אייל ברקוביץ' הגיע לקבוצת סאותהמפטון האנגלית בתחילת אוקטובר 1996, והצטרף בכך לשורה ארוכה למדי של כדורגלנים ישראלים שנרכשו על-ידי קבוצות זרות. הרקורד המקצועי שלהם שונה, אך בתקשורת הישראלית מתרחש דבר מוזר: ברגע ששחקן ישראלי מצטרף לקבוצה בצרפת, באנגליה או בטורקיה, הקבוצה הופכת להיות "שלו". "סלטה ויגו של חיים רביבו הפסידה אתמול", זועקות הכותרות. "אסטון וילה של נג'ואן גראייב ניצחה", גם אם גראייב עדיין לא עלה על כר הדשא הירוק של אסטון וילה, ובוודאי שלא תרם לנצחון הקבוצה. טל בנין משחק בקבוצת ברשה שבליגה השנייה באיטליה, וכאן מתייחסים העיתונאים אל הקבוצה כאילו היתה מילאן לפחות.
הוא הדין באלון מזרחי בניס, מן הליגה השנייה בצרפת, שעד היום לא הטביע ממש חותם על הקבוצה, אך כאן הוא כבר נחשב לכוכב צרפתי.
הפרובינציאליות לובשת ממדים מגוחכים, אך עיון בדיווחים בעיתונים על הישגי השחקנים הישראלים בחו"ל מגלה שזו אינה הבעיה היחידה של הסיקור העיתונאי שלהם. הנה, לדוגמה, מקרהו של אייל ברקוביץ'. ימים ספורים לאחר שהצטרף לשורות קבוצת סאותהמפטון, החל לפרסם טור בעיתון "מעריב". הפנייה אליו נעשתה בעקבות הטור הקבוע של חיים רביבו, חברו לנבחרת ישראל, במדור המתחרה של "ידיעות אחרונות". לאחר זמן-מה עבר ברקוביץ' לווסטהאם הלונדונית, והקיץ החל לשחק בסלטיק הסקוטית, צעד שבזכותו נחשפים עכשיו הצופים בערוץ הספורט בכבלים בארץ למשחקי הליגה הסקוטית, שעד כה לא זכתה למעמד נכבד במיוחד.
ברקוביץ' הוא בלי ספק שחקן מוכשר מאוד. אך האם הוא "כוכב העל" הטוב ביותר בכדורגל הישראלי, או אולי רק שחקן טוב? התשובה תלויה בעיתון. מי שקורא את "ידיעות אחרונות" חושב שמדובר לכל היותר בעוד שחקן ספסל בינוני. בסיכום הליגה האנגלית באפריל כתב גאסן ואקד, שליח העיתון בלונדון, סקירה תחת הכותרת "ארסנל שוב ראשונה". רק בפסקה השביעית מסופר כי ברקוביץ' בישל את השער השני בנצחון וסטהם 1:2 על טוטנהם, שיחק תשעים דקות וספג כרטיס צהוב בדקה השלושים. וזהו. קוראי "מעריב" קיבלו תמונה שונה לגמרי: תחת הכותרת "הופעה מבריקה של ברקוביץ' בנצחון וסטהם על טוטנהם", נאמר שברקוביץ' הפגין את אחד המשחקים הטובים שלו באנגליה וכי היה המצטיין במגרש: "בדקה החמישית כבר 0:1 לפטישים. ברקוביץ' עבר שני שחקנים, הכניס כדור גאוני בין שניים לטרבור סינקלייר, שבעט לשער...". שם התואר "גאוני" במשחקו של ברקוביץ' מוזכר ברשימה פעמיים.
בירור העלה שבין גאסן ואקד לאייל ברקוביץ' יש סכסוך שראשיתו כשנה לאחר שהגיע האחרון לאנגליה ומקורו בטענה של ואקד כי השחקן מעניק ראיונות אך ורק ל"מעריב". מאוחר יותר נערכה סולחה בין השניים, אך הצלקות נשארו.
לדעה אובייקטיבית יותר אפשר לצפות מהעיתונות הבריטית, שלא שמעה על התחרות בין "ידיעות אחרונות" ל"מעריב". לדברי ואקד, "יש התעלמות מוחלטת של התקשורת (האנגלית; ר"א) מברקוביץ'. מזכירים אותו פה ושם. הוא לא נחשב כוכב גדול, הוא לא אטרקטיבי, אף על פי שהוא ידוע כשחקן חכם". אך מבדיקה של מדורי הספורט של כמה מעיתוני אנגליה מתברר שהדברים אינם מדויקים. אפילו ה"טיימס" וה"דיילי טלגרף", שני עיתונים המסתפקים בדרך-כלל בדיווחים עובדתיים תמציתיים על משחקים, בלא לתת ציונים, כמעט לעולם אינם מתעלמים ממשחקו של ברקוביץ'. בדיווח על אותו משחק מה-29 באפריל הודגש משחקו הטוב, ונאמר כי "ברקוביץ' המשיך לזרוח במחצית השנייה" והיה המצטיין במשחק כולו.
ב-3.5.98 העביר אלי קמיר, אז שליח "מעריב" בלונדון, את הדיווח הבא: "וסטהם הובסה אתמול באנפילד 5:0 על-ידי ליברפול [...] אייל ברקוביץ' הוחלף בדקה ה-52 על-ידי סאמסי אבו, לאחר שסימן למנג'ר כי הוא רוצה לצאת כבר בדקה ה-47, בגלל כאבים בשרירי הבטן. ברקוביץ' כבר מושך פציעה מספר שבועות [...] אנשי ליברפול העניקו אתמול לברקוביץ' כבוד ופירסמו את תמונתו במרכז התוכנייה של המשחק. 'האיש הזה', כך נכתב, 'הוא ההבדל בין וסטהם של השנה שעברה לזו של השנה. אין ספק שהוא השחקן המוכשר ביותר בווסטהאם'". ואילו גאסן ואקד כתב על אותו משחק עצמו ב"ידיעות אחרונות": "אתמול הביסה ליברפול את וסטהם 0:5 באנפילד כדי להבטיח לעצמה מקום בגביע אופ"א. 'הפטישים' ללא ג'ון הארטסון ועם אייל ברקוביץ' החלש ירדו למקום ה-10". במסגרת באותו עמוד הוסיף ואקד: "אייל ברקוביץ' היה חלש מאוד דווקא נגד ליברפול [...] ברקוביץ' הוחלף בדקה ה-52 [...] ובעוזבו את המגרש סירב ללחוץ ידיים עם אבו [...] בהפסקה שטף רדנאפ (מנג'ר וסטהם; ר"א) את השחקנים, כולל את ברקוביץ', אבל נתן לו צ'אנס לתקן את הרושם במחצית השנייה. אבל אחרי שבע דקות שוב החליט שברקוביץ' אינו מתאים למשחקי חוץ, שבהם הדגש הוא על עבודה ולא על וירטואוזיות".
מה באמת התרחש? לא ברור. אבל לזכותו של קמיר ייאמר כי היה במשחק. גם ה"דיילי טלגרף" דיווח על המשחק ברוח הדיווח של קמיר ל"מעריב". שני השחקנים היחידים מקבוצת וסטהם שצוינו לטובה בעיתון היו סטאן לזרידיס ואייל ברקוביץ'. ואקד: "ברוב המשחקים אני נמצא, ונותן דיווח שלי. במשחק הזה לא הייתי, למרות שהוא זכור לי היטב. קשה מאוד להצטיין במשחק שאתה מובס בו 5:0". אמיר אפרת, עורך מדור הספורט של "ידיעות אחרונות", העביר את התגובה הבאה: "מדור הספורט מנסה לסקר באופן הגון ואובייקטיבי כל נושא שהוא מטפל בו, ללא שום קשר להתייחסותם, קשריהם או דעתם של המסוקרים עם המדור ועליו".
בסוף אוגוסט השנה התמודדה קבוצתו החדשה של ברקוביץ', סלטיק הסקוטית, מול דאנדי יונייטד. סלטיק ניצחה, ויקיר צור מ"מעריב" ידע לספר, מלונדון, כי "ברקוביץ' שיחק 90 דקות, אבל גילה יכולת בינונית, כמו כל הקבוצה". אתר האינטרנט "סוקרנט" של רשת ESPN העביר דיווח אחר לגמרי: "סלטיק היתה מעט טובה יותר לאחר הפתיחה, אבל זה הסתכם בנסיונותיו הכושלים של אייל ברקוביץ'. הקבוצה צפתה באיש ה-5.75 מיליון ליש"ט תוקע את רגלו באדמה ומחטיא".
איור: צחי פרבר
▪ ▪ ▪
כך באשר להישגיו של אייל ברקוביץ' בחוץ-לארץ, ומה באשר לתפקידו בנבחרת ישראל? נדמה שגם כאן לא נעלמים הדי היחסים הקשים בינו לבין שליח העיתון בבריטניה. ב"ידיעות אחרונות" מתקבל הרושם שכאשר נבחרת ישראל מפסידה, האשם העיקרי הוא ברקוביץ'. למחרת ההפסד הצורב לקפריסין בספטמבר השנה, הופיעה בעמוד הראשון של "ידיעות אחרונות" הכותרת "כישלון צורב לישראל", ובצדה השמאלי תמונתו של ברקוביץ' הפצוע. ב-15.10.98, לאחר ההפסד לספרד, הופיעה תמונתו של ברקוביץ' בעמוד הראשון ליד הכותרת "הפסד מרגיז". בצורה זו נחקקת דמותו של ברקוביץ' עם הפסד צורב בתודעת הקורא. "מעריב" לא ויתר גם הוא על תמונתו של אייל ברקוביץ' בעמוד הראשון, לצד השוער רפי כהן, אך הכיתוב התייחס אך ורק לסילוקו של כהן מהנבחרת במשחק.
▪ ▪ ▪
מידת החשיפה שאייל ברקוביץ' זוכה לה ב"מעריב" גדולה במיוחד וחורגת מתחומי מוספי הספורט. בחודשים האחרונים הוא זכה להופיע לא פחות מעשר פעמים בעמוד הראשון של העיתון, בתוספת כמה כתבות תדמית רחבות יריעה. הטור שלו – שאותו הוא כותב בעזרת אייל לוי – מקבל הפניה בעמוד הראשון, כמו גם כתבת שער ענקית של חמישה עמודים שהופיעה ב-6 באוגוסט במוסף "סופשבוע". על הכתבה היה חתום אלי קמיר, והעיתוי – פרסום ספר אוטוביוגרפי פרי עטו של ברקוביץ', "הקוסם", שפרקים נבחרים ממנו הופיעו בעיתון. אפילו "מעריב לנוער" גויס למערכה, עם "יומן אייל ברקוביץ'" שהופיע לקראת פתיחת שנת הלימודים וזכה לפרסום אגרסיבי מאוד.
אין ספק, מישהו ב"מעריב" חושב שאייל ברקוביץ' הוא סחורה טובה וראויה להשקעה, בלי שום פרופורציות לשחקנים אחרים בנבחרת. מה שמחזיר אותנו ל"הקוסם". הספר יצא לאור באמצע ספטמבר, בתקופת החגים. פרט מעניין בו הוא שם שותפו של ברקוביץ' לכתיבה – אלי קמיר. זוכרים? מי שבמשך חודשים ארוכים שיכנע את קוראי "מעריב" עד כמה הוא גדול. הספר והיומן יצאו בהוצאת פיל-זהב-תקשורת. אלי קמיר: "את היומן הוציאה הוצאת פיל-זהב ולא 'מעריב לנוער'. הם הוציאו גם את הספר. הם בעלי הזכויות. הם חתמו עם ברקוביץ'. זה לא 'מעריב' ולא 'מעריב לנוער'". ומוסיף: "הספר הזה לא נקנה בגלל שב'מעריב' או ב'ידיעות' כתבו שאייל שחקן טוב או לא טוב. אייל הוא מותג. הספר הזה הוא ראיון שמופיע בכריכה של ספר, ואין הבדל אם הדברים נאמרים בין דפי הכריכה או בין דפי העיתון. מדובר באוסף גדול של ציטוטים, שבאותה מידה אייל היה יכול להגיד אותם ל'ידיעות'".
אלא שבדיקה ברשם החברות העלתה שמעריב-הוצאת-מודיעין בע"מ מחזיקה בשליש ממניות החברה, יחד עם רז זמצקי, שהיה בעבר עורך מדור הספורט של "מעריב". יעקב ארז, עורך "מעריב", העביר תגובה קצרה: "אייל ברקוביץ' קיבל חשיפה יתרה בעמוד הראשון לא בגלל הטור שלו, אלא בגלל (פרסום פרקים; ר"א) מהספר". ואילו אביב הברון, עורך מדור הספורט של "מעריב", כן יותר: "אם 'מעריב' החליט עסקית להשקיע בחברה כזאת, לא נהיה תמימים. חלק ממנגנון השיווק נעשה דרך 'מעריב'. ברמה המערכתית, אנחנו עושים את מירב המאמצים להתייחס לברקוביץ' בצורה עניינית, בסיקור שנובע ממעמדו ככוכב כדורגל. אם הוא היה חלש במשחק, דבר שקורה לעתים רחוקות, לא נכתוב שהוא היה גדול כי נצא מגוחכים. אנשים רואים משחקים".
הדברים לא עומדים במבחן המציאות. מדור "שישי ספורט" של "ידיעות אחרונות" עסק בראשית אוקטובר בפן הבעייתי באישיותו של ברקוביץ', ובהרחבה, וכך עשה גם איתן מרקוביץ' ב"כל העיר" של רשת שוקן בספטמבר. ב"מעריב" לא היה לכך זכר. "מעריב" מתגייס גם להגנה על האינטרסים של ברקוביץ' בנבחרת ישראל. כך, לדוגמה, ימים אחדים לפני משחק הגומלין מול ספרד העריך ברקוביץ' את סיכוייה של ישראל בעשרה אחוזים. שלמה שרף, מאמן הנבחרת, אמר כי התבטאות שכזו מצד שחקן אינה מקובלת עליו. דבריו של שרף הובאו בערוץ הספורט וצוטטו בעיתונים למחרת. ב"מעריב" טרחו להדגיש כי "ברקוביץ' צוטט רק בחלק מדבריו", וכי "רק שיחות עם מקורבים מאוחר יותר, שהבהירו כי דבריו של ברקוביץ' נערכו לפני השידור, הרגיעו את המאמן הלאומי". בתמורה ליחס החם של "מעריב" שומר לו ברקוביץ' אמונים. כך זכה אלי קמיר לידיעה הבלעדית כי ברקוביץ' נמצא על סף חתימת חוזה בסלטיק, שלושה שבועות לפני החתימה.
נדב יעקובי, איש "ידיעות אחרונות" ופרשן בערוץ הספורט, מעריך ש"מעריב" לא החליטו מראש ללכת על ברקוביץ', אלא, לדבריו, ההזדהות גברה עם הזמן. ואילו ב"מעריב", כאמור, מדגישים את המאמצים שהם עושים להתייחס לברקוביץ' בצורה עניינית. לקורא שבאמת מעוניין לדעת מה מעמדו של ברקוביץ', או כל שחקן ישראלי אחר בחוץ-לארץ, לא נותר אלא לקרוא כמה מוספים, ואולי מוטב לעיין בעיתוני הספורט הזרים, שם אין לשחקנים שלנו קשרים אינטימיים כל-כך עם כתבים נבחרים.
רן איציק הוא סטודנט למשפטים
חיים רביבו ו"ידיעות אחרונות": הדשא של השכן צהוב יותר
לעומת הקשר העמוק בין ברקוביץ' ל"מעריב", ב"ידיעות אחרונות" אימצו את חיים רביבו. השחקן החל לכתוב את טורו בעיתון בקיץ 1996, לאחר שעבר לקבוצת סלטה ויגו הספרדית. מאז הפך "ידיעות אחרונות" לעיתון הבית שלו.
באוגוסט השנה, למשל, הפסידה הקבוצה 1:0 לאוביידו. "ידיעות אחרונות" דיווח כי "רביבו, הקפטן, שיחק 90 דקות ויחד עם מקאללה היה מהפחות רעים בקבוצתו". ואילו "מעריב" נתן את הכותרת "ציונים נמוכים לרביבו", ודיווח כי "חיים רביבו לא קיבל ציונים מחמיאים מעיתוני ספרד ("אס", "פארו דה-ויגו", "אתלנטיקו דיאריו"), שהעניקו לו כולם ציון 1 (הנמוך ביותר מבין חמישה; ר"א). מאקללה, ג'ובאנלה וואלרי קרפין קיבלו ציון 2".
רביבו זוכה בעיתון לחשיפה רבה לעומת ברקוביץ', שזכה להופיע רק פעם אחת בשער העיתון, בין יוני לאמצע אוקטובר השנה. שלא כמו במקרה של ברקוביץ' ו"מעריב", רביבו ו"ידיעות אחרונות" אינם יוצאים בפרויקטים משותפים, מלבד משחק הצדקה שאירגן רביבו בסוף יוני. המשחק זכה לחסות ולסיקור נרחב בעיתון, וההכנסות הועברו לעמותת פתחון-לב.
גליון 23, נובמבר 1999