העילות הקבועות בחוק לאיסור הפרסום, ולקבוע מנגנון של ביקורת על דרך הפעלת הסמכות.

העניין בעייתי, ולעתים תמוה עוד יותר, כאשר מדובר בצווי איסור פרסום על חקירה משטרתית שטרם הגיעה לדיון משפטי. במקרים אלה מצליחה המשטרה להוציא מבית-המשפט צו איסור פרסום על פרשה בעלת חשיבות ציבורית ממדרגה ראשונה, ולמעשה לא מאפשרת לעיתונות החוקרת להמשיך לבצע את תפקידה ולהביא מידע לציבור בפרשה חשובה שמעסיקה אותו. בתי-המשפט משמשים במקרים רבים כחותמת גומי לחוקרי המשטרה וממעטים להפעיל שיקול דעת עצמאי ולהתחשב בזכותו של הציבור לדעת.

גם אם נקבל את ההנחה שהפרסום התקשורתי עלול לחבל ולהפריע לחקירות, לא יכולה זו להיות סיבה מכרעת, במדינה דמוקרטית, להטיל צנזורה גורפת על פרסומים בנושאי חקירה של עבירות פליליות.

▪ ▪ ▪

בפרשת האנס הסדרתי מתל-אביב והפרסומים עליה בעיתון "הארץ" באים לידי ביטוי האלמנטים העיקריים של הדילמה העקרונית, הציבורית והמשפטית. האם למשטרה יש זכות לנהל את חקירותיה מחוץ לעין הציבורית, או שמא זכותה וחובתה של התקשורת לעקוב אחר חקירות ופרשיות פליליות, לחשוף מידע חדש לטובת הציבור, ולא להימנע מביקורת נוקבת על המשטרה כאשר זו לא מצליחה לבצע את חובתה ותפקידה ולפענח את הפשעים?

המשטרה היתה, ככל הנראה, בדעה כי פרסום בתקשורת עלול לפגוע בחקירה, לגרום לפאניקה ביישובים שבהם בוצע מעשי אונס, ולמנוע את הסיכוי לתפוס את האנס באמצעות מארבים חשאיים במקומות היישוב שלא פורסמו. אין ספק שיש צדק בעמדה זו. הפרסום אכן יוצר תגובה קשה אצל נערות והורים, ועלול להגביר את הזהירות של האנס היודע שהמקרים גלויים וידועים למשטרה ולציבור. אולם מדינה דמוקרטית אינה מדינת משטרה. יעילות החקירה המשטרתית היא רק שיקול אחד בסל של שיקולים הקובעים את הצורך לפרסם או להימנע מפרסום של נתונים ועובדות על פשיעה וחקירה.

העיתונאיות ב"הארץ" סברו, בצדק רב, שהפרסום במקרה זה, כאשר מדובר באנס המסתובב חופשי, יספק אזהרה חיונית לנערות ולהורים. דווקא פרסום מפורט של זירת הפעולה של האנס ושל דפוסי התנהגותו יכולים לסייע לאוכלוסייה להתגונן. יש חשיבות נוספת לפרסום: מתיחת ביקורת עניינית וראויה על המשטרה שלא מצליחה לפענח פשיעה חמורה כל-כך הממשיכה לגבות קורבנות תמימים במשך חודשים רבים. ואכן, דומה שמאז הפרסום הגבירה המשטרה את מאמציה וכך גדלו הסיכויים לעצור את הפושע.

הטענה העיקרית והמכרעת לטובת פרסום היא שלא ייתכן לעשות שימוש בצווי איסור פרסום כצנזורה על המתרחש במדינה, ועל פרסום מחדליה של המשטרה. לאזרחים במדינה דמוקרטית זכות מלאה לדעת שביישוב שבו הם חיים היו מקרי אונס, בשיטה קבועה, והם רשאים להתגונן כאוות נפשם ולא לשמש, בלא ידיעתם, פתיונות בידי המשטרה במאמציה ללכוד את האנס.

החוק בנושא זה נוטה באופן ברור לטובת חובתה וזכותה של התקשורת לדווח לציבור על כל מידע שהגיע לידיה, גם כאשר מדובר בנושאים רגישים הנמצאים בחקירה משטרתית. הסמכות היחידה הנתונה לבית-המשפט בנושא חקירה היא הסמכות הקבועה בסעיף 70 (ה) לחוק בתי-המשפט לאסור פרסום שמו של חשוד, או כל פרט אחר שיש בו כדי לזהותו, אם הדבר עלול לפגוע בחקירה שעל-פי דין. אין לבית-המשפט סמכות לאסור פרסום גורף וכולל של אירוע כגון אונס (להבדיל מזהות הנאנס), או דבר קיומה של חקירה על מעשי אונס שונים במקומות שונים במדינה.
טוב תעשה המשטרה אם תתמקד פחות בהוצאת צווי איסור פרסום על חקירות ועבירות ותימנע ככל האפשר מזימון עיתונאים לחקירה על פרסומים שבעיקרם משרתים את האינטרס הציבורי ואת זכותו של הציבור לדעת.

התנהגות המשטרה בפרשת האנס מגוש דן מחזקת את הסברה שהמשטרה מוטרדת יותר מדי מפרסומים שליליים ומביקורת על מחדליה, ואינה מודעת די הצורך לתפקידיה של העיתונות ולזכותו של הציבור לדעת. לכן רצוי להגביר את הבקרה על התנהגות המשטרה, לדרש מבתי-המשפט שיימנעו מהוצאתם של צווי איסור פרסום גורפים לתקופות ארוכות, ולקיים מנגנון של פיקוח ובקרה (למשל, באמצעות אישור של היועץ המשפטי לממשלה) על ניהול חקירה משטרתית נגד עיתונאים בטענות של הפרת איסורי פרסום.

עו"ד ד"ר יובל קרניאל הוא מרצה לדיני תקשורת בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית ובמכללה למשפטים ברמת-גן

גליון 22, ספטמבר 1999