דונלד טראמפ

"המשבר החדש במלחמה בסוריה מזמן לישראל איומים חדשים בצפון", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "הטון הנוקשה של רוסיה ואיראן אחרי התקיפה האמריקאית החריגה בסוריה עלול לטמון בחובו סיכון עקיף לישראל", נכתב בכותרת המשנה. בטור עצמו קשה למצוא מידע מעבר למסר הכללי שבכותרותיו.

"הזירה הבינלאומית משתנה כעת בקצב מסחרר. לפני מעט יותר משבוע עוד היסס נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, להגיב על מתקפת הנשק הכימי של משטר אסד במחוז אידליב בסוריה. דוברי הממשל סיפקו תחילה תגובות מגומגמות ומרבית ההערכות בכלי התקשורת (גם כאן ב'הארץ') גרסו כי יחסי טראמפ עם שלטונות רוסיה מקשים עליו לאשר הפצצת ענישה בסוריה", מזכיר עמוס הראל, החתום על הידיעה הראשית, לפני שהוא מזכיר את ההפצצות האחרונות של צבא ארצות-הברית.

"ההתפתחויות הקיצוניות הללו מעוררות את החשד ש'דוקטרינת טראמפ' ביחסי החוץ של ארה"ב, שעליה החלו מומחים אמריקאים לדבר בעקבות ההפצצה בסוריה, קיימת בעיקר על הנייר. על-פי מה שמתרחש באחרונה נראה סביר יותר שהנשיא כלל אינו מקפיד על רציפות במעשיו או במסריו, אלא מפזר ערפל מכוון, מתוך הרגל או במטרה להשאיר לעצמו גמישות מרבית לפעולה".

המשך הטור מדגים כיצד בזירה בינלאומית המשתנה בקצב מסחרר, ועם "שני מנהיגים צינים, שמייחסים חשיבות רבה לאלמנט ההפתעה וגישתם אל האמת גמישה מאוד" בראש שתי מעצמות עולמיות, פרשן זהיר לא ינפק אבחנות כלשהן לגבי העתיד. לא רק הראל, זו הקונבנציה בקרב הפרשנים (שלא כמו הראל, חלקם מצרפים אליה גם אבחנה אחת או שתיים). אפילו בן כספית, שמעולם לא בחל בסיכונים הנלווים לחיזוי העתיד, קובע כי "נכון לעכשיו, אין בעולם אף בן אנוש שמסוגל להגיד איפה יהיה טראמפ בעוד חצי שנה" (האמת היא שנכון לעכשיו, אין בעולם אף בן אנוש שמסוגל להגיד איפה יהיה מי שלא יהיה בעוד חצי שנה).

"בבית הלבן של טראמפ מתנהלת מלחמה", מסכם נחום ברנע את הנכתב במהלך השבועות החולפים בעיתונות האמריקאית עבור קוראי "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". "מצד אחד ניצבים הבת איוונקה ובעלה ג'ארד קושנר, הגנרלים ואנשי הממסד הרפובליקני. בצד השני ניצב סטיב בנון, לשעבר עורך האתר האולטרה-ימני 'ברייטברט' והיום יועצו הבכיר של הנשיא, וקבוצות בימין הקיצוני, האנטישמי, שבהצבעתן הבטיחו את נצחונו של טראמפ [...] העימות הפנימי לא נוגע רק לדיבורים. בקרוב יצטרך טראמפ להחליט איך לנהוג בצפון-קוריאה, האם להמשיך לבלוע את פרויקט הגרעין שלה או לתקוף אותה צבאית. צפון-קוריאה, לא סוריה, עומדת במרכז הוויכוח. נציגי הימין הרדיקלי בבית הלבן מתנגדים לכל מעורבות צבאית בחו"ל. המרכז מתלבט".

ב"ישראל היום" הכותרת הראשית היא מסר מטראמפ, אלא שהפעם העיתון מצהיר על כך בגלוי: "מסר מטראמפ: 'אם כל הפצצות'". הנה ההבדל בין המגלומניה האמריקאית והצניעות הישראלית: כשטראמפ רוצה להעביר מסר הוא משליך את "הפצצה הכי גדולה בעולם". כשנתניהו רצה להעביר מסר הוא בסך הכל פתח חינמון. ובחזרה לחדשות: מה גודל הפצצה של טראמפ? על שער "ידיעות אחרונות" היא שוקלת 8.5 טון. ב"הארץ" המספר הוא 9.5 טון. ב"ישראל היום", עיתונו של טראמפ, מדובר כבר ב"קרוב לעשר טונות של הרס" בעמוד השער, ובעמוד הפנימי עוצמתה כבר משתווה ל"11 טונות TNT".

"האיש שבמשך שנים תקף את קודמו, ברק אובמה, על תדירות משחקי הגולף שלו והוצאות הנסיעות שלו, בילה עד היום 17 ימים מנשיאותו הצעירה במגרש הגולף. בשלב הזה של נשיאותם, גם אובמה וגם ג'ורג' בוש לא שיחקו גולף אפילו פעם אחת", כותבת ציפי שמילוביץ' ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". מעל לדברים נדפס ציטוט של טראמפ מ"כל אסיפת בחירות": "כשאהיה נשיא לא אשחק גולף בכלל ולא אצא מהבית הלבן, כל מה שאני רוצה זה לעבוד בשבילכם כל הזמן".

ההפניה לטורו של אלכס פישמן על שער "ידיעות אחרונות" מסכמת: "כולם צריכים לדאוג".

אהוד ברק

מי שבכל זאת מרשה לעצמו להעניק תחזית לגבי הנשיא האמריקאי הוא פרשן שאינו עיתונאי – ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק, שטוען כי "טראמפ הוא אדם שיודע ללמוד" וכי הוא צפוי להתנער מהאגף האידיאולוגי בקרב יועציו.

בנימין נתניהו ואהוד ברק, עשרה ימים לפני פרסום ההקלטה הראשונה במהדורת החדשות של ערוץ 2 (צילום: הדס פרוש)

בנימין נתניהו ואהוד ברק בהקרנת הסרט "סבנה". ירושלים, 11.8.15 (צילום: הדס פרוש)

את האבחנה הזו מעניק ברק בראיון לנחום ברנע בטורו ב"מוסף לשבת". ברק היה במשך שנים ארוכות חבר ברשימה השחורה של "ידיעות אחרונות", בין השאר כשכיהן בממשלתו של נתניהו, מו"ל הצללים של המתחרה העסקי "ישראל היום".

באחד משיאי העוינות הזכורים של העיתון לברק, "פרשת המסמך הנראה כאימייל", נטל ברנע תפקיד כפוי טובה: הוא קיים את ראיון הרבע-התנצלות-בסגנון-ידיעות-אחרונות על הפרסום של מסמך שתוכנו לא נעים לברק אבל את מהימנותו העיתון לא היה יכול להוכיח. בשנה האחרונה שמו של ברק, מהפוליטיקאים שריכזו נגדם עוצמות תיעוב גדולות במיוחד, חוזר שוב לבורסת הקאמבק, על רקע הייאוש המתמשך בשורות השמאל/מרכז/ימין מהיעדר דמות פוליטית אלטרנטיבית לשלטון נתניהו. "ידיעות אחרונות" מאותת: נסכים לעמוד אפילו מאחורי הסוס השחור הזה.

הראיון, אגב, מסתיים בציטוט של ברק מהרצל ("אם תרצו אין זו אגדה וכו'").

חב"ד

ברנע מצטט מאתרים בחו"ל לא רק מידע הנוגע לטראמפ, אלא גם טענות באשר למנהיג הציני האחר. לפי האתר "פוליטיקו", כך ברנע, ישנה "מסכת קשרים בין פוטין, רומן אברמוביץ', לב לבייב, איוונקה וג'ארד קושנר וטראמפ. החוליה המקשרת היא תנועת חב"ד. על-פי הכתבה, המממנים הראשיים של חב"ד הם לבייב ואברמוביץ', הבעלים של קבוצת הכדורגל האנגלית צ'לסי.

וזאת השרשרת, על-פי פוליטיקו: אברמוביץ' הוא האיש שאחראי לקידומו של פוטין מהקג"ב לצמרת השלטון. ב-1999 ייפה פוטין את כוחם של לבייב ואברמוביץ', שני מקורביו, להקים את הפדרציה של הקהילות היהודיות ברוסיה. ליהודים מונה רב חדש, ברל לזר מחב"ד, בן חסותם של השניים. פוטין הפך אותו לרב החצר".

גם ב"הארץ" מתייחסים לחב"ד. לא בתחקיר עיתונאי, או בציטוט של תחקיר עיתונאי שעשה מישהו אחר. בטור ביקורת הטלוויזיה. רוגל אלפר כותב על הרבי המנוח מלובביץ' כי "היה משוגע לגמרי" ש"לא היתה לו שום סובלנות כלפי יהודים שלא מאמינים בכל הבולשיט המגלומני שלו".

הבעיה של "הארץ"

ל"הארץ" יש בעיה. כמו מסומם מדופלם, הוא מסרב להשית לבו לסימנים. השערורייה התורנית שפובליציסט של העיתון מחולל נתפסת בעיני פרנסיו כאומץ עיתונאי או מס הכרחי למולך הטראפיק, במקום כפגיעה נוספת באמינות. בינתיים, רק מפגע אחד הצליח למשוך את החבל עד לפקיעתו: בני ציפר, שעשה זאת  משמאל לימין במקום להפך, כנהוג בעיתון. ציפר הושתק ונבעט אל הגטו של "תרבות וספרות", אבל מהיציאה התורנית של רוגל אלפר (הרבי מלובביץ' מת. הפתעה!) ועד לנפיחה האחרונה של יוסי קליין (הדתיים גרועים מחיזבאללה), העורכים ב"הארץ" עדיין מאפשרים לפרובוקציות וולגריות ומכוערות להתפרסם באין מפריע, שכל ישר או יד עורכת.

עורך "הארץ" אלוף בן והמו"ל עמוס שוקן (צילום: "העין השביעית")

עורך "הארץ" אלוף בן והמו"ל עמוס שוקן (צילום: "העין השביעית")

לא מדובר רק בענייני שמאל-ימין, אלא בהזניה כוללת של יכולת הביטוי. נדמה שלכותבים ב"הארץ" פשוט נגמרו המלים, או שעולם הרגש שלהם קפא למוות. אחרת קשה להסביר מדוע הם נדרשים לתיאורים הכי קיצוניים, בוטים ומקוממים כדי לתאר את מה שהם חשים.

הנה כך כותב היום ניסן שור ב"מוסף הארץ": "בחופשת פסח כל יום הוא סברה ושתילה. כל יום טובחים בנו. גופותינו מוטלות ברחובות הערים. אלפים, עשרות אלפים, של הורים שהושלכו לגורלם על-ידי הממסד הישראלי, שמעודד ילודה ביד אחת וביד השנייה מחסל אותנו ביריות מטווח קצר. אנחנו הרי חיילים במאבק הדמוגרפי, אבל הפסדנו במלחמה. גמרו עלינו. שחטו אותנו. המדינה גזרה עלינו גזר דין מוות. הילדים שלנו הם התליינים".

כך כותב ילד בן 17 שמעוניין להרשים את דודה שלו, או בעל טור שחוק עד דק שכבר הפסיק להרגיש. את שניהם לא אמורים להעסיק בעיתון שמכבד את עצמו. אגב, היה אחד לפחות מבין בעלי הטורים ב"הארץ" שזיהה את המחלה הזו. קוראים לו יוסי קליין. במרץ בשנה שעברה לעג קליין לעלי התאנה מקרב בעלי הטורים בעיתון ("עלה התאנה הוא תפקיד חיוני בעיתון, הוא לא חייב להיות שמאלני או ימני. הוא יכול להיות זה או זה. העיקר שיכתוב נגד מה שהעיתון מאמין בו").

תחת הכותרת "הפובליציסט שלא גומר" תיאר כותב גזען וצמא דם, שאינו מעז להביא את דעותיו החשוכות משיחת המסדרון אל בין דפי העיתון, ומסתפק במחאות ימניות חיוורות (קליין כותב שעלה התאנה לא חייב להיות שמאלני או ימני, אבל עלה התאנה בטור שלו הוא ימני).

באותו חודש הקדיש קליין טור לבעל טור לא דמיוני – ציפר. תחת הכותרת "טוסיק בן שלוש" הסביר לקוראי "הארץ" כי כותבים כדוגמת ציפר הם בחזקת ילד בן שלוש המראה לעולם את ישבנו, העולם מתמוגג, וגם ההורים – כלומר עורכי העיתון – מתמוגגים. עד שהעולם נזכר בעצם שמדובר באדם מבוגר ולא בחמודון בן שלוש, העולם נגעל וההורים שולחים את הילד לחדר.

לקליין היה הסבר סדור מדוע עיתון מכובד כמו "הארץ" מגיע למצב שבו הוא מפרסם חיריונים בתור טורי דעה: "העיתונים טובעים. אין לדעת מתי יכסו אותם המים, אבל מי שטובע לא סופר ימים, הוא נאחז במה שאפשר, והעיתונים נאחזים באינטרנט. האינטרנט הוא לא רק קרש הצלה מבחינתם, הוא גם גשר לעתיד טוב יותר, שבסופו עיתון אינטרנטי. [...] עיתונאים שברו את הראש ושאלו את השאלה המלווה את העיתונות כמעט 200 שנה: מיהם הלקוחות שלנו ומה הם רוצים? בנקודה זו ממש הופיע צ' ואמר: תנו לי, אני יודע. והוא באמת ידע. [...] לפי השמועות הלייקים זרמו אצלו כמים. שמו הלך לפניו כבלוגר חריף, שמותר לו להשתטות בפומבי כי כולם הרי יודעים שהוא לא באמת כזה.

"וזה עשה לו משהו. בעיתון הוא התרגל לכתף קרה ולפרצופים חמוצים ואילו באינטרנט הוא קיבל חום ואהבה. [...] הוא הפך לנרקומן של לייקים והיה זקוק למנה לפחות פעמיים ביום. [...] מעולם לא היה תלוי כל-כך בכתיבה שלו ומעולם לא היו כולם סביבו תלויים בה כל-כך. לא כולם התלהבו מהתלות הזאת. היו בהנהלה שתיעבו את הבלוג שלו, אבל מי אמר שהנהלה צריכה לאהוב כל מה שנכתב בעיתון שלה? ובכלל, כשנדמה לך שמישהו מציל אותך, אתה לא מעיר לו על ריח פה רע. להפך, אתה משבח את טעמו, אתה דוחף אותו לכתוב בוטה יותר וחריף יותר. הטור שלו היה מגעיל, אבל המנהלים ניחמו זה את זה ואמרו שלא נורא, שמדובר בסובלנות, פלורליזם וכדומה.

"אי-אפשר להסיר מעליהם אחריות, אבל אני מבין ללבם. גם אליהם הגיעו השמועות על גשם של לייקים ועל ממטרים של שיתופים. השמועות אף פעם לא אומתו, אבל כולם היו בטוחים שזו הסיבה לכך שאף אחד לא ניגש לבלוגר צ', הניח יד על כתפו ואמר לו: די, מספיק. המבקרים בעצמם הפכו למכורים. הם התפטמו בלייקים, הסניפו תגובות והזריקו כניסות. הם ידעו מה יהיה סופו, אבל איזו ברירה היתה להם?".

ב"ישראל היום" ממשיכים גם היום למצוץ בתאווה את הסוכרייה שהעניקו להם העורכים ב"הארץ" שלא היתה להם ברירה. לא פרשן אחד, לא שניים – שלושה מבכירי הפובליציסטים של העיתון מתגייסים כדי לנסח כל אחד בסגנונו את שאט הנפש, הבחילה והשנאה העזה שהם חשים כלפי הקולגות האנטישמים והנאצים (סליחה, בעלי עבר נאצי) מצדה השני של העיר. גונן גינת משליך על "הארץ" בדיחות קרש (הדתיים חופרים מנהרות. בום!), חיים שיין כותב שלא ידע מי הוא יוסי קליין (הכניס לו!) ודרור אידר כותב בטור שלו "מסמן" ו"מסומן" עם ניקוד.

אגב, הפובליציסטים חדורי רגשי הנחיתות של "ישראל היום" מתייחסים שוב ושוב ל"הארץ" כנציג של אליטה (גוססת, שוקעת, מפרפרת וכו'), אבל "הארץ" תמיד היה סמן קיצוני בזרם המרכזי של החברה הישראלית. ה"אליטה המשרתת" שבעלי הטורים בחינמון מזכירים בנוסטלגיה כדי לירות לה בין העיניים קראה עיתונים אחרים, אם בכלל. "הארץ" היה העיתון שסיפרו עליו את הבדיחה כי "הממשלה היחידה שתמך בה היתה ממשלת המנדט". מה שהשתנה הוא רק איכות הבדיחות.

גם בן-דרור ימיני מקדיש חלק מטורו ב"ידיעות אחרונות", איך אפשר לא, לעיתון "תעשיית השקרים". לפני שהוא מורח על העיתון את הזפת הרגילה, הוא מספק אבחנה פשוטה ומדויקת: "רוב הכותבים בו עושים מלאכתם נאמנה. העניין הוא, שבחוד החנית של העיתון יש קומץ דומיננטי של פובליציסטים, שמתחרים ביניהם בהקצנה". ואם ב"הארץ" הגיעו למצב שבו ימיני יכול לנפק אבחנה פשוטה ומדויקת כשהוא כותב עליהם, ב"הארץ" צריכים להתחיל לדאוג.

בטור המתפרסם ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" אחרי טורו של ימיני כותבת יפעת ארליך, שיחד עם ימיני, יועז הנדל ועמיחי אתאלי מהווה חלק מהדמוגרפיה המתחדשת של "ידיעות אחרונות" המתמרכז תמיד, על רגשי הנחיתות של הציונות הדתית: "אני מברכת על מאמרו של קליין ומקבלת אותו באהבה. ובכל זאת, יחד עם המלצת ההתנערות מרגשי הנחיתות מצורפת לציונות הדתית אזהרה: אסור להסתחרר מהצלחה. חשוב להיות קשובים לביקורת. לא לביקורת ילדותית כמו שכתב קליין, אלא לבני-פלוגתא מעמיקים, ויש כאלה רבים בשמאל. אליטה מסתגרת עלולה להתנוון ולאבד את זה. ראו מה קרה לעיתון 'הארץ'".

הבעיה של "דה-מרקר"

"'הארץ'? ליברמן, 'דה-מרקר' זה הבעיה שלך", נכתב בהפניה מדף הפייסבוק של "דה-מרקר" לידיעה באתר על הקשר של ליברמן וניסנקורן לפרשת השחיתות בתעשייה האווירית. אבל מי קורא על פרשיות שחיתות ב"דה-מרקר" כשפעם בשבוע איזה דביל ב"הארץ" מחליט לתת פייט לשון ספייסר? ליברמן יכול לכתוב בפייסבוק שלו: "ליברמן? 'דה-מרקר', 'הארץ' זו הבעיה שלכם".

עוד כותרת ראשיות

כתב "ידיעות אחרונות" לענייני זוטות פוליטיות, איתמר אייכנר, חתום על דיווח שנבחר לכותרת הראשית של העיתון: זהותם של שלושה מבין האנשים שידליקו משואה בטקס ממלכתי ביום העצמאות. הכותרת עצמה היא "לתפארת מדינת ישראל", ואפשר לשמוע עד כאן את גלגלי השיניים של העורך המסכן שהתייאש מלמצוא כותרת אנמית פחות לדיווח השולי הזה, שבכותרת הגג מוגדר כ"פרסום ראשון" וחשיפה.

לפי הידיעה ב"ידיעות אחרונות", צפויים להיות תריסר מדליקי משואה. זה אומר חומר לעוד שלוש כותרות ראשיות בימי שישי הקרובים ("הנני מדליק משואה זו", "לזכר אבי ואמי", "אנו נושאים לפידים").

ענייני תקשורת

אפי נווה. שרון שפורר כותבת בדף הפייסבוק שלה על כתבת הפרופיל המפנקת שמעניקה טובה צימוקי ב"ידיעות אחרונות" לאפי נוה, יו"ר לשכת עורכי-הדין, "האיש שבלעדיו אי-אפשר להזיז כמעט כלום במערכת המשפט", וטוענת כי העיתון גנז כתבת תחקיר של אמיר שואן שלא היתה נוחה לנוה.

אי-שיוויון. סבר פלוצקר מקדיש את רוב טורו לראיון עם יו"ר של בנק (דוד ברודט, לאומי). הראיון עצמו נקרא כמו סיכום בית-ספר של ערך "ויקיפדיה" על ההיסטוריה הכלכלית של ישראל: אין בו שום עניין אקטואלי, חידוש או עניין מיוחד, לא ברור מדוע הוא התקיים או מדוע התפרסם, והוא נראה כולו כחלק מעסקת תן וקח עיתונאית במקרה הרע, או מקרה חמור של דלות החומר במקרה הטוב. כך או כך, בתוך הדברים מעיד ברודט שאחת הבעיות העכשוויות הבולטות בישראל היא "מדדי אי-השוויון הגבוהים" – קביעה מעניינת בתוך טור של פרשן כלכלי שטען בעבר שבישראל אין בעיה של חוסר שוויון.

טוקבק. "מת על התופעות שלכם. להקות שארבעה אנשים מכירים, מלצריות שבטוחות שהן סימון דה-בובואר ומסעדות במרתף מתחת למערכת שלכם" (תגובה בדף הפייסבוק של "הארץ" לכתבה "מיה לנדסמן בדרכה להפוך לתופעה תרבותית").

מדד האושר. "אני משער למשל ששרית חדד מאושרת בימים אלה מההריון המתוקשר שלה. מה שבטוח שעובדי רשות השידור ממש לא מאושרים. ואשר לעצמי, יש ימים ויש ימים. לרוב אני סובל מדאגת יתר, אבל לא כזו שמצריכה ציפרלקס" (שלמה ארצי כותב בטורו ב"7 ימים" על דירוגה של ישראל בסקר מדד האושר העולמי, כשהוא אינו תחת השפעת ציפרלקס).

שחורים. "אתם האומה היחידה בעולם שנכנסת לאפריקה ועושה מאמץ להביא אליה בני אדם שחומי עור שלא למטרת עבדות" (ב"7 ימים" מתרגמים דברים שאמר מפקד טייסת אמריקאי שהשתתף בהעלאת יהודי אתיופיה).

מחמאה ישראלית (1). "אין בן אדם אחד שאני מכיר באזור שאכל כל-כך הרבה" (שף מתאר שף אחר בראיון ל"7 ימים").

מחמאה ישראלית (2). "בעולם הפורנו יצא לו שם של בחור עדין ומתחשב" (אמיר קמינר על כוכב הפורנו רוקו סיפרדי, ש"7 ימים" בוחר להקדיש לו כתבת מגזין ו"ויקיפדיה" מסבירה שהוא ידוע בגלל סקס קשוח ואגרסיבי).