נבירה בארכיון חושפת לעתים פנינים נדירות. מיהו האדם שבראיון ל"העיר" ביולי 1992 הוצג כאיש ש"עשה הכל כדי להציל את האומה מאימת השלטון"? שהכריז כי "לצערי הרב אחת המחלות של הטלוויזיה היא שיש אנשים שמעורבים יותר מדי בנושאים הפוליטיים... (אני) לא יושב עם אנשים ולא נמצא עם פוליטיקאים. אין לי זמן לזה, אין לי ראש לזה וזה לא מעניין אותי"? שסיפר בגאווה כי טרק לחבר כנסת את הטלפון שלוש פעמים ברציפות? ושבתגובה לשאלה אם פנו אליו ישירות מלשכת ראש הממשלה, השיב: "היו פניות, אבל החל משלב מסוים הן החלו להתנקז דרך הממונים עלי, כי התגובה שלי עצרה כבר את המשך הפניות אלי"?

אביר חופש העיתונות הוא לא אחר ממנהל הטלוויזיה דאז והמנכ"ל כיום, יוסף בראל. אותו בראל שבדיוק עשר שנים מאוחר יותר, בראיון ל"מעריב", ציין כי "אם ראש הממשלה יבקש ממני משהו, ויגיד לי שהבקשה, על–פי הערכתו, היא לטובת עם ישראל, אני אעשה מה שהוא יאמר לי"; שסיפר כי "אני מקיים ידידות כנה, חסרת פניות, עם שרים וחברי כנסת... תמיד הייתי מוכן להתפנות ללחוץ איתם יד, להחליף איתם כמה מלים... אני גם מוכן להדריך פוליטיקאים איך לתפקד בראיון"; ושהקריא, כשהתבקש לציין מיהם "ידידיו האמיתיים", את הרשימה הבאה: "דן מרידור, דליה איציק, סילבן שלום, פואד בן–אליעזר, אברהם בורג, רענן כהן, מאיר שטרית, רובי ריבלין, אריה דרעי, יאיר פרץ".

האם בראל לוקה בפיצול אישיות? האם השתנה כל–כך? קרוב לוודאי שלא. אולם לא כדאי לפטור את הראיון מ–1992 כסתם החמצה הנראית ממרחק השנים כמגוחכת. קיומו מהווה המחשה נדירה ומזוקקת לנטייה העיתונאית הרווחת גם כיום לחלק את העולם באופן קטגורי ל"טובים" ו"רעים". ב–1992 בראל היה האיש הטוב, בהשוואה לכמה מחבריו ברשות–השידור שנחשבו לעושי דברו של השלטון. מכאן קצרה היתה הדרך להבנייתו כמושיע של רוממה. התפקיד שאותו נועד למלא היה מוכן מראש - בראל רק נדרש להיכנס לתוכו. כשהנסיבות והצרכים העיתונאיים השתנו, "השתנה" באורח פלא גם בראל.

האם העיתונות השתנתה מאז? דוגמה אקטואלית מעלה את החשש שלא: מ"פ המואשם בווידוא הריגת ילדה פלסטינית הוצג מיד כשטן בהתגלמותו, סמל לכל השחתתו המוסרית של צה"ל; חזרה חלקית של אחד מבין 13 עדים מעדותו - וכבר הוא טלית שכולה תכלת, סמל לצבא ה"מוסרי ביותר". אכן, לא רק בראל נותר לנו כזכר לימים עברו; שנים לאחר הכחדת המחיקון, אזרחי ישראל ממשיכים לקבל את העיתונות שלהם בשחור–לבן.

גיליון 55, מרץ 2005