ורדי היה מעשן כבד. בשנים האחרונות לכהונתו השתנק מדי פעם בשיעול ארוך של מעשנים. נהגתי לשנורר ממנו סיגריות רבות. שולח יד אל הקופסה שלו ונוטל משם מדי פעם סיגריה.

גם בשנים שבהן הוגלה מאונס על-ידי יריביו אל מחוץ לבניין, במסגרת מאבקי הכוח, וגם לאחר שמחו כל זכר לנוכחותו ושינו מן היסוד את עיצוב חדרו, כמי שעורכים טקס וודו לגירוש רוח רעה, עדיין נראה היה כי עשן הסיגריות שלו לא התפוגג. החשש כי ורדי יחזור נותר תלוי ועומד באוויר.

אי-אפשר היה להפריד ולנתק את הרוזנבלום השני הזה מן הבית. ככל שניסו, כך הוא שב וחזר, למגינת לבם של אלה שלא רצו אותו. כשלא היה בבניין בתקופת גלות כזאת או אחרת, מקומו נפקד גם על מסך הטלוויזיה, במועצת חכמים פופוליסטית. גם בטורי הרכילות. גם בעסקנות פוליטית.

משה ורדי היה איש של מלאכה אחת – עורך חדשות מעולה.

קטע מיומני, 15 בנובמבר 1986: "ישיבה של בכירים במערכת, בביתו של סמי גרינשפן. כמעט שנה לאחר מותו של נח באוקטובר 1985, הנושא היה ונשאר ארנון מוזס – נוני. האם להזמין את נוני לשיחה ומה להגיד לו. נראה לי שלנוני לא תהיה בעיה לטפל בנוכחים, והקבוצה הזאת אינה מגובשת, להוציא את החשש המשותף לכולם משינוי. מישהו שואל בחרדה: 'מה יהיה אם משה ורדי יחזור? זה יהיה סופו של העיתון'. בחדר יושבים סמי, אילן נחשון, רפי נאה, אדם ברוך, אלון שליו, גדעון עשת, צבי קסלר. גם כוסית קטנה של ג'ק דניאלס שסמי מגיש לי בתנועות של מארח רחב לב לא משפרת את מצב רוחי".

מהלומה בלתי נשכחת

בשנות עבודתי קיבלתי שבחים וספגתי נזיפות. השבחים התקבלו יפה יותר כאשר היתה לצדם המחאת בונוס. הנזיפות פגעו בי רק כאשר הנוזף היה בעיני סמכות עיתונאית של אמת. נזיפה של משה ורדי היתה תמיד מהלומה של ממש. ורדי היה איש חדשות מהמעלה הראשונה. כשהוא לא היה מרוצה – הננזף חטף מסר שלא נשכח מהר. גם אני.

אחת הנזיפות שלו, בראשית שנות השמונים, באה בשעת בוקר מוקדמת מאוד. "ידיעות אחרונות" היה "עיתון צהריים", ונסגר אז במהדורתו היחידה בבוקר והיה בעיקרו "עיתון קיוסק" ללא רשת מנויים ענפה, שקמה אחר-כך וחייבה סגירה מוקדמת יותר – לקראת חצות.

אני לא מאחל לאף ריפורטר להתעורר בחמש וחצי בבוקר עם צלצול טלפון ולשמוע את ורדי בצד השני של הקו. זאת יקיצה שכמוה כמקלחת קרח. מדובר במעבר חד מאוד משינה לעיבוד נתונים מהיר, לאומדן נזקים, להערכת מצב, לבדיקת דרכי תיקון כשאתה עדיין בין שינה ליקיצה, לפני הקפה הראשון.

מה קרה?

"הארץ" פרסם "דו"ח סודי מיוחד" ששיגר מנכ"ל הסוכנות דאז, שמואל להיס, בתום סיור ממושך שערך בקהילות יורדים בארצות-הברית. הכתב לעינייני סוכנות, גדעון אלון, לימים עמית יסודי ומקצועי ומתחרה גם במסדרון העיתונות בכנסת, פרסם את עיקרי הדו"ח. לא היה לי את הדו"ח "הסודי". קיבלתי חצי שעה להשיג אותו.

המלים "סוכנות", "להיס" ו"סודי מיוחד" סילקו את קורי השינה האחרונים. הן הרגיעו אותי במידה מסוימת וסילקו חלקית גם את משק כנפי הפרפרים בבטן. שום דבר לא היה סודי בסוכנות היהודית. היה ברור מיד שמדובר בתרגיל יפה של הדובר דאז, צבי אייל.

אם היה לוקח את הדו"ח ומפיץ אותו עם הודעה לתקשורת לתא כתבי הסוכנות, ספק אם היה מקבל חשיפה של חצי עמוד במקום לא מרעיש לקראת כפולת האמצע. לעומת זאת, הדלפה יזומה ובלעדית לכתב אחד במסגרת עסקה משולבת של תן וקח מביאה בדרך כלל לסיקור רחב הרבה יותר.

להדלפה יזומה כזאת יש כמובן גם מחיר – זעמם הקשה של כל אלה שלא קיבלו את הסיפור. יותר מכך: אלה שלא קיבלו את הסיפור חשים צורך דחוף לסגור חשבון עם הדובר, שהעדיף מישהו אחר. נהוג לעשות זאת בדרך שתביא אחת משתי התוצאות: או אי-הישנות של העדפת כלי תקשורת אחד בלבד, או פיצוי למקופחים, לכל מקופח בתורו.

אם אתה דובר שיודע את מלאכתו ומוכן ליטול סיכונים, אפשר כמובן להשיג תוצאה כפולה של מזעור נזקים והגברת תפוצה למסר שלך. אם בפניך שתי מערכות עיתונים שאחד מהם נסגר לקראת חצות ("הארץ") והשני בשעות הבוקר ("ידיעות אחרונות" דאז). אייל הימר ש"הארץ" יתן לסיפור של להיס מקום בולט, שהרי קיבל אותו בלעדית. אייל גם הימר שאני אוקפץ בשעת בוקר מוקדמת כדי לנסות לאזן את התמונה. מבחינת ההבטחה שלו לבלעדיות – הוא עמד חלקית בדיבורו. מבחינת הנזק ביחסי העבודה איתי – הנזק ניתן לתיקון מבעוד מועד. שתי ציפורים במכה אחת.

אייל לא נשמע מופתע או מנומנם חרף השעה המוקדמת, כשהודעתי לו בשיחת טלפון קצרה מאוד וזועמת מאוד שאני מתייצב אצלו בבית תוך רבע שעה. הוא ציפה לשיחה.

טוב כמו הסקופ האחרון שלך

בעלי טורים ופובליציסטים בונים את המותג שלהם במשך שנים ומבססים אותו בהדרגה. גם התפוררות המותג, ופיחות בערכו בבורסה העיתונאית, באים בתהליך איטי שאינו ברור לעתים לכותב עצמו, עד שבא הרגע שבו הטור שלו מוזז עמוד אחד אחורה, או נכנס שבוע כן ושבוע לא ושבוע למה לא.

עבור הכתבים בשטח, התנודות בבורסת המניות במערכת הינן חדות הרבה יותר. אתה טוב כמו הסיפור האחרון שהיה לך. ביום ראשון – אתה גיבור הדסק ואביר הסקופים. ביום שני – מי שהמיט חרפה על העיתון ואף "פגע בתדמיתו", כי לא היה לך סיפור שהופיע בעיתון מתחרה. טלטלות מעוררות למדי וזריקות אדרנלין שרק אנשי חדשות זקוקים להן עד כדי התמכרות.

כמו לכל כתב אחר, היו לי סיפורים בלעדיים והיו כאלה שאיבדתי לעמיתים בעיתון מתחרה. חרף העובדה שהבנתי היטב כי ראשי מונח תמיד על השולחן, התחרות האמיתית היתה ביני לבין עצמי. קשה ככל שתהיה הנזיפה של העורך הראשי על הבוקר, היא עדיין כאין וכאפס לעומת ההלקאה העצמית. איך הנחתי לזה לקרות? היכן שגיתי? כיצד לוודא שזה לא יקרה שנית?

הנתונים מעובדים מהר ותחת לחץ: האם היה מקור נוסף שהזנחתי? האם הדובר בחר באחר במחאה על סיפור שלא נכנס בעיתון שלי? או כתשלום על סיפור שהכניס אחר. כמה אנשים קיבלו את הדו"ח? האם יש מקור אלטרנטיבי? האם לצלצל אל להיס ישירות או ללכת בדרך הסלולה? כמה זמן נותר לי בעצם כדי לספק לדסק החדשות את ליטרת החשיפה שלהיס יצר והדובר ארז ושיווק?

בתוך חצי שעה של שיחות טלפון קשות, ולאחר שצמיגי מכוניתי חרכו רחובות ריקים בעיר שטרם התעוררה, יכולתי לדווח לוורדי "יש לי" ולשאול "כמה?", כלומר באיזה היקף לשגר את הידיעה. התשובה היתה מיידית: "תן את הכל". דיווח מלא, המסמך כמות שהוא. אייל השיג את שלו: חשיפה בולטת ומלאה, ובשני עיתונים בבת אחת.

תוך כדי נסיעה מהירה עם רגל על דוושת הגז חשבתי שיש בתקשורת מלים שמקפיצות מערכות בדרך פבלובית. מביאות להתעוררות מיידית של דסק החדשות ולתגובה רעבתנית תובענית שרוצה את החומר.

לא היו גילויים מרעישים מדי בדו"ח שחיבר להיס, אך עצם המלה "דו"ח" מעולה ליצירת עניין עיתונאי בסיכום כתוב כלשהו. "מסמך" גם כן. "מסמך פנימי" עוד יותר. "מסמך פנימי חסוי (ורצוי גם סודי)" – מעולה. "המסמך הפנימי הסודי שהנהלת הסוכנות ניסתה להסתיר מעיני התקשורת" – חגיגה.

וושינגטון ואנחנו

מאזן המאמץ המצטבר שלי על-פי משה ורדי היה טוב. ב-1993, לאחר שש שנות סיקור בכנסת, הוא הציע לי לבחור באחת משתי חלופות. לקבל את ראשות סניף ירושלים, ג'וב שיש לו היבט מינהלי של הפעלת כתבים בבירה, או לצאת לשליחות בוושינגטון ולהחליף שם את רון בן-ישי, תפקיד שיש בו אתגר עיתונאי מובהק. העדפתי, ללא היסוס, את וושינגטון.

יצאתי לשם מלא הערכה לוורדי, ועם זאת עם חששות כבדים שלא אוכל לשנות את דפוס הסיקור הקיים מחו"ל: או ידיעות צבע מהסוג של קלינטון ואהבותיו, או סיפור מדיני במהלך ביקור של ראש ממשלה, וכמובן סיפור בלעדי. כל השאר הולך לאיבוד מפני שנחשב כ"לא מוכר" בהשוואה לסיפורים מהמציאות הישראלית. דסק החדשות לא רצה ניואנסים מדיניים, ניתוח תהליכים או מיפוי אינטרסים בין הבית הלבן לבין מחלקת המדינה. יש או אין פסגה – תן את השורה התחתונה.

כמו סוסי מירוץ על קו ההתחלה, אומדים זה את יכולתו של זה ומחפשים נקודות תורפה, נפגשנו שלושה כתבים "חדשים" במרפסת הסגורה והמוגנת של בית השגריר דאז, איתמר רבינוביץ, בפרבר יוקרתי סמוך לוושינגטון. שיחת היכרות ראשונה עמו וגם, באותה הזדמנות, סקירה ראשונה של המתחרים בזירה. עקיבא אלדר מ"הארץ", אבינועם בר-יוסף מ"מעריב" ואני.

אריה גולן מקול-ישראל כבר היה בוושינגטון זמן מה ויעקב אחימאיר מהערוץ הראשון הצטרף לאחר מכן והחליף את אלימלך רם. לאלדר היה יתרון מובנה מובהק. באורח מסורתי הקדיש "הארץ", תמיד מקום נרחב לסיקור מבירות חוץ, מסימניה הבולטים של עיתונות משובחת שאינה מוכנה להסתפק בחדשות הביצה המקומית בלבד.

לאלדר היה יתרון נוסף, היכולת והרישיון מלמעלה לכתוב גם חדשות וגם דעות, אמנם באגפים נפרדים של עיתונו. לא היה ספק שדעתו של אלדר ממוקמת באזור היוני שמאלי של המפה הפוליטית. זאת לא היתה מכשלה, ככל שהדברים נגעו הן למשרד החוץ בראשות שמעון פרס והן ל"צוות השלום" של מחלקת המדינה בראשות דניס רוס. "הארץ" נחשב בן ברית מוביל בעיצוב דעת קהל בישראל למען תהליך שלום שיש בו ויתורים.

התפיסה ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב" היתה שונה. חדשות החוץ רוכזו בגטו נידח בסוף עמודי החדשות, במקרה הטוב. ביום של אירוע קוסמי בישראל כמו חטיפת בת יהלומן, חיידק טורף בדגים או פיגוע חס ושלום – היה ברור כי כל עמודי החדשות יוקצו לנושאי פנים, והדיווח מוושינגטון יידחק לקרן זווית. ביום של אירוע חדשותי משמעותי בישראל, יהיה אשר יהיה, תכתוב את אשר תכתוב – כל החומר ייזרק לתא המחשב השנוא על כל כתבי השטח – תא "שאריות". כלומר, לפח.

גם בימים כתיקונים, שלא היו בהם חדשות פנים מסעירות, העדיפו לעתים עורכי עמוד חדשות החוץ דווקא ידיעות של סוכנויות הידיעות, ולפעמים מהסיבה הפרוזאית שהן הגיעו בשעה נוחה ומוקדמת יותר וניתן היה לסגור עמוד וללכת הביתה.

בנוסף לעמודי החדשות נותב חומר מבירות העולם גם למדור "מסביב לעולם", בעמודי הפנים, ובלבד שהיה פיקנטי וקל לקליטה – משהו בנוסח "פרוצה קפצה מחלון בית-בושת בהמבורג כדי להציל את עצמה מאש, אך שבה והסתערה על המדרגות הבוערות כדי להציל את כלבתה האהובה ממוות".

ניסיתי לא אחת ללחוץ על עורכי מדור חדשות החוץ לשבור את התבנית. שלא באשמתם, מירון רפופורט או שלמה פפירבלט, שעמדו אז, כל אחד בתורו, בראש דסק החוץ, לא יכלו לשנות הרבה מהדפוסים הקיימים.

ורדי ובכירי המערכת דבקו בעקשנות בנוסחת ההצלחה שהוא היה שותף לגיבושה. כאשר נוסחה כלשהי הצליחה ב"ידיעות" וקלעה לטעמם של הקוראים, היה לה סיכוי להישאר מקובעת לאורך שנים. אם זה מוכר וזה המשיך למכור ולמכור, כמו שהחיפושית של פולקסווגן נסעה ונסעה, למה לשנות?

כשרפופורט הגיע יום אחד לביקור בוושינגטון והלכנו יחד לאכול ארוחת צהריים משותפת, לא התאפקתי ופרקתי עליו את כל זעמי על כך שחדשות החוץ אינן מטופלות בתבנית אחרת.

תבעתי להקצות מיקום לדיווח אישי יותר של הכתבים בבירות השונות, אך דיווח עם משמעות, זווית אישית, תובנה אחרת מזאת של סוכנויות הידיעות. אחרי הכל, אם המערכת משקיעה משאבים בשיגור אנשים לחו"ל, אם אנחנו כבר לומדים את השטח ומכירים את הנפשות הפועלות בו – מדוע היא לא מנסה למצות את היכולות שלהם שם.

האומצה העסיסית נתקעה לרפופורט בגרונו. הוא קם ממקומו ונטש את השולחן, פגוע, זועם. הייתי אמור לדעת כי זאת לא החלטה שלו. עורכים בדרג הביניים לא שינו נוסחאות סיקור קבועות ועמידות מזה שנים בעיתון. ובכל זאת, לא יכולתי להתאפק.

ב-24 באפריל 1994 כתבתי ביומני באכזבה: "עמוד אחד של חדשות חוץ משמש את כל כתבי החוץ כמיטת סדום לחוצה. ביום חם ולוהט של ראשית אביב הקדישה המערכת שני עמודים למזג האוויר השרבי בארץ, ואף לא מלה אחת לגורזדה הנכתשת בבוסניה. לידיעה מעל מאתיים מלים מכאן אין סיכוי ביום כזה. ידיעה שיש בה ניתוח ופרשנות נזרקת לטובת ידיעה שמבטאת פעילות, תנועה, פשע.

אורלי רפמן, בדסק, אומרת לי בשיחת טלפון: 'מה אתה רוצה ממני. יש לנו רק עמוד אחד לחדשות חוץ. אם נרצחים ביום אחד אלפים ברואנדה אך גם בבוסניה, אנחנו עושים רק סיפור אחד כזה. לא יותר מקטסטרופה אחת בלבד ליום'. אני שומע את נימת הקול ויודע שהיא מבינה בדיוק מה מציק לי. היא מדברת איתי בכאב מקצועי מריר ולא בציניות, מפני שאכפת לה בדיוק כמו שאכפת לי. אנחנו לכודים באותה תבנית".

עצה מפי שורד

משה ורדי הזכיר לי תמיד בולדוג עקשן שמריח חדשות ונצמד אליהן, ואל הסמכות המקצועית שהיה זכאי לה מכוח כישוריו, בהתמדה וביכולת הישרדות מופלאה. בדצמבר 2005 כשהחלטתי לפרוש מ"ידיעות" מפני שסביבתו של [העורך הראשי] גינת שידרה לי שאני לא האיש שלה, טילפנתי לוורדי ושאלתי לעצתו. ורדי יעץ לי להיצמד, לא לוותר, להישאר כמה שנים נוספות בעיתון. ורדי ידע לשרוד ולא אהב לראות את ההתנערות מהוותיקים.

"אל תעשה להם את זה כל-כך קל", אמר, "תישאר". עצה נכונה וטובה כשלעצמה, כמו כל עצותיו בעבר, עצה קיומית מבחינתו של שוק העבודה התקשורתי הצפוף והמצעיר בישראל. אך עם כל הכבוד, הפעם היא לא התאימה לי.

תמיד חשתי שאני יכול לחלוק על דעתם של עורכים, רכזי כתבים, עורכי מוספים ולומר להם בדיוק מה שאני חושב עליהם ועל עבודתם בהקשר למה שכתבתי, כל עוד יש לי גיבוי מקצועי של העורך הראשי. לא קיבלתי גיבוי כזה מהעורך רפי גינת. לא התקיימה אפילו שיחה אחת פנים אל פנים במהלך הקדנציה הקצרה שלו. לא ראיתי טעם רב בהישארות בעיתון.

זכותו של המוציא לאור למנות את מי שהוא רוצה לתפקיד עורך, וזכותו של כל עורך לעבוד עם הצוות שלו ולגבות את מי שהוא חושב שראוי לכך. עורך רשאי לקרב למעגל הפנימי אנשים על-פי בחירתו, ולהרחיק אנשים שהוא אינו רוצה לעבוד איתם. בדרגים בכירים של סיקור, התפקיד שלך הוא מעין משרת אמון. אתה יכול, כמובן, לתבוע את זכויותיך בבית-הדין לעבודה, ויש לך זכויות. אם החוזה שלך מאפשר הגנה על התקן, תוכל להמשיך ולעבוד בתפקיד זה או אחר במערכת. אם אתה חושש או אינך רוצה בהתחלות חדשות, אתה נצמד למה שהיה.

הבחירה שלי היתה כי כאשר אתה והעורך הראשי לא מדברים בשפה עיתונאית אחת, והמוציא לאור רוצה בו ואינו מספק לך הגנה ומרחב יצירה עיתונאי משלך – הגיע זמן פרישה.

עם ורדי היתה לי שפה עיתונאית משותפת. תמיד ראיתי בו סמכות של ממש בכל הקשור לרדיפה הבלתי פוסקת אחרי חדשות. האיש ביטא במשך שנים בחשיבתו את ה"פרינט מדיה". הוא לא "דיבר" טלוויזיונית. הוא לא היה "ידוען". לא חשב במונחים של הפקות. גם לא היה מנהל-על, שעיקר תפקידו לוודא שכל הברגים במכונה מתפקדים. הוא היה קודם כל עורך חדשות.

ההבנה הזאת עמדה במבחן. היא באה לידי ביטוי בגיבוי גם ברגעים לא קלים, שבהם אתה חוטף מהלומה מיריב בעיתון מתחרה. כך אירע בעת השליחות שלי בוושינגטון, כאשר יעקב אחימאיר נכנס לבית הלבן לראיון קצר עם קלינטון ואבינועם בר-יוסף מ"מעריב" השתחל עימו פנימה בברכת הדרך של מרטין אינדיק ואולי גם של דניס רוס.

ליריב העיקרי שלי היה סיפור בלעדי.

חשתי שהתקרה נופלת עלי. עד שקיבלתי מסר מתל-אביב. משהו בנוסח – "תירגע. אל תאכל לעצמך את הלב. לא הפעם. קלינטון לא אמר שם הרבה. לא הפסדת ולא הפסדנו כלום". כשזה בא מוורדי, שידע לטפל כמו שצריך בכתב שהתרשל, קיבלתי תחבושת על פצע מקצועי.

והרי ניתן היה להוסיף ולזרות מלח על פצעי בנוסח, "אל תשאל מה אמרו עליך בישיבת הבוקר. איך הפלת אותנו. איך גרמת לנו נזק תדמיתי. איך היריב מכר היום הרבה יותר גליונות בגללך". תענוג ידוע של רכזי כתבים מהסוג שלא חפץ ביקרך.

בסמוך להחמצת הראיון עם קלינטון קיבלתי ראיון בלעדי עם מזכיר המדינה וורן כריסטופר ועוד פיצויים כאלה ואחרים מדוברי הממשל, על חשבון ההזמנה שלא באה לבית הלבן. כשנותנים לכתב אשראי ואמון, הוא מנסה להחזיר ככל יכולתו מבלי שמישהו יבעיר את זנבו.

לא נחתי ולא נרגעתי עד שאיזנתי את חשבון ה"בלעדי" עם התחרות של האיש מ"מעריב", מי שהפך בתום תפקידו בעיתון למקורבו של דניס רוס בתפקיד מנכ"ל "המכון למדיניות העם היהודי".

---

הטקסט שלעיל לקוח מתוך הפרק "שורת עורכים ומו"ל אחד", שנכלל בספר "המקצוע שנתפש ברשת" מאת חיים שיבי, שראה אור בשנת 2015 בהוצאת קונטנטו דה-סמריק