ל"הארץ" יש בעיה. כמו מסומם מדופלם, הוא מסרב להשית לבו לסימנים. השערורייה התורנית שפובליציסט של העיתון מחולל נתפסת בעיני פרנסיו כאומץ עיתונאי או מס הכרחי למולך הטראפיק, במקום כפגיעה נוספת באמינות. בינתיים, רק מפגע אחד הצליח למשוך את החבל עד לפקיעתו: בני ציפר, שעשה זאת משמאל לימין במקום להפך, כנהוג בעיתון. ציפר הושתק ונבעט אל הגטו של "תרבות וספרות", אבל מהיציאה התורנית של רוגל אלפר (הרבי מלובביץ' מת. הפתעה!) ועד לנפיחה האחרונה של יוסי קליין (הדתיים גרועים מחיזבאללה), העורכים ב"הארץ" עדיין מאפשרים לפרובוקציות וולגריות ומכוערות להתפרסם באין מפריע, שכל ישר או יד עורכת.
לא מדובר רק בענייני שמאל-ימין, אלא בהזניה כוללת של יכולת הביטוי. נדמה שלכותבים ב"הארץ" פשוט נגמרו המלים, או שעולם הרגש שלהם קפא למוות. אחרת קשה להסביר מדוע הם נדרשים לתיאורים הכי קיצוניים, בוטים ומקוממים כדי לתאר את מה שהם חשים.
הנה כך כותב היום ניסן שור ב"מוסף הארץ": "בחופשת פסח כל יום הוא סברה ושתילה. כל יום טובחים בנו. גופותינו מוטלות ברחובות הערים. אלפים, עשרות אלפים, של הורים שהושלכו לגורלם על-ידי הממסד הישראלי, שמעודד ילודה ביד אחת וביד השנייה מחסל אותנו ביריות מטווח קצר. אנחנו הרי חיילים במאבק הדמוגרפי, אבל הפסדנו במלחמה. גמרו עלינו. שחטו אותנו. המדינה גזרה עלינו גזר דין מוות. הילדים שלנו הם התליינים".
כך כותב ילד בן 17 שמעוניין להרשים את דודה שלו, או בעל טור שחוק עד דק שכבר הפסיק להרגיש. את שניהם לא אמורים להעסיק בעיתון שמכבד את עצמו. אגב, היה אחד לפחות מבין בעלי הטורים ב"הארץ" שזיהה את המחלה הזו. קוראים לו יוסי קליין. במרץ בשנה שעברה לעג קליין לעלי התאנה מקרב בעלי הטורים בעיתון ("עלה התאנה הוא תפקיד חיוני בעיתון, הוא לא חייב להיות שמאלני או ימני. הוא יכול להיות זה או זה. העיקר שיכתוב נגד מה שהעיתון מאמין בו").
תחת הכותרת "הפובליציסט שלא גומר" תיאר כותב גזען וצמא דם, שאינו מעז להביא את דעותיו החשוכות משיחת המסדרון אל בין דפי העיתון, ומסתפק במחאות ימניות חיוורות (קליין כותב שעלה התאנה לא חייב להיות שמאלני או ימני, אבל עלה התאנה בטור שלו הוא ימני).
באותו חודש הקדיש קליין טור לבעל טור לא דמיוני – ציפר. תחת הכותרת "טוסיק בן שלוש" הסביר לקוראי "הארץ" כי כותבים כדוגמת ציפר הם בחזקת ילד בן שלוש המראה לעולם את ישבנו, העולם מתמוגג, וגם ההורים – כלומר עורכי העיתון – מתמוגגים. עד שהעולם נזכר בעצם שמדובר באדם מבוגר ולא בחמודון בן שלוש, העולם נגעל וההורים שולחים את הילד לחדר.
לקליין היה הסבר סדור מדוע עיתון מכובד כמו "הארץ" מגיע למצב שבו הוא מפרסם חיריונים בתור טורי דעה: "העיתונים טובעים. אין לדעת מתי יכסו אותם המים, אבל מי שטובע לא סופר ימים, הוא נאחז במה שאפשר, והעיתונים נאחזים באינטרנט. האינטרנט הוא לא רק קרש הצלה מבחינתם, הוא גם גשר לעתיד טוב יותר, שבסופו עיתון אינטרנטי. [...] עיתונאים שברו את הראש ושאלו את השאלה המלווה את העיתונות כמעט 200 שנה: מיהם הלקוחות שלנו ומה הם רוצים? בנקודה זו ממש הופיע צ' ואמר: תנו לי, אני יודע. והוא באמת ידע. [...] לפי השמועות הלייקים זרמו אצלו כמים. שמו הלך לפניו כבלוגר חריף, שמותר לו להשתטות בפומבי כי כולם הרי יודעים שהוא לא באמת כזה.
"וזה עשה לו משהו. בעיתון הוא התרגל לכתף קרה ולפרצופים חמוצים ואילו באינטרנט הוא קיבל חום ואהבה. [...] הוא הפך לנרקומן של לייקים והיה זקוק למנה לפחות פעמיים ביום. [...] מעולם לא היה תלוי כל-כך בכתיבה שלו ומעולם לא היו כולם סביבו תלויים בה כל-כך. לא כולם התלהבו מהתלות הזאת. היו בהנהלה שתיעבו את הבלוג שלו, אבל מי אמר שהנהלה צריכה לאהוב כל מה שנכתב בעיתון שלה? ובכלל, כשנדמה לך שמישהו מציל אותך, אתה לא מעיר לו על ריח פה רע. להפך, אתה משבח את טעמו, אתה דוחף אותו לכתוב בוטה יותר וחריף יותר. הטור שלו היה מגעיל, אבל המנהלים ניחמו זה את זה ואמרו שלא נורא, שמדובר בסובלנות, פלורליזם וכדומה.
"אי-אפשר להסיר מעליהם אחריות, אבל אני מבין ללבם. גם אליהם הגיעו השמועות על גשם של לייקים ועל ממטרים של שיתופים. השמועות אף פעם לא אומתו, אבל כולם היו בטוחים שזו הסיבה לכך שאף אחד לא ניגש לבלוגר צ', הניח יד על כתפו ואמר לו: די, מספיק. המבקרים בעצמם הפכו למכורים. הם התפטמו בלייקים, הסניפו תגובות והזריקו כניסות. הם ידעו מה יהיה סופו, אבל איזו ברירה היתה להם?".
ב"ישראל היום" ממשיכים גם היום למצוץ בתאווה את הסוכרייה שהעניקו להם העורכים ב"הארץ" שלא היתה להם ברירה. לא פרשן אחד, לא שניים – שלושה מבכירי הפובליציסטים של העיתון מתגייסים כדי לנסח כל אחד בסגנונו את שאט הנפש, הבחילה והשנאה העזה שהם חשים כלפי הקולגות האנטישמים והנאצים (סליחה, בעלי עבר נאצי) מצדה השני של העיר. גונן גינת משליך על "הארץ" בדיחות קרש (הדתיים חופרים מנהרות. בום!), חיים שיין כותב שלא ידע מי הוא יוסי קליין (הכניס לו!) ודרור אידר כותב בטור שלו "מסמן" ו"מסומן" עם ניקוד.
אגב, הפובליציסטים חדורי רגשי הנחיתות של "ישראל היום" מתייחסים שוב ושוב ל"הארץ" כנציג של אליטה (גוססת, שוקעת, מפרפרת וכו'), אבל "הארץ" תמיד היה סמן קיצוני בזרם המרכזי של החברה הישראלית. ה"אליטה המשרתת" שבעלי הטורים בחינמון מזכירים בנוסטלגיה כדי לירות לה בין העיניים קראה עיתונים אחרים, אם בכלל. "הארץ" היה העיתון שסיפרו עליו את הבדיחה כי "הממשלה היחידה שתמך בה היתה ממשלת המנדט". מה שהשתנה הוא רק איכות הבדיחות.
גם בן-דרור ימיני מקדיש חלק מטורו ב"ידיעות אחרונות", איך אפשר לא, לעיתון "תעשיית השקרים". לפני שהוא מורח על העיתון את הזפת הרגילה, הוא מספק אבחנה פשוטה ומדויקת: "רוב הכותבים בו עושים מלאכתם נאמנה. העניין הוא, שבחוד החנית של העיתון יש קומץ דומיננטי של פובליציסטים, שמתחרים ביניהם בהקצנה". ואם ב"הארץ" הגיעו למצב שבו ימיני יכול לנפק אבחנה פשוטה ומדויקת כשהוא כותב עליהם, ב"הארץ" צריכים להתחיל לדאוג.
בטור המתפרסם ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" אחרי טורו של ימיני כותבת יפעת ארליך, שיחד עם ימיני, יועז הנדל ועמיחי אתאלי מהווה חלק מהדמוגרפיה המתחדשת של "ידיעות אחרונות" המתמרכז תמיד, על רגשי הנחיתות של הציונות הדתית: "אני מברכת על מאמרו של קליין ומקבלת אותו באהבה. ובכל זאת, יחד עם המלצת ההתנערות מרגשי הנחיתות מצורפת לציונות הדתית אזהרה: אסור להסתחרר מהצלחה. חשוב להיות קשובים לביקורת. לא לביקורת ילדותית כמו שכתב קליין, אלא לבני-פלוגתא מעמיקים, ויש כאלה רבים בשמאל. אליטה מסתגרת עלולה להתנוון ולאבד את זה. ראו מה קרה לעיתון 'הארץ'".
הבעיה של "דה-מרקר"
"'הארץ'? ליברמן, 'דה-מרקר' זה הבעיה שלך", נכתב בהפניה מדף הפייסבוק של "דה-מרקר" לידיעה באתר על הקשר של ליברמן וניסנקורן לפרשת השחיתות בתעשייה האווירית. אבל מי קורא על פרשיות שחיתות ב"דה-מרקר" כשפעם בשבוע איזה דביל ב"הארץ" מחליט לתת פייט לשון ספייסר? ליברמן יכול לכתוב בפייסבוק שלו: "ליברמן? 'דה-מרקר', 'הארץ' זו הבעיה שלכם".