אפילו בשבוע שקדם להקראת הכרעת-הדין, כשהחלטת השופטים היתה כבר חתומה וסגורה בכספת ונותר רק להמתין לדברם, אפילו בשבוע הזה לא התייאשו דרעי ואנשיו והמשיכו למשוך בהצלחה לא מבוטלת בחוטי התקשורת, לתפלל אותה ולהחדיר דרכה מסרים לא מדויקים, בלשון המעטה, בניסיון להשפיע במשהו על תוצאות המשפט.

ביום שלישי ב-8 במרץ התיימרו שתי מהדורות החדשות בטלוויזיה להציג "סקופים" בעניין משפטו של דרעי. בערוץ-1 הכריז ניצן חן על "אישיות ממלכתית בכירה" אשר שוחחה, בנפרד, גם עם נשיא בית-המשפט העליון וגם עם היועץ המשפטי לממשלה, והם, לא פחות, הביעו תמיהתם על תזמון הכרעת-הדין סמוך לבחירות. במלים אחרות: ברק ורובינשטיין, שני הנציגים הרמים ביותר של שלטון החוק, סבורים שבית-המשפט המחוזי היה צריך להמתין בסבלנות עוד כמה חודשים. חן לא ביקש תגובה, מחשש לזליגת המידע אל המתחרים. הכחשה נמרצת משני האישים הגיעה מיד עם שידור הידיעה, אבל בערוץ הראשון המשיכו לדווח, בסוף המהדורה ובלילה, כי "האישיות הממלכתית הבכירה עומדת על שלה". במלים אחרות: ברק ורובינשטיין -- שניהם שקרנים. רק איזו "אישיות ממלכתית בכירה" דוברת אמת.

אבל לעמנואל רוזן מערוץ-2 היתה פצצה גדולה יותר. הוא דיווח על "מגעים לעסקת-טיעון שהתקיימו במהלך הסיכומים של המשפט וגם לאחריהם" בין הפרקליטות לדרעי, בתיווכו של עו"ד משה ישראל. ועוד סיפר: "צריך להבין שמדובר כאן בעצם בנכונות של אריה דרעי להודות. העסקה שאמורה היתה להיחתם כללה ויתור על סעיף השוחד תמורת הבטחה של דרעי לפרישה מהחיים הציבוריים לתקופה מסוימת. זה לא הסתייע". אבל אל ייאוש, על-פי רוזן יש לדרעי תקווה: "היום אנחנו שומעים כי עסקת-הטיעון עדיין מרחפת באוויר, ולאחר שתישמע הכרעת-הדין ביום רביעי הבא, ייתכנו דיונים נוספים על עסקת-טיעון, אולי על איזשהו פתרון כולל לכל מה שאנחנו קוראים 'פרשת דרעי'. אנחנו יכולים לשער שמדובר בין היתר בעסקה, כולל לגבי מהות העונש". ורוזן גם מוסיף כי "בפרקליטות המדינה לא מוכנים להגיב על המגעים".

צריך להפנים את משמעות הידיעה כדי להבין עד כמה היא מופרכת: הפרקליטות, על-פי רוזן, קיימה מגעים לעסקת-טיעון לפני הגשת הסיכומים, אחרי הגשתם, במהלך ההמתנה להכרעת-הדין, וכנראה תמשיך לקיים מגעים גם אחרי הכרעת-הדין. היא תהיה מוכנה לוותר על סעיף השוחד, לדון על "מהות העונש" ולהכניס בעסקה גם את פרשות בר-און והתיק הציבורי.

והעובדות: ה"מגעים" כביכול מבוססים על מכתב של עו"ד משה ישראל שנשלח אל היועץ המשפט אליקים רובינשטיין, מכתב שנענה בנימוס המקובל – ובשלילה. בשום שלב לא הסכימה הפרקליטות לדון באפשרות של ביטול סעיף השוחד. תוצאות המשפט מוכיחות גם כי לא היה צורך בכך. מכתב ומכתב תשובה שלילי הפכו בערוץ-2 לכמעט ויתור של הפרקליטות. משה ישראל, עורך-הדין שפנה מטעמו של דרעי, מאשר את הדברים במכתב לתובע רזניק: "מצאתי לנכון להבהיר כי במגעים עם פרקליטות המדינה, אשר קוימו ביוזמתי בעניינו של ח"כ אריה דרעי, בהם שמעתם אותי, לא הצעתם ולא הסכמתם בשום שלב לוויתור או לשינוי כלשהו בשום עניין, ובכלל זה בכתב-האישום אשר הוגש לבית-המשפט. הנכם רשאים לעשות שימוש במסמך זה ככל שייראה לכם".

לא היו, וכלל לא הגיוני שיהיו, מגעים בזמן ההמתנה להכרעת-הדין. לא יכולים להיות "מגעים על מהות העונש". ממתי הפרקליטות יכולה להשפיע על מהות העונש? והאם באמת, כפי שדיווח עמנואל רוזן, הפרקליטות לא הגיבה? דוברת בתי-המשפט, אתי אשד: "זה בפירוש לא נכון. אחרי שניתנה התגובה הראשונית שאיננו מגיבים, ועוד לפני מהדורת החדשות, נתן המשנה לפרקליטת המדינה, יהושע רזניק, לכתבת דנה וייס בשיחת טלפון את התגובה החד-משמעית והמפורשת, שלמרות שבדרך-כלל איננו מגיבים בעניין הסדרי-טיעון, במקרה זה מדובר בידיעה לא נכונה ושקרית".

רוזן אינו חושב שהיה קורבן למניפולציה: "אם אתה חושב שידיעה כזאת מגיעה מכיוון אנשי דרעי, אתה טועה. הכיוון הוא בדיוק ב-180 מעלות הפוך". רוזן מאשר שהפרקליטות לא רצתה לשמוע על ביטול סעיף השוחד, "ומשום כך לא יצאה העסקה לפועל. אבל עצם העובדה שהיו מגעים ושדרעי הסכים להודות בשורה של האשמות, זה סיפור. זה שהכלה ברחה לא אומר שאין ידיעה".

אבל אתה פרסמת שעניין השוחד נידון, כלומר עלה על הפרק. ומה באשר לדיווח על מהות העונש? זה בלתי הגיוני.
בחלק הזה של הידיעה התכוונתי למה שמתרחש עכשיו, כלומר למחשבה המחודשת אם להגיש כתב-אישום על התיק הציבורי. הכוונה לעסקה כוללת שבה אם דרעי יקבל, נניח, כמה שנות מאסר, אז יוותרו לו על שני התיקים האחרים. ואז בפועל חסכו לו כמה שנים נוספות בכלא, לכן מדובר בעסקה על 'מהות העונש'".

מעניין לזהות את הטכניקה מאחורי שני המקרים האלה. המידע הועבר לכתבים פוליטיים, לא לכתבים לענייני משפט. כתב המצוי בתחום המשפטי היה מבין מיד, ולכל הפחות מוודא, שעסקת טיעון לאחר הכרעת-הדין אינה אפשרית. אבל דרעי ומקורביו לא הסתפקו בכך, ובשבועות שקדמו להכרעת-הדין פיזרו שמועות והערכות שההכרעה הצפויה אינה כה חמורה. הם הסבירו לכתבים שלפני חג הפסח לא מקובל להחמיר יתר על המידה. הם הפנו את הכתבים לכמה תמיהות: למשל הזמן הקצר שלקח לשופטים להכריע. הם הזכירו שבמשפטים של מאיר שטרית ויעקב נאמן עברה שנה בין הסיכומים לבין ההכרעה, ואילו במקרה זה הרבה פחות. הם העריכו גם כי לשופטים אין ספק לגבי ההשפעה על הבחירות, ולכן ייזהרו. בקיצור, הם בילבלו לכתבים את המוח.

בשקט-בשקט חילחלה בתקשורת הציפייה להכרעת-דין אנמית, ואף לזיכוי בסעיף השוחד. בתוכנית בוקר בקול-ישראל העריך רינו צרור כי דרעי יקבל עונש של כמה חודשים בלבד, וברוח זו דיווחה גם דנה וייס בחדשות ערוץ-2: "כמו המשפט גם השורה התחתונה -- כנראה לא יהיה זיכוי מוחלט או הרשעה מוחלטת. יש לצפות לשעטנז, תערובת, ולכן כדאי לשים לב לסעיף השוחד. זיכוי או זיכוי חלקי, דעת מיעוט בהחלט יכולה להקל על דרעי". שעטנז? תערובת? במהלך הדיווח הזה מילאה את המסך כתובית שאמרה: "סעיף השוחד: זיכוי או זיכוי חלקי". יש משהו שחדשות ערוץ-2 יודעים ואנחנו לא?

אמנון אברמוביץ': "הבעיה היא שעיתונאים לא קוראים את החומר. אם היו עוקבים אחרי המשפט היו יודעים שהסיכויים לזיכוי בסעיף השוחד קלושים".

יותר מכל פוליטיקאי אחר, הצליח אריה דרעי לתפלל את העיתונאים, בכירים כזוטרים. הוא נבנה מהתקשורת והיא חיבקה אותו באהבה, מעניקה לו זמן מסך בשפע, קושרת לו כתרי מלכות ויונקת ממנו מידע. בכתבה זו מוצגות כמה שיטות עבודה שהיו מקובלות על האיש ב-15 השנים האחרונות:

שיטה מס' 1 - לקרוץ גם לבוחרים וגם לעיתונות

אריה דרעי התחבב על התקשורת כמעט מרגע שפסע לראשונה במסדרונות משרד הפנים, והוא בן 26 בלבד. עיתונאים מיהרו להכתיר אותו כליברל נאור, שוחר שלום, איש השמאל. תדמית היונה היתה כרטיס-הביקור של דרעי, שכבש את לבם. "כוכב שביט", קרא לו אורי אבנרי בכתבת ענק שהופיעה ב"העולם הזה" בספטמבר 89' והכתירה את דרעי כאיש השנה. מאז דבקה בו התדמית של הסמן המתון בזרם החרדי. "זאת היתה טעות", סבור אריה דיין, מחבר הספר "המעיין המתגבר". "לפחות מבחינה מדינית אני לא חושב שדרעי הציג דמות חדשה של פוליטיקאי חרדי. ההפך הוא הנכון. אני חושב שש"ס, ודרעי כמנהיגה, אחראית למהפכה אדירה בציבור החרדי, שעיקרה הפיכתו לימני. דרעי עשה כאן מניפולציה".

שמעון שיפר: "דרעי שידר לעיתונות שלא תהיה לו בעיה עם החזרת שטחים. זה היה שקר השקרים. התקשורת היתה מוכנה לסלוח לו על הרבה דברים ולהבליג על הרבה סיפורים שנשמעו עליו, כי 'הוא איתנו בשלום' כביכול. זאת גם היתה הטענה נגד מוטי (גילת): מה אתה תוקף אותו, סוף-סוף מישהו מהם במחנה שלנו".

לאורך השנים זיגזג אריה דרעי בין ימין לשמאל, לא רק במישור הקואליציוני אלא גם במישור התקשורתי. לפני בחירות תמיד הציג חזית נצית להפליא, הקורצת לבוחרי ש"ס, ולאחריהן חזר לתדמית היונה. הוא רצה ליהנות מכל העולמות, והתקשורת תמיד הסכימה לבלוע בלי לעמת אותו עם הסתירות.

כך, למשל, לפני בחירות 92' אמר בטלוויזיה: "הציבור הזה (הספרדי) צריך לדעת באופן ברור שש"ס הולכת עם הליכוד ועם הימין... המערך גילה את פרצופו האמיתי בשנתיים האחרונות. אם היה ספק קל שבקלים, היום ברור לכולם שאי-אפשר לקים שותפות (איתם) בגלל המלחמה והשנאה שלהם לדת". אך מיד עם היוודע תוצאות הבחירות ונצחון השמאל, שינה דרעי עורו, השאיר את החוגגים מאחור, התייצב באולפן "מבט" והודיע: "בממשלה הקודמת, ממשלת הליכוד, ישבתי עם שרים שהיה לי עינוי לשבת איתם. שרים חייכו לי בפנים, אבל כשסובבתי אליהם את הגב הם תקעו לי סכין. אז אני יכול לשבת בממשלה גם עם מרצ".

בהצבעה על הסכם אוסלו בכנסת נמנעה ש"ס, וגם זאת לאחר הפעלת לחצים מצד רבין, שביקש ממנה לתמוך בו. אחר-כך נאם דרעי בכנסת, נאום שמאלני חוצב להבות: "עזה היא בפירוש לא ארץ-ישראל... אין לי מה לעשות ביריחו... חלק גדול מרמת-הגולן הוא לא ארץ-ישראל. אני רוצה להדהים חלק גדול מהציבור ולומר שאם אסד יהיה אמיץ כמו סאדאת ויפנה פומבית לעם ישראל... ש"ס לא תהיה זו שתפריע לו להגיע לידי הסכם עם ישראל".

תגובת נאמני-הגולן לדברים היתה סוערת, ודרעי מיהר להסתייג בראיון לרדיו: "אני לא מעלה על דעתי שש"ס תסכים לכך שנרד לגמרי מרמת-הגולן". אריה דיין: "הוא הצביע נגד אוסלו ב' והצביע בעד חוק שריון הגולן, אך העיתונות משום-מה המשיכה לטפח את המיתוס".

שיטה מס' 2 - להותיר את העבודה המלוכלכת לאחרים

לאורך הקריירה הפוליטית שלו כמעט שלא ניתן לתפוס את דרעי באמירות קיצוניות או מקוממות. בדרך-כלל הוא השאיר את התפקיד לגורמים אחרים בש"ס, בעיקר למקורביו. בעצרת האחרונה, שהתקיימה מיד לאחר הכרעת-הדין, השתמשו הדוברים בביטויים קשים. הרב דוד יוסף תקף גם את התקשורת במלים חריפות, בעוד שדרעי הקפיד על לשון נקייה. השניים עובדים בתיאום, כאשר יוסף מרבה להדליף ידיעות לא מדויקות ודרעי, אם נשאל, מכחישן. השניים מניחים, בצדק, כי עיתונאים שיתקשו להצליב ידיעה אצל דרעי (דרעי קשה מאוד להשגה, ומרבית הזמן גם אינו מעסיק דובר), יפרסמו אותה על-פי יוסף בלבד.

שני מקורבים אחרים לדרעי המקיימים קשר הדוק עם התקשורת הם יוסי שווינגר וצבי יעקובסון. לשניים קשרים מצוינים עם עיתונאים בכל כלי התקשורת שתרמו להחדרת ידיעות וכתבות על מנהיג ש"ס.

דרעי, באופן טבעי, אינו אוהב להצטייר כרודף עיתונאים המזיקים לו ולמפלגתו, שהרי הדבר פוגם בתדמיתו הנאורה. כדי להילחם בעיתונאית חנה קים מ"הארץ" השתמש בשירותיו של יעקובסון. לידי קים הגיעה הגדה שהופצה בפסח אשתקד ברחבי הארץ. ההגדה, בהוצאת מכון-יחווה-דעת, כללה פנייה אישית של דרעי: "בטוחני כי בעזרת השם עוד יתרבו הספסלים. שלי ושל חברי – שלכם היא". קים ציינה בטורה הפוליטי כי העמותה, הניזונה מכספי המדינה, עושה בהם שימוש להפצת תעמולה פוליטית.

יעקובסון הגיש תלונה לבית-הדין לאתיקה של מועצת-העיתונות, בטענה שקים פרסמה עובדות לא מדויקות ולא ביקשה תגובה. במהלך בירור התלונה נודע למועצת-העיתונות כי מאחורי התלונה מסתתר אריה דרעי בעצמו. מזכ"ל מועצת-העיתונות, בצלאל איל, דרש מדרעי לספק מכתב שבו יתייצב מאחורי תלונתו, כתנאי לבירורה, ולדרעי לא נותרה ברירה אלא להתוודות: "צבי יעקובסון מופקד על כך מטעמנו". בית-הדין דחה את העתירה.

יעקובסון עמד גם מאחורי מתקפה חזיתית נגד יעקב טרנר, מפכ"ל המשטרה. "טרנר היה יעד אידיאלי", כותב דיין, "התגלמות האליטיזם הישראלי". דרעי הקפיד להישאר זך ונקי, בעוד אנשיו מרעילים את העיתונות נגד טרנר. שיחותיו של טרנר עם העיתונאי מוטי גילת הוצגו על-ידי יעקובסון כפסולות, למרות שהטענה כאילו הושמעו בהן ביטויים גזעניים הופרכה. בינתיים נעצר אלי צוברי, נהגו של דרעי, ויעקובסון הוציא הודעה לעיתונות: "בהוראתו של שר הפנים נמנענו מלהגיב ולמחות על שיטות הפעולה הפסולות שנקטה בהן המשטרה ועל גישתה השלילית". בהמשך הודעתו מטיל יעקובסון דופי חמור במשטרה ובעומד בראשה.

דרעי עמד מאחורי ההודעה הזו, כפי שעמד מאחורי התלונה נגד קים, וכפי שסמך ידו על ביטויים קשים ביותר נגד שלטון החוק במשך כל שנות קיומה של ש"ס, כמו זו של הרב דוד יוסף שדיבר על "גורמים אנטי-דתיים במשטרת ישראל ובפרקליטות שהשנאה לש"ס מעבירה אותם על דעתם", או כמו הרב עובדיה יוסף שקרא לשופטי בג"ץ "בועלי נידה".

שחר אילן, כתב "הארץ" לענייני חרדים: "בכל מקרה, דרעי תמיד ידאג להצטייר כאחראי ומתון וישאיר את המסרים הקשים לאחרים. הדוגמה הקלאסית היא שלפני כל אירוע שקשור למשפט, פעילים מרכזיים של ש"ס מצהירים: 'תהיה אלימות, תהיה אלימות', ואז דרעי מכחיש ועוד אומר שהתקשורת מלבה את האלימות".

גם אלי ישי התנדב לשרת את דרעי כאשר קרא בפומבי לדחות את המשפט עד לאחר הבחירות. "כאן במכוון ישי אמר את ההפך ממה שבאמת רצו בש"ס", אומר אילן. "זה טריק של הפוך על הפוך. היה לש"ס אינטרס מובהק בהכרעת-דין לפני הבחירות, אבל היה חשוב להם להצטייר כמי שרוצים לדחות. אף פעם הם לא מדברים ישר ולעניין".

שיטה מס' 3 - השימוש ברב עובדיה יוסף

פעם אחר פעם הצהיר דרעי על רצונו לנטוש את המערכת הפוליטית, ותמיד נהדף רצונו זה על-ידי הרב יוסף. התהליך הזה נעשה תמיד בפומבי, בעקבות לחץ ציבורי שנוצר, ומטרתו היתה לצייר את דרעי כמי שרוצה לפרוש לדלת אמותיו, אך נותר בזירה הציבורית רק לשם שמים, על-פי מצוות הרב. כך היה כאשר פורסם כתב-האישום נגדו. כך היה גם כאשר כתב-האישום הוגש. הלחץ על דרעי להשעות את פעילותו הציבורית גבר בעקבות הערות שופטי בג"ץ בדיון שהתקיים לאחר הגשת כתב-האישום, כולל הערה של הנשיא מאיר שמגר: "אני במקום דרעי הייתי מתפטר". דרעי "גילה" כי מיד עם שמיעת הערות השופטים רצה להתפטר ושוב, הרב עובדיה עמד בדרכו. גם אחרי הכרעת-הדין "חשף" דרעי את כוונותיו לפרוש מפוליטיקה, לולא הפצרות הרב.

לרב יוסף מודעות מועטה לתקשורת, ולכן כאשר הוא גורם נזקים תדמיתיים, ממהר דרעי לתקנם ביעילות, תוך הצגת תמונה חלקית בפני העיתונאים. הנה סיפור הממחיש את הדברים באופן מובהק: ב-21 ביולי 98' פורסמה בכלי התקשורת ידיעה לפיה אסר הרב יוסף לקיים מגעים מדיניים בימי בין המיצרים, החל מא' באב ועד ט' באב. משמעות הידיעה היתה טרפוד המגעים על הפעימה השנייה לעשרת הימים הבאים. במלים אחרות: ש"ס תוקעת גלגלים בשלב מכריע של המשא-ומתן המדיני.

כתב גלי-צה"ל, אילן יוסף, התקשר לביתו של אריה דרעי, ואת השפופרת הרימה, כמו תמיד, רעייתו יפה. לרוב מסננת הרעיה את השיחות וכמעט שאינה מעבירה עיתונאים לבעלה העסוק. הפעם חרגה ממנהגה, ודרעי היה על הקו תוך שניות. "מה שאתה לא יודע", המתיק דרעי סוד עם הכתב, "זה שאחרי שחתם על המכתב, הרב עובדיה התקשר לשר הביטחון והאיץ בו לחתום על ההסכם ביומיים שנותרו עד א' באב". דרעי לא הודה שלמעשה נתפס עם המכנסיים למטה מבלי שיוסף סיפר לו על המכתב מבעוד מועד. מודע לנזק שייגרם לתדמיתה של ש"ס כתנועה שוחרת שלום, סיפר דרעי לכתב רק חצי אמת: הרב יוסף לא האיץ בשר הביטחון לחתום על ההסכם. הוא הורה לו לחתום לפני א' באב או אחרי ט' באב. איך שמתאים לו. בלי לחץ. עד שהאמת המלאה התגלתה הוצגו ש"ס והעומד בראשה שוב באור הרצוי של רודפי שלום.

הסביבה של דרעי השתמשה ברב יוסף גם בתקופת החקירה בפרשת בר-און. זו היתה עת מצוקה לדרעי: עורך-דינו, דן אבי-יצחק, נטש אותו כשהוא מטיח בו האשמות כבדות. חברו הטוב, רפיק חלבי, בגד בו, לתחושתו, בכך שנתן יד לפרסום סיפורה של חסון. בש"ס החלו להישמע, בזהירות רבה, קולות הסתייגות ממנהיגותו הבלתי מעורערת. דרעי היה זקוק ל"ספין" טוב. יהודה אבידן הדליף לעיתונות את כוונת המשטרה לזמן את הרב עובדיה יוסף לחקירה על פרשת בר-און. בציבור אוהדי ש"ס עוררה הידיעה התמרמרות, ונושא הדיון הוסט מחלקו של דרעי במינוי בר-און לחקירה האפשרית נגד הרב יוסף. כפי שהתברר מאוחר יותר, לא היתה כוונה קונקרטית לזמן את הרב יוסף לחקירה, והוא אכן לא נחקר.

שיטה מס' 4 - לטיפות ונשיכות

כשדרעי מחמיא ליריבים פוליטיים – כדאי להם לחשוש. זאת עוד שיטה להכות בהם. מעין "נשיקת מוות". לקראת בחירות 1996 הכריז דוד לוי על כוונתו להתמודד, בראשות גשר, על ראשות הממשלה. דרעי מיהר לשבח אותו בכלי התקשורת. הוא כינה אותו "ידידי ואהוב נפשי" וקרא לתומכי גשר להצביע ללוי לראשות הממשלה. המטרה היתה שקופה: לנצל את פיצול הפתקים בשיטת הבחירות החדשה כדי למשוך את מצביעי גשר להצביע לש"ס לכנסת. התכסיס פעל: כוחה של גשר בסקרים ירד, ועשרת המנדטים שש"ס קיבלה בבחירות מעידות שלפחות חלק ממצביעי גשר עברו לש"ס.

את עיקר תכסיסיו הפעיל דרעי בתקשורת כדי לסלק מהבמה את יריבו, הרב יצחק פרץ. בזמן כהונתה של ממשלת האחדות הראשונה היה פרץ שר הפנים וראש ש"ס, ואילו דרעי הינוקא, שהיה בשנות העשרים לחייו, הסתפק בתפקיד עוזרו ולאחר מכן בתפקיד מנכ"ל משרד הפנים. בין שמעון פרס, ראש הממשלה, לשר אריאל שרון פרץ משבר שאיים למוטט את ממשלת האחדות. פרץ תיווך בין הניצים, הציל את הממשלה והתהלך גאה כטווס על הישגו המרשים. דרעי חיכה לעיתוי המתאים, וזה, כמו במרבית המקרים בקריירה שלו, הגיע באמצעות העיתונות. פרץ היה המום כשקרא ב"מעריב" של אותו סוף-שבוע ראיון עם "ילד הפלא" של הפוליטיקה, שבו הוא תיאר את עצמו כמי שבזכותו, כביכול, ניצלה ממשלת האחדות. פרץ, המתווך, הוצג בראיון כבובה המנווטת בידי מנכ"ל המשרד. זה היה הראיון המגלומני הראשון של דרעי. כשקרא השר את הדברים, פרץ בבכי.

את נשיקת המוות, זו שדחפה את פרץ אל מחוץ לחיים הפוליטיים, הדביק לו דרעי בפרשת אליס מילר, שתבעה מבג"ץ להסיר את התוספת "גיורת" מתעודת-הזהות שלה. עתירתה התקבלה, ובג"ץ חייב את פרץ לרשום את הבחורה שעברה גיור רפורמי כיהודייה לכל דבר. לפרץ היתה בעיה לבצע בעצמו את ההוראה, בגלל לחצי החוגים הדתיים. הוא החל לתור אחר פתרון שיאפשר לו לבצע את הצו. עוזריו של דרעי שתלו בעיתונות "מחמאות": "הרב פרץ מעדיף עמידה איתנה על עקרונות על פני השררה שמעניקה לו החברות בממשלה". במלים אחרות: הרב פרץ יעדיף להתפטר. דרעי השיג את שלו וסילק את פרץ מהזירה לנצח.

שיטה מס' 5 - "חפש אותי"

דרעי, בניגוד לתדמיתו הרווחת, הוא פוליטיקאי מאוד לא זמין. מאז תחילת 1997, לאחר שפוטר הדובר יהודה אבידן (לאחרונה הוא הוחזר בגלל הבחירות וצורף לסייע לו יצחק סודרי), נאלצים עיתונאים לחפש אותו ללא לאות.

ללא דוברות מסודרת, אופפת את דרעי אפלולית דרמטית: כל פגישה, תדרוך או אירוע מפלגתי שבו הוא עומד להשתתף, שבארגונים פוליטיים אחרים מדווח בפקס כדבר שבשגרה, נמסר מחצרו של דרעי מפה לאוזן. הציפיות עולות, פרשנויות נזרקות לחלל האוויר, ואלה מסייעות לטיפוח תדמיתה ש"ס כמפלגה ייחודית שלה מנהיג בלתי מושג וכל-יכול. "מידע טריוויאלי במפלגות אחרות הופך לזהב כשמדובר בש"ס, בגלל הקושי להשיגו", אומרים כתבים.

ביולי 97' התקיימה פגישה של ראשי ש"ס במלון "לרום" עם אבו-מאזן ומוחמד דחלאן. באותו יום ביקר דרעי ביקור נדיר מאוד בכנסת. הוא עבר בין העיתונאים ופיזר מידע על הפגישה הצפויה ב"לרום", נותן לכל אחד את התחושה שהוא העיתונאי היחיד המוזמן לפגישה. בשמונה בערב לא היה נציג של כלי תקשורת אחד שהעז לאחר.

מבחינות רבות, ההישג התקשורתי החשוב ביותר של דרעי הוא היותו המקור הרלבנטי היחיד למידע בש"ס. התוצאה: כשדרעי רוצה מידור מוחלט, הוא מקבל מידור מוחלט. בבחירות 1996 הוחלט להרדים את התקשורת. את להטוט הקמיעות הכינו בחשאי. כשהחל לדלוף המידע, נשאל עליו דרעי שוב ושוב – ובכל פעם הכחיש, ולמעשה שיקר: לא יהיה שימוש בקמיעות בבחירות, אמר לעיתונאים. יום לפני תחילת המסע עדיין הכחיש נמרצות. לכן הופתעה התקשורת -- הן מהקמיעות והן מהישגה המרשים של ש"ס בבחירות.

אבנר הופשטיין הוא עיתונאי

גיליון 20, מאי 1999

התנצלות

בגיליון מס' 20 של "העין השביעית" נכתב בטעות כאילו העיתונאי רינו צרור העריך בקול-ישראל שדרעי צפוי לגזר-דין של כמה חודשים בלבד. הדברים פורסמו ללא בדיקה, ובדיעבד התברר שמר צרור לא העריך כלל את גזר-הדין הצפוי לדרעי, בקול-ישראל או בכל כלי תקשורת אחר, וממילא לא אמר את הדברים שצוטטו ב"העין השביעית". מערכת "העין השביעית" מתנצלת בפני רינו צרור על הטעות.

גיליון 21, יולי 1999