משה ורדי, עורך "ידיעות אחרונות" לשעבר, הלך לעולמו בחודש שעבר בגיל 79. ורדי עמד בראש המערכת העיתונאית של "ידיעות אחרונות" באחת התקופות הכי מעניינות של העיתון – כשהיה מונופול חזק, בימים שבהם המעמד של עיתונות הדפוס היה מרכזי הרבה יותר מאשר היום, וגם בתקופה שבה הסתבכו בכירי העיתון – כולל הוא עצמו – בפרשת האזנות הסתר.

חיים שיבי, שהיה בין היתר הכתב הפוליטי והכתב בוושינגטון בתקופת ורדי, דיבר עליו בתוכנית "קול העין". להלן גרסה ערוכה של הראיון שקיימו עמו המנחים, איתמר ב"ז ונמרוד הלברטל.

בספרו, "המקצוע שנתפש ברשת", כתב שיבי על ורדי בתערובת של הערצה ותסכול: הערצה של האינסטינקטים העיתונאיים החדים, ותסכול על ההתמקדות ב"ידיעות צבע" ועיסוק בלתי מספק בסוגיות חשובות שנתפסו כלא מעניינות, שנדחקו אל מחוץ לעיתון או זכו לידיעות קצרצרות בשוליו. כעת, לאחר מותו של העורך, הוא אומר כי ורדי לא הוציא תחת ידיו עיתון צהוב.

חיים שיבי (צילום: אורן פרסיקו)

כשהוא נשאל על הקשרים הקרובים שקיימו ורדי ובכירים אחרים ב"ידיעות אחרונות" עם אישים פוליטיים בכירים – למשל ראש הממשלה אריאל שרון, שוורדי הורה להעניק לו טיפול מיוחד ואף פיטר עורך שפרסם כותרת ביקורתית בעניינו – טוען שיבי שמדובר ב"סאגה" בלבד, וכי הוא אינו רוצה להתייחס לסיפורים ספציפיים שאירעו לעיתונאים אחרים.

"מצאתי באיש הזה אחדות של ניגודים", סיפר שיבי על ורדי. "מצד אחד הוא רוצה אותך – בעגה המקצועית העכשווית – 'תותח רעב עם ניצוץ בעיניים', שלא חוזר בלי סיפור ורצוי מאוד שזה יהיה סיפור בלעדי. מצד שני, מדובר בעורך שידע להעניק לצוות שלו ולכתב בשטח את כל הגיבוי שצריך כדי להתמודד עם המתחרים, וגם עם המקורות כשצריך. איש של העיתונות המודפסת, שהיה מאפשר להביא סיפור ביותר מ-300 מלה, ומצד שני עורך שרוצה שהסיפור ידבר אל כמה שיותר ישראלים ובכמה שפחות מלים. כלומר איש של סטטוסים ופוסטים שהקדים את זמנו, בעיקר בכותרת הראשית ובכותרת המשנה, ובקצב של היום. מצד אחד ציני, חד, חותך מהר – מצד שני אדם אנושי שמבין בדיוק מה עובר על הכתב שלו בשטח".

בספר שלך אתה גם מותח ביקורת על הצורך לקצר, לרדד, על הסגנון שלא מאפשר רוחב יריעה.

"צריך להדגיש שהוא היה איש של עיתון רב-תפוצה, שמחפש את המכנה הישראלי המשותף הרחב ביותר, ומוצא אותו בהצלחה, תוך כדי מאבק במעלה ההר עם עיתון שהוביל עד שחדל להוביל – 'מעריב'. אבל מצד שני, לא עורך של עיתון צהוב. מציב גבולות, יודע לכבד אותם. הוא היה עורך חדשות ראשי ומקצועי".

"מהפך". גבר מעיין בגיליון של "ידיעות אחרונות" למחרת בחירות 1992 (צילום: זיו קורן, לע"מ)

על הסקאלה שבצד אחד שלה נמצאים עיתונאים שמחפשים תיקון עולם, ובצד השני עיתונאים שמבקשים לצבור כוח – איפה היית ממקם את משה ורדי?

"הוא לא היה בעניין של תיקון עולם. הוא היה בעניין של לעשות עיתון רב-תפוצה. אבל גם בעיתון רב-תפוצה יש גבולות. זה לא היה עיתון צהוב. ידעת שמאחורי התואר 'עורך ראשי' יש אדם שמבין כמה כללים מאוד-מאוד בסיסיים: אתה רואה את האדם תחילה, אתה לא מתעלם מהאדם שמולך. אתה שומר על המקורות שלך. אתה גם לא חושש מתחרות קשה, ואם אתה נופל פעם אחת, חטפת מהלומה, אז מבינים שניסית הכל. במקצוע הזה אתה מבין שאין מצב שלא תיפול ובוקר אחד תגלה שליריב שלך יש כותרת אחרת".

בהספדים הרבים על ורדי, כמעט כל המספידים הקפידו להבליט את הכישורים הטכניים שלו: איך הוא ידע לנסח כותרת, ולמצוא סיפור וכן הלאה. אנחנו מנסים להבין מה היה "האני מאמין" הערכי של האיש. היתה לו בכלל תחושת שליחות כלשהי עם משמעויות חברתיות?

"כמובן שהיתה. כי הרעיון היה שאתה מדבר אל הציבור שלך בגובה העיניים. אתה לא מתנשא, אתה לא מנסה להתייפייף, תביא את הסיפור כמו שהוא וזרוק אותו בצורה שכל אדם במדינה יבין מה אתה רוצה ממנו".

"היתה נוסחה מצליחה שברגע שהיא עוצבה וגובשה, היא היתה הנוסחה שאתה הולך איתה – או שאתה לא בעיתון הזה. זו היתה הנוסחה המנצחת"

אתה מדבר על הטכניקה.

"זו ממש לא טכניקה, זה לומר שאתה מדבר אל הציבור שלך לא מעמדה אליטיסטית מתנשאת, אלא מדווח לו בדרך שהוא יכול להזדהות איתה, לתקשר ולהתחבר רגשית. פה היתה נוסחה מצליחה שברגע שהיא עוצבה וגובשה, היא היתה הנוסחה שאתה הולך איתה – או שאתה לא בעיתון הזה. זו היתה הנוסחה המנצחת".

כלומר לא לחנך את הקורא, אלא לתת לו מה שהוא רוצה בצורה שהוא יוכל לעכל.

"כן. ועוד משהו, שהוא מאוד יסודי – הבחנה בין דעות לעובדות, ובין הכוכבים, הטאלנטים, הפרימדונות, לבין הכתב המדווח. לא היה עירוב תחומים. עמודי חדשות היו עמודי חדשות. היו מסגרות עם פרשנות, אבל כשדיווחת סיפור חדשותי לא הזרקת לתוכו את דעותיך".

זה לא מדויק שההתנהלות של ורדי לא הושפעה על-ידי אג'נדות. למשל זכור מקרה מ-2003, כשראש הממשלה אריאל שרון התמודד בבחירות. ורדי הוציא הוראה חריגה מאוד לא לפרסם על הליכוד של שרון ידיעות שמבוססות על מקורות אנונימיים. אחר-כך הוא פיטר את העורך מירון רפופורט בגלל כותרת ביקורתית שנתן, "שרון לא דיבר אמת", למרות שהיא היתה נאמנה למציאות. מה לדעתך הוא קיבל בתמורה לשירות הזה?

"אני יכול להגיד לך דבר אחד: במשך 17 שנה בכנסת לא עשיתי דילים עם אף אחד, ואף אחד לא ידע אם אני בימין או בשמאל. וכשישבתי עם שרון בלימוזינה, בוולבו, ויצאנו לסיבוב, הוא שאל אותי 'חיים, אתה איתי?', ואני אמרתי לו: 'לא, אני לא איתך'. הוא המשיך: 'אז אתה נגדי?'. עניתי: 'אני לא נגדך'. 'אז מה אתה?', המשיך שרון, ואני עניתי: 'אני עיתונאי'. אף אחד לא נזף בי, לא ורדי ולא אף אחד אחר".

אתה חושב שכל עיתונאי היה מקבל הזדמנות לשבת בלימוזינה עם שרון?

"אני חושב שהבחירה היא קודם כל של העיתונאי עצמו. אתה יכול להיות מקורב. אם אתה מקורב – אתה מקבל סקופים. אבל אתה גם יכול לשדר שאתה לא עושה את הדילים האלה. 'אני מדווח מה שאני רוצה. אתה לא חבר שלי, אל תהיה חבר שלי. אתה רוצה לתת סקופ למישהו אחר – תן אותו למישהו אחר. לא תוציא ממני את התן-וקח הידוע'. לא עשיתי את זה, ושרדתי. עובדה שאפשר".

כשמסתכלים על ההספדים שפורסמו ב"ידיעות אחרונות" וב-ynet מוצאים הרבה תמונות של ורדי עם פוליטיקאים שקיימו קשרים קרובים עם העיתון – אריאל שרון, שמעון פרס, ברק בתקופת הרמטכ"לות, בדיוק כמו שהנציחו את זכרו של נח מוזס. המסר הוא שהקשר איתם הוא ההישג הבולט שלו.

"שמעתי את זה דרך אגב מעמוס שוקן, באחת הישיבות של מועצת העיתונות, שאמר שהיה איזה דפוס שטופח ב'ידיעות אחרונות', של איזה התחנפות לשלטון. אני לא ראיתי את זה, והייתי די קרוב לעשייה העיתונאית הפוליטית ב'ידיעות אחרונות'. אם היה לי סיפור טוב על זה שראש הממשלה החליק על בננה – תאמין לי שוורדי היה מכניס אותו לעמוד הראשון בלי שום הנחות. אז אפשר לבנות את הסאגה הזאת של 'עיתון מקורב לממשל', אני חשבתי שאם משה רואה סיפור טוב ומזהה אותו מיד, אז הוא הולך איתו. אני לא אומר שאין לחצים מפה ומשם, אנחנו לא תמימים, אבל אני לא זוכר פעם אחת שכופפו אותי ככתב וזרקו לי סיפור".

אוקיי, אולי לא אותך באופן אישי, אבל בחודשים האחרונים פרסמנו ב"עין השביעית" סדרת כתבות תחת הכותרת "שוברים שתיקה", שהדגימו איך שיטת התגמול של מקורבים והענשת היריבים עבדה כבר בשנות התשעים.

"אתה מדבר עם אדם שישב במזנון הח"כים 17 שנה, והיה בוושינגטון, ונסע עם ראש הממשלה – ולא נתתי שייגעו לי במלה אחת שאני כותב".

יכול להיות שהיו עסקאות כאלה שנחתמו מעל הראש שלך?

"מה, אני לא רואה למחרת שמשנים את הטקסט שלי? ואני יודע לדבר, וגם לפתוח פה, ואני אומר לך שכל הסיפור הוא כזה: אם אתה רוצה ללכת בתלם הזה – לך בתלם הזה. אתה רוצה לפרסם את הסיפור שלך כמו שהוא – אתה יכול להיאבק על זה. זה אומר שאתה צריך מדי פעם לומר לעורך בדסק מה אתה חושב עליו, ויש לזה מחיר. אבל או שאתה ככה או שאתה ככה. הבחירה היא גם בידך".

מו"ל "ידיעות אחרונות" ארנון (נוני) מוזס עם אריאל שרון (צילום: משה שי)

כשעיתונאי כמו בוקי נאה, לא עיתונאי זוטר, נכנס לחדר של העורך, וורדי יושב שם עם ראש עיריית רמת-גן צבי בר ואומר לנאה: אני וצבי דיברנו, ואתה מפסיק לסקר את עיריית רמת-גן, אתה מציק לו, תפסיק. זה דיל. אין דרך אחרת להסתכל על זה.

"אני לא רוצה להיכנס לפרטים, כי לא הייתי בחדר ולא שמעתי את הגרסה הזאת".

זה סיפור שבוקי נאה סיפר כמה פעמים בשנים האחרונות.

"אני מעריך את בוקי, אני חושב שאם אני רוצה לסכם את דמותו של משה ורדי – אני רואה בו עיתונאי מקצועי ממדרגה ראשונה. אתה שואל אותי עכשיו, לא את בוקי נאה, ואני אומר לך שאני לא הייתי מקורבו של אף אחד בכנסת ולא עשיתי חנדלך לראש הממשלה ולא ליו"ר הכנסת, שרדתי ודיווחתי – וזה נכנס. ואם זה לא נכנס כמו שצריך, אז שמעו את מה שיש לי לומר".

אם זה לא נכנס, מה עשית?

"אתה רוצה שאני אדגים לך זעקות בטלפון? 'אם עוד פעם אני רואה שאתה מוריד לי את הפתיח, אז שנינו ניכנס לוורדי'. האמת היא שהיתה שם אוזן קשבת, כי הוא הבין את הדחף המקצועי להביא את הסיפור כמות שהוא. אם הוא לא היה מבין את זה, לא היה על מה לדבר. אם זה הכל היה קומבינות של תן וקח, אז העיתון לא היה גובר על 'מעריב' ומצליח. איך הוא הצליח?".

לא יכול להיות שהקומבינות האלה מועילות גם לעיתון שרוצה לגבור על המתחרה שלו – בלהשיג סיפורים, בלהשיג תקציבים, בלהשיג כתבים?

"ברגע של אמת, אם יש לך סיפור טוב – אתה לא עושה חשבון לאף אחד. אין לך חברים. אמר לי פעם חבר כנסת 'איך עשית לי את זה? איך כתבת עלי דבר כזה? חשבתי שאנחנו חברים'. לא, אנחנו לא חברים. אני עיתונאי, אתה נבחר ציבור. אני כותב מה שאני רואה איך שאני רואה. לא רוצה לתת לי סיפור בלעדי – אל תיתן לי. אז הדיל הזה הוא הדיל שהצלחתי לחיות איתו מצוין, ולא מעט שנים ב'ידיעות אחרונות', בזכות ורדי".

"72% מהאוכלוסייה קוראים 'ידיעות'. 'ידיעות אחרונות' יש רק אחד". שלט פרסומת בגוש דן בתקופת כהונתו הראשונה של ורדי כעורך העיתון, 1992 (צילום: זיו קורן, לע"מ)

היית קרוב אליו בתקופת פרשת ההאזנות הסתר?

"לא, לא נכנסתי לנושא. לא הייתי קרוב לנושא. לא הייתי איש סודו של אף אחד. לא הייתי מתחכך, הייתי ירושלמי. בתל-אביב היתה חבורה מגובשת, ואנחנו הירושלמים היינו עולם אחר – נתנו לי את מרחב העשייה ומרחב הדיווח".

אבל בטח שמעת מה עבר עליו ואיך הוא התמודד עם זה. איך התרשמת?

"התרשמתי שהוא יצא מזה ללא דופי, אחרת הוא לא היה חוזר לתפקידו".

הוא דווקא יצא עם דופי. הוא הורשע בהאזנה להקלטות סתר, הוא ביקש מחוקרים פרטיים להאזין לאנשים במערכת – לא ממש מעשים נקיים.

"עד כמה שאני זוכר, אין עבירה שיש עמה קלון".

מרחב השחיתות לא נעצר בקלון.

"מה אתה רוצה שאני אגיד לך, שהוא ראוי לעמוד הקלון? אני חושב שלא. אני לא ראיתי אותו כמי שחייב בעבירה שיש עמה קלון".

בכל זאת אדם בתפקיד כזה בכיר נאלץ לעזוב אותו, אמנם זמנית – איך זה השפיע עליו, ממה שראית?

"הוא לא היה מהנוטשים את הזירה, ומי שרצה וקיווה לראות אותו בחוץ התאכזב".

הוא המשיך להתעסק בענייני "ידיעות אחרונות" במהלך פסק הזמן?

"הוא לא התנתק מעולם מ'ידיעות אחרונות', זה היה בדמו ונשמתו. הוא היה חלק מההוויה העיתונאית של העיתון הזה מבית אבא [הרצל רוזנבלום, שנשא בתואר העורך הראשי של 'ידיעות אחרונות' במשך כארבעה עשורים], ואף אחד לא היה יכול לנתק אותו, למרות שניסו.

"כל עורך מביא איתו את התורה והחזון, את המסר שלו. ורדי לא ויתר, הוא היה אדם שחי את העיתון הזה ונתן את כל חייו לעיתון. ככה הוא חינך אותך, שאתה לא יכול לעשות את זה בחצי נשמה – תעשה את זה עד הסוף. וזה מקצוע שאתה מתמכר אליו והולך איתו עד הסוף. זה משה ורדי – גם מקצוען, גם עם נשמה, גם בן אדם וגם עורך מקצועי מהמעלה הראשונה".

מאמר הפרידה שפרסם ורדי ב-2004 כשעזב סופית את "ידיעות אחרונות", שפורסם שוב אחרי מותו, הוא מסמך די מדהים: מדובר בשיר הלל לריצוי הקורא, לטכניקה של העבודה העיתונאית וכמעט בלי אף מלה על המהות שלה. מאמר ההספד של העורך הנוכחי, רון ירון, ממש מחקה את המוטיב הזה. ורדי וירון למעשה מתכחשים לחלק החשוב ביותר בעבודה שלהם – תיווך המציאות, היכולת לשנות אותה, למתוח ביקורת, להשכיל את הקוראים – יכולת שלא תמיד משתמשים בה. כל מי שמדברים כך עכשיו על ורדי ועל העיתון מזכירים אנשים שמהללים חרש אומן ומתעלמים מהמוצרים שהוא מייצר, שיכולים להיות פטיש שבונים איתו בית, ויכולים להיות פצצת מצרר.

"אתה כנראה מאוהב בדימויים שלך, אני מאוד שמח לשמוע את זה, אבל אני אומר לך שאתה לא בא לעיתונות כמתקן עולם. אתה בא לעיתונות קודם כל כדי להגיד מה קורה. אם אחר-כך אתה רוצה לכתוב פרשנות ודעות – זה סיפור אחר. אם אתה ריפורטר, אתה לא משחק בדגלים – לא של ימין ולא של שמאל. אני הייתי הכתב של 'ידיעות' בשטחים, ולקח זמן עד שהבינו שאני לא בא עם מטען אידיאולוגי, אלא בא להגיד מה קורה בשטח עכשיו. זאת התורה העיתונאית שלי כריפורטר. כל אחד עם העיתונות שלו, ואני הייתי מאוד מרוצה מהעיתונות שלי אצל ורדי ב'ידיעות אחרונות'".

בהכנת הידיעה השתתף איתמר מרגלית

• את התוכנית המלאה ניתן להוריד כאן

"קול העין" היא תוכנית משותפת ל"העין השביעית" ולקול-הקמפוס (106FM), רדיו הסטודנטים של בית-הספר לתקשורת של המסלול האקדמי, המכללה למינהל. התוכנית משודרת בקול-הקמפוס מדי שבוע בימי חמישי בשעה 12:00, וזמינה להאזנה באתר התחנה ובאתר "העין השביעית". ניתן גם להתחבר לפיד ה-RSS של "קול העין" באתר icast. עורכת מוזיקלית: חן ליטבק.