נישאים על גליו של קמפיין "איפה הבושה" המתוקשר ומעורר המחלוקת, החליטו קברניטי "מעריב" להכות בברזל הלוהט ופרצו בקמפיין חדש ומושקע. השחיתות נעלמה באבחה מן הארץ, אפשר לעבור ליעד הבא ולעשות כמה ג'ובות מההתנתקות. הפעם הזאת, ברצותו או שלא, יתקשה האזרח התמים להתחמק מ"נעבור את זה יחד" המרוח על גבי שלטי חוצות, מרצד על מסכי הטלוויזיה, ומקפץ בחוצפה ישראלית על מסך המחשב. ממש כמו השרב הכבד של חודש אוגוסט, הוא נדבק אל העור המיוזע ומסרב להרפות.

אם סבורים היו ב"מעריב" שהקולגות כילו את חצי הביקורת המשוננים, הרי שנכונה להם הפתעה־זוטא: עוד בטרם הספיקו עובדי הבניין ברחוב קרליבך לסנן "ליאור שליין", וכבר הזדעקו חברי המסדר הסודי, האמון על הטעם הטוב, והתרעמו בזעם קדוש על "המסר הפטרוני" הגלום בקמפיין החדש, בפזרם מונחים הדורשים ביאור מילוני: "רטוריקה של פמיליאריות", הכריז אחד היומונים הגדולים. "שימוש ציני בכל־ישראל־חברים מלוקק", החרה־החזיק אחריו יומון רב־תפוצה אחר. בבית "מעריב" לבטח נרשמה פליאה גדולה שעה שלא רק קצפם של המתחרים הגדולים יצא על הקמפיין, שיש בו, למען ההגינות, לא רק מין שגעון גדלות מקומם, אלא גם ביטוי למזגם של אנשים ש"הביחדנס" הוא כור מחצבתם: "מאמרי מערכת מלאים חשיבות עצמית וקמפיינים מופרכים אינם תחליף לעיתונות אמיתית", נכתב ב"מקור ראשון".

בתוך ועל אף כל אלה יכול אמנון דנקנר לחכך כפיים בהנאה, ללבות את אש הדיון העקרוני הגלום בקמפיין במאמרי מערכת מלומדים, ולחייך חיוך גדול של ניצחון: בן טיפוחיו מצליח להפיק "באז" תקשורתי מאסיבי, שבמסגרתו מוזכר שמו עשרות פעמים ביום. כל סטודנט שנה א' למנהל עסקים ימהר לדקלם שזוהי אבן היסוד לגלגולו של מהלך שיווקי מבריק. סה־טו. מינוף נבון של אירועים מכוננים, במציאות שבה השפע התקשורתי מעודד מעבר של קוראים לערוצים אחרים ומגוונים, איננו בגדר אפשרות אלא הכרח. בעסקים כמו בעסקים, מנצח מי שמתבייש פחות. "במעריב" הפסיקו להתבייש, במובן הטוב של המלה. הם קשובים לרחשי הלב הציבוריים, מזהים הזדמנות וננעלים עליה בנחישות של פיטבול רעבתני. בעידן שבו יוצאת העיתונות הכתובה לקרב בלימה יומיומי מול מתחריה חסרי הרחמים, מדובר בהישג לא מבוטל.

לירון שכטר הוא עיתונאי

גיליון 58, ספטמבר 2005