זו תקופה של שינוי בעיתון "הארץ", ולא צריך להיות מנוי ותיק כדי להבחין בכך. העיתון שמונח בימים אלה על מפתן דלתם של המנויים אינו דומה לזה שקיבלו עד לפני חודשים מספר. העיתון שיונח שם בעוד שנה יהיה מוצר שונה עוד יותר. בעלי תפקידים שמונו במהלך השנה האחרונה לעמדות מפתח בעיתון במטרה לעצבו מחדש והחלטות מרכזיות שהם מקבלים בימים אלה ממש עתידים להעביר את "הארץ" מהפכה לא קטנה: מקיצוץ דפי העיתון לפורמט טבלואיד ועד לצמצום חופש הפעולה של העיתונאים עצמם.
אם המעבר המתוכנן לפורמט טבלואידי אכן ייצא אל הפועל, יוכל כל קורא לזהות את השינוי גם בלי לקרוא את העיתון. אך לא רק הצורה החיצונית צפויה להשתנות; גם התוכן עובר שינויים. נושאים שבעבר נחשבו מוקצים מקבלים סיקור על בסיס קבוע, בעוד נושאים אחרים הולכים ונעלמים. סגנון עריכתי אחד מפנה את מקומו לאחר, ולא רק במוספים כגון "גלריה" ו"השבוע", אלא גם בעמודי החדשות של העיתון. יותר ויותר מתפרסמות ידיעות קצרות, בסגנון קליל יותר ובנושאים פופולריים יותר. העיתון פונה יותר מבעבר אל רגשות הקוראים ולאו דווקא אל האינטלקט שלהם, ומשתחרר מהטון המאופק שאיפיין אותו. בקצרה, "הארץ" מוותר על הבידול שלו מהעיתונים המתחרים ומבצע מעבר הדרגתי מעיתון אליטיסטי לעיתון עממי יותר.
בעיני רבים מדובר בשינוי מבורך, הנדרש כבר שנים ארוכות. גם כמה מעיתונאי "הארץ", שסירבו להתראיין לכתבה ל"העין השביעית", מחזיקים בגישה זו. מבחינה פורמלית, אין כלל ויכוח על כך שזכותו המלאה של המו"ל לעשות בעיתון כרצונו. רק חוזה לא-חתום מחייב אותו לפעול לפי אתוס אחר, המציב את שירות הציבור מעל בידורו. במידה רבה, השינוי הוא אף כורח המציאות נוכח המשבר הכלכלי העולמי בכלל, ומשבר העיתונות המודפסת בפרט. נראה כי אם העיתון מעוניין להגדיל את התפוצה, אין לו ברירה אלא לפנות לקהלים חדשים. אלא שבסיומו של התהליך ייוותר בנוף התקשורתי בישראל חלל ריק, ולא נראה שיהיה מי שינסה למלא אותו.
דה-מרקריזציה
אם כלפי חוץ מדברים ב"הארץ" על גיוס קהלים חדשים תוך שמירה על הקהלים הקיימים, הרי מה שעולה מהשינויים בפועל הוא שבהנהלת העיתון הוחלט לוותר על פנייה ממוקדת לאליטות לטובת הגדלת מספר העותקים הנמכרים ככל האפשר. לקהל המנויים הוותיק אין כיום אפשרות לבחור בעיתון אחר, שיהווה אלטרנטיבה ל"הארץ", כך שרבים מהם יתקשו לוותר על ההרגל לקרוא את "הארץ" דווקא. גם אם כמה מהם יבטלו את מנוייהם, יהיו, כך מקווה ההנהלה, די מנויים חדשים שיהפכו את השינוי למשתלם כלכלית.
הטבלואידיזציה האטית של "הארץ", הצורנית והתוכנית, לא החלה בשנה האחרונה. נקודת ציון בולטת בתהליך היא פרישתו של חנוך מרמרי מעריכת העיתון בשנת 2004, עקב חילוקי דעות בינו למוציא לאור עמוס שוקן. נושא המחלוקת היה חלוקת המשאבים בין "הארץ" למותג הכלכלי "דה-מרקר", שהחל את דרכו ארבע שנים קודם לכן. העיתונות שהציע "דה-מרקר" לקוראיו היתה מלכתחילה טבלואידית יותר מזו שהציעו עמודי "הארץ". היא התבססה על ידיעות קצרות ונגישות, מכוונות מטרה, הפונות לקהלים ממוקדים, תוך התבססות גדולה יחסית על הודעות של משרדי יחסי-ציבור. גם העיצוב של "דה-מרקר" שונה בתכלית מזה של מוסף הכלכלה הישן של "הארץ": במקום עמודים גדולים עמוסי טקסט, עמודים בפורמט קטן יותר, תוך שימוש רב בצבע ובאמצעי המחשה חזותיים.
חילוקי דעות עם עמוס שוקן. חנוך מרמרי, עורך "הארץ" בשנים 1991–2004
במאי אשתקד, עם מינויו של גיא רולניק לסגן המוציא לאור של "הארץ", החלו לצוף ולהתממש תהליכים שהתרקמו מתחת לפני השטח. אם עד לאותו רגע עדיין התנהל מאבק כוחות בין העורכים הראשיים של "הארץ", חנוך מרמרי ודייוויד לנדאו, ובין העורך הראשי של "דה-מרקר", הרי שמינויו של רולניק לתפקיד סגן המו"ל שם קץ לתהיות היכן מוקד הכוח האמיתי בארגון. כל מי שהיה לו ספק נדרש רק לקרוא את דברי הברכה שיצאו מפי שוקן באותה עת כדי להבין שרולניק עתיד להיות יורשו ("אני בן 62, וגיא בן 38, ואני חושב שקבוצת 'הארץ' צריכה להיערך לחילופי המשמרות [...] בהדרגה גיא ייקח יותר אחריות, ואני אתרכז בדברים מסוימים"). לפני כחצי שנה אף עבר רולניק לשבת במשרדו של שוקן במערכת העיתון, ואילו המוציא לאור עבר לקומת ההנהלה.
מאז שקיבל לידיו רולניק את המושכות באופן רשמי, החל מהלך מקיף של מינויים לתפקידי מפתח. באפריל השנה נכנס דב אלפון לתפקיד העורך הראשי של העיתון . אחרי זמן קצר ביצע אלפון שלושה מינויים משמעותיים: אבי זילברברג, עורך "עובדה" וקודם לכן עורך "סופשבוע" של "מעריב", מונה לתפקיד ראש מערכת החדשות בעיתון; ליסה פרץ, עד אז עורכת מוסף הנשים "סגנון" ב"מעריב", מונתה לעורכת מוסף התרבות "גלריה"; וגל ורטמן, מעצב "דה-מרקר", מונה למעצב הראשי של "הארץ" במקום ערן וולקובסקי הוותיק. באחרונה נוסף מינוי רביעי – שי גולדן מונה לעורך מוסף "השבוע".
קו אחד המשותף לכמה מחברי נבחרת העורכים הבכירים הנוכחית של "הארץ" הוא היכולת להצטיין הן בעבודה עיתונאית והן בתפקידים ניהוליים. גיא רולניק, 39, הוא בעל תואר ראשון בכלכלה ותואר שני במינהל עסקים מאוניברסיטת תל-אביב, ולאורך השנים שילב קריירה עיתונאית עם יזמות עסקית, תוך הצטיינות בשני התחומים. הוא החל את דרכו ככתב כלכלי בגלי-צה"ל, ולאחר שחרורו שימש במגוון תפקידים במדור הכלכלה של "הארץ", עד שנעשה לעורכו. רולניק ייסד את החברה שהקימה את "דה-מרקר" בשיתוף עם "הארץ", וממנה צמחו האתר, המגזין והעיתון הנושאים שם זה. בשנת 2002 מונה לעורך-על לענייני כלכלה ב"הארץ", וכאמור, בשנת 2007 מונה לסגן המו"ל.
רולניק זכה לפרסים הן על יכולותיו העיתונאיות והן על כישוריו השיווקיים. עם בחירתו לאיש השיווק של יולי 2005 על-ידי איגוד המפרסמים (בסוף אותה שנה קטף גם את תואר "איש השיווק של השנה"), העניק למגזין "אותות" ראיון נדיר, ובו שטח חלק מתפיסת עולמו העיתונאית. "כל עורך בעיתון חייב להיות איש שיווק", אמר, "חייב להסתכל כל הזמן על השוק, לדעת איך להביא קוראים, לרתק אותם ולענות על הצרכים שלהם". לפי המינויים האחרונים, נראה כי "הארץ" בדרכו ליישם קביעה זו הלכה למעשה. כשנשאל באותה הזדמנות על מטרת השקת המוסף היומי "דה-מרקר", השיב רולניק כי המהלך נועד "להוות שלב ראשון בשינוי של העיתון כולו".
"דה-מרקר" אכן היה להצלחה שיווקית יוצאת דופן. מאז הושק כעיתון יומי חלה עלייה במספר המנויים של "הארץ", וזאת בניגוד למגמה הכללית של הצטמצמות העיתונות המודפסת. לפי פרסום ב"הארץ", מספר המנויים המשלמים על העיתון עמד בשנת 2006 על 59,830, גידול של יותר מ-11% ביחס לשנה הקודמת. ביולי 2007 פורסם כי מאז השקת העיתון היומי "דה-מרקר" גדלו ההכנסות מפרסום בעיתון ב-50% לעומת ההכנסות של "הארץ כלכלה" בשנת 2004, ובתחילת שנה זו פורסם כי חל גידול נוסף של 8.8% במספר המנויים המשלמים, עד ל-65 אלף, מספר שהוא שיא של כל הזמנים (נתוני השנה האחרונה טרם פורסמו, וב"הארץ" סירבו למסור מידע זה ל"העין השביעית").
דב אלפון, 47, למד מינהל עסקים, סוציולוגיה ותקשורת. את דרכו העיתונאית החל ב"כותרת ראשית" וכעבור כמה שנים עבר משם מדורו הקבוע והחל להתפרסם ב"הארץ". עד שנת 2002, כשהתמנה לעורך הראשי של הוצאת כנרת-זמורה-ביתן-דביר, מילא תפקידים מגוונים בעיתון. בין היתר הקים את המדור "גלריה" ואת הפינה "קפטן אינטרנט", ערך את "מוסף הארץ", היה כתב בפריז וערך את המגזין "דה-מרקר" כשזה יצא לאור לראשונה ב-2001. כעורך הראשי של הוצאת ספרים, התמודד לא רק עם החלטות עריכתיות, אלא גם עם משימות ניהול ושיווק. אלפון עצמו אמר, בראיון למוסף הספרים של "הארץ", כי הוא "עסוק חלק ניכר מהיום בדיונים על שיווק ומחירי ספרים". בתחום זה גילה אלפון יכולות מרשימות, ובתקופתו צמחה ההוצאה, כבשה באופן תדיר את טבלאות רבי-המכר, והפכה לגדולה בישראל.
שי גולדן, 37, בעל תואר במשפטים ותואר שני בספרות, כתב בכלי תקשורת רבים, וביניהם האתר וואלה, מוסף "7 ימים" ומדור ביקורת הטלוויזיה של "ידיעות אחרונות". כמו כן ערך גולדן את מוסף התרבות של "מעריב", שבתקופתו הוחלף שמו ל"פרומו". גם גולדן נע לאורך השנים בין כתיבה ועריכה עיתונאית ובין ניהול ושיווק. בשלהי שנת 2005 מונה לסמנכ"ל התוכן של ענני-תקשורת, ובהמשך שימש כשנה סמנכ"ל השיווק של האתר וואלה.
ראש מערכת החדשות החדש, אבי זילברברג, בא מקריירה עיתונאית נטו. זילברברג הקים וערך את "כל הזמן", המקומון הירושלמי של "מעריב", ובהמשך ערך את המוסף לשבת של העיתון ואת מוסף "סופשבוע". מהעיתונות הכתובה עבר לתפקיד עורך המשנה, ובהמשך לעורך התוכנית "עובדה" בהנחיית אילנה דיין. מי שפורסם כי ישמש סגנו הוא אבירם אלעד, 30, שבעברו היה רכז הכתבים של אתר nrg, ולאחרונה היה מנהל מחלקת לוח השידורים של זכיינית הטלוויזיה קשת. בתפקידו האחרון היה אלעד עורך המשנה של "מה קורה", תוכנית חדשות המסכמת את אירועי החדשות לפי מידת הפופולריות שזכו לה באתרי האינטרנט.
כל אחד מהמינויים לתפקידים הבכירים גרר גם פיטורים וחילופי תפקידים בדרגי המשנה. מאז שנכנס זילברברג לתפקידו, למשל, פרשו או פוטרו סגן ראש מערכת החדשות, שלושה ראשי דסק ורכזת הכתבים. חילופי גברי מלווים בדרך כלל כניסה של עורך בכיר לתפקיד, אך על רקע ההתרחשויות ב"הארץ" כיום, הם מלמדים גם על כוונותיהם העתידיות של קברניטי המדורים השונים.
מהי הדרך החדשה שראשי מערכת החדשות של "הארץ", שהיא מטבעה מרכז העצבים של כל עיתון יומי, מתכוונים לצעוד בה?
חדשות "הארץ": סיפורים במקום מגמות
לפני כמה שבועות, באחד מימי שישי בצהריים, התכנסו אנשי דסק החדשות של "הארץ" בחצר בית פרטי לצורך פרידה משותפת ממפיקה בדסק. אבי זילברברג לא נכח באירוע, גם לא רכז הכתבים החדש, חיים לוינסון, אך כמה מבעלי התפקידים המרכזיים בדסק החדשות שכבר אינם עובדים היום ב"הארץ" הוזמנו.
לאחר דברי ברכה והרמת כוסית להצלחת המשך דרכה של המפיקה הפורשת, הרים אחד הנוכחים כוסית נוספת, מרירה משהו, לחיי ולזכר "'הארץ' הישן". "'הארץ' הישן" ו"'הארץ' החדש" הם מונחים שהפכו שגורים בדסק החדשות של העיתון. הישן מייצג לא רק את מה שנעשה עד לחילופי המשמרות הנוכחיים, אלא גם את מה שהיה מקובל עוד קודם לכן, בשנים עברו. החדש הוא העיתון שרולניק, אלפון וזילברברג מבקשים ליצור בימים אלה ממש.
כאמור, מאז החליף זילברברג את רונן זרצקי בתפקיד ראש מערכת החדשות ב"הארץ" לפני כחצי שנה, הוחלפה כל שדרת העורכים הבכירה במחלקת החדשות. סגנו של זרצקי, ניר חסון, עובר מתפקידו בימים אלה. רכזת הכתבים הדס ברעם הוחלפה על-ידי לוינסון. שלושה ראשי דסק עזבו או פוטרו – יואב ריבק, שעבר ל"מעריב", עומר ברק, שהחל לכתוב בלוג מברלין, וגיל טבת, שאיבד את משרתו לאחר שמונה שנים בעיתון. רוב האנשים המאיישים כיום את התפקידים האלה באו מחוץ למערכת "הארץ", ואת הניסיון העיתונאי צברו בעיתוני טבלואיד כזילברברג עצמו. ביניהם ניתן למנות את אבי שרף וחיים לוינסון, שעבדו קודם לכן ב"ידיעות אחרונות", ושני רוזנס, שעברה מ"מעריב".
שער "הארץ" ביום בחירת ברק אובמה לנשיא ארצות-הברית
שער "הארץ" ביום שלאחר רצח ראש הממשלה יצחק רבין
בשונה מקודמיו, זילברברג מוגדר לא רק כראש מערכת החדשות, אלא כראש מערכת החדשות והתחקירים, עדות לכך שבעיתון מעוניינים לשים דגש על עבודה עיתונאית מעמיקה. אך מאז שנכנס לתפקיד נראה כי הכיסוי היומיומי של עמודי החדשות נעשה דווקא שטחי יותר. "'הארץ' רוצה למצב את עצמו באמצעות קהל קוראי הכלכלה של 'דה-מרקר' וקהל שוחרי התרבות של 'גלריה'", אומר כותב בעיתון, שכמו מרבית העיתונאים שהסכימו לשוחח בעניין עם "העין השביעית", ביקש לשמור על אנונימיות. "העיתון רוצה שאלה יהיו הקהלים שלו ושהאחרים לא יפריעו". "האחרים", במקרה הזה, הם גם אותה אליטה משכילה שהורגלה לכך ש"הארץ" פונה אליה, כותב על תחומי העניין המעסיקים אותה ובסגנון ההולם אותה.
כדי שעמודי החדשות לא יפריעו לקוראי "דה-מרקר" ו"גלריה", יש לוודא, קודם לכל, שהם אינם משעממים. משום כך הנטייה הגוברת היא להעדיף את ה"מעניין" על ה"חשוב". לדברי כתבים העובדים בעיתון, האפשרות לפרסם כתבות המצביעות על מגמות או על תופעות רחבות יותר כמעט שאינה קיימת יותר. תחת זאת הם נדרשים להביא סיפורים. את הסיפורים בה"א הידיעה.
"בעיתונות איכות", אומר אחד מהם, "הקורא יודע על תהליכים עוד לפני שמתרחשת ההתפרצות, בין אם מדובר בבדואים בנגב ובין אם במשבר אקדמי". כך היה נהוג, לדבריו, ב"הארץ", שהקדיש סדרות כתבות לנושאים מגוונים. מינון הופעת הסדרות הללו ירד בחודשים האחרונים, ואם בעבר עמודי החדשות הרשו לעצמם לעסוק בנושאים שאינם קרובים בהכרח לענייניהם היומיומיים של הקוראים, הרי שהיום המגמה הפוכה.
שער "הארץ" ביום שאחרי החזרת ארונות החיילים החטופים מלבנון
"אתה בהחלט יכול לראות שב'הארץ' יש ניסיון לפשט את הדיווחים ואת הפרשנויות על החדשות, להפוך אותם ליותר ידידותיים עבור הקורא", אומר עקיבא אלדר, אחד העיתונאים הוותיקים בעיתון, ומוסיף כי "אם בעבר אמרנו שאנחנו מדברים אל המעמד הבינוני-גבוה, היום לא צריך להיות חבר הנהלה, כל קורא אינטליגנטי של העיתון יכול להבין שאנחנו מנסים להצעיר את העיתון, גם על-ידי מתן שטחים גדולים יותר לסוגות הכתיבה שמדברות יותר לצעירים, וגם על-ידי הבאת כותבים צעירים". יחד עם זאת, אלדר מדגיש כי "משיחות שהיו לי עם העורך, יש כוונה להרחיב את קהל הקוראים של העיתון בלי לוותר על שום פלח שוק".
האם הכיוון החדש בא על חשבון נושאים שבעבר עמדו במרכז תחומי העניין של העיתון?
"אני לא רואה שיתבצע שינוי כל זמן שהבעלים עמוס שוקן מחזיק בשליטה בעיתון. להפך, אני רואה את 'הארץ' ממשיך להילחם על שמירה על שלטון החוק ועל מעמדו של בית-המשפט העליון. עבדתי תחת ארבעה עורכים, עורך הולך ועורך בא, ובנושאים האלה 'הארץ' שומר על עקביות. אמנם בחדשות קשה מאוד להתמודד עם הקצב של האינטרנט, ולכן אני חושב שהערך המוסף שלנו הוא בתחום הפובליציסטי והפרשני. כמי שעוסק בתחומים הכבדים נראה לי שאלה לא מקופחים, בייחוד לא בעמודי המאמרים. שם הייחוד של 'הארץ'".
אחד המאפיינים החדשים של העיתון הוא נטייה גוברת לפנות אל רגשות הקוראים, ולא רק אל תבונתם. כשביולי האחרון הוחזרו גופותיהם של חיילי צה"ל מלבנון, הודפס על מרבית שער העיתון תצלום של ראש הממשלה אהוד אולמרט מחבק את אלמנת אחד החיילים, קרנית גולדווסר, מעל לארון המתים של בעלה. כך נוצר דמיון באותו בוקר בין שער "הארץ" לשעריהם של "ידיעות אחרונות" ו"מעריב", כשכל השלושה מציגים על שעריהם מעין פוסטרים של ראש הממשלה ואלמנת החייל. זו בדיוק הנקודה שעשויה לעורר דאגה בסיפור שינויו של עיתון "הארץ" – הוא עלול ליהפך לעיתון מהסוג שכבר יש בנמצא.
חדשות "הארץ": תחרות במקום עצמאות
בנובמבר השנה, עם בוא מועד הבחירות בארה"ב, השתלט תצלום אחר, של המועמד הדמוקרטי לנשיאות ארה"ב, על שער העיתון, ותפס למעשה את כולו. השער הזה, שבו נראית צלליתו של אובמה על רקע שמי תכלת, קבע שיא חדש במהפכה שעובר העיתון. כיום הוא תלוי לראווה במשרדו של זילברברג. שינוי אחר בעמודי השער, שבלט בשבועות האחרונים, הוא פרסומם של מאמרי פרשנות במקום ידיעות חדשותיות ככותרת הראשית של היום.
את הפנייה הגוברת אל הרגש מבצע העיתון לא רק על-ידי שימוש בתצלומים, אלא גם על-ידי הדגשת סיפורים פליליים בעלי אופי סנסציוני, סוג שבעבר קיבל בו סיקור שולי. כשעו"ד יורם חכם חוסל בתל-אביב, הפכה הידיעה לכותרת הראשית של העיתון. כשנעלמו עקבותיה של הילדה רוז פיזם, "הארץ" היה שותף לפסטיבל התקשורתי והקדיש לפרשה עמודים רבים; אמנם לא באותה מידת סנסציוניות כב"מעריב" או "ידיעות אחרונות", אך הרבה מעבר למידה שאיפיינה את הסיקור הפלילי בו בעבר. כשנערך שלב הגמר של "האח הגדול", הקדיש לכך "הארץ" עמודים מיוחדים ב"גלריה" ודמה לשני מתחריו בנפח ובאופן שבו סיקר את האירוע.
במקביל בולטת התמרכזות פוליטית, תוך צמצום השטחים המוקדשים לסיקור נושאים מעוררי מחלוקת כגון הכיבוש הישראלי. הנוהג לפרסם רשימה שמית של קורבנות הסכסוך משני הצדדים בוטל; עמירה הס יצאה לכמה חודשים של חופשה ללא תשלום וחזרה לכתוב בעיתון רק עם הגעתה, מיוזמתה, לרצועת עזה; היקף מדוריהם של עקיבא אלדר ותום שגב צומצם.
משמאל בכיוון השעון: שוטר אוחז בתמונתה של הילדה רוז פיזם; המנצחת בתוכנית הטלוויזיה "האח הגדול"; שרידי מכוניתו של עו"ד יורם חכם (צילום: פלאש 90)
גם נושאים שאינם מעוררי מחלוקת, אך כאלה שעורכי "הארץ" סבורים כנראה כי אינם מעוררי עניין רב, נדחקים הצדה. דסק חדשות החוץ קיבל מסר מאלפון כי יש למתן את הסיקור על הנעשה בעולם השלישי, ובמיוחד בנושאי אפריקה ומוסלמים, ולהתמקד בנעשה באירופה המערבית והעולם הלבן. בתחילת השנה מוזג המגזין היומי של העיתון ("חלק ב'") בקונטרס החדשות, ומאז התכנים המגזיניים הולכים ונשחקים, ויש ימים שלא נותר מהם זכר פרט לכפולת המאמרים.
לא רק כתבות מגזיניות בנושאים גבוהי מצח הפכו נדירות, גם יוזמות עיתונאיות שמעניקות לקורא ערך מוסף צומצמו. לדוגמה: תחת שרביטם של לנדאו וזרצקי נשלח כתב "הארץ" אסף אוני לדיווחים מיוחדים מרחבי העולם, וסיפק דיווח מיוחד מצ'אד, או סדרת כתבות מגרינלנד. היו אלה משימות עיתונאיות שעלו לעיתון ממון רב, וסיפקו לקורא אפשרות ללמוד לעומק על אירועים ותהליכים בפינות הנידחות של העולם, מזווית שסוכנויות הידיעות אינן יכולות לספק. בזמן האחרון מסתפק אוני בדיווחים ממקומות אקזוטיים פחות, שהגישה אליהם קלה וזולה בהרבה.
החלפתו של זרצקי בזילברברג הביאה גם לשינויים בסדרי העבודה במערכת. מצד אחד, אומרים גורמים בעיתון, זילברברג ריכוזי יותר בעבודתו ופתוח פחות לדיאלוג עם העורכים והכתבים תחתיו מאשר קודמו. כך, למשל, מעולם לא נערכה פגישה בינו ובין הכתבים יחד, והוא הסתפק בכמה פגישות אישיות עם כניסתו לתפקיד. מצד אחר, ראויה לשבח מעורבותו הרבה בעשייה העיתונאית, תוך הקפדה על כל פרט ופרט, הרבה מעבר להתוויית נתיבי עבודה כלליים. השינוי שמבצע זילברברג במערכת החדשות בעיצומו, כך שמוקדם מאוד לסכמו, אך כבר ניתן להצביע על כיוונו.
אחד השינויים שהכניס הוא ישיבת בוקר קבועה שבה מושווה גליון "הארץ" לעיתונים המתחרים, כדי לגלות אילו סיפורים הוחמצו על-ידי כתבי העיתון. מה שעשוי להיראות כנוהג מובן מאליו בעיתונים אחרים, שונה מהמסורת העיתונאית של "הארץ", שדגל שנים רבות בגישה עצמאית יותר. במקום להשקיע מאמצים וכוח אדם כדי למנוע אפשרות שהעיתונים האחרים יקבלו סיפור בלעדי, מנהג שפעמים רבות גורם לעיתונים להיראות דומים מאוד זה לזה, נהג "הארץ" לקבוע לעצמו דרך שונה שאיפשרה לו להתנתק מהתחרות ולהתרכז בחיפוש אחר קולות שונים, לא מובנים מאליהם. הידיעות המרכזיות הופיעו דרך קבע, כמובן, אבל לצדן קיבל הקורא גם מידע שהכיל ערך מוסף, שנבע לא פעם מתפיסת העולם של העיתונאי. כיום, יותר מאשר בעבר, מוכתב ייצור הידיעות על-ידי ראשי מערכת החדשות.
נוהג אחר שבוטל הוא ישיבה של דסק החדשות, שהיה מתכנס לעת ערב, בהשתתפות כל עורכי המשמרת, ובה תיאר כל אחד את הצפוי להופיע בעמודים שתחת אחריותו. אף שבדרך כלל הפגישות האלו היו מונוטוניות, קיבל כל עורך את התמונה הגדולה של העיתון הצפוי להופיע, ויכול היה להעיר הערות או להציע רעיון במקרה הצורך. נוהג זה בוטל כבר בתחילת כהונתו של זילברברג בתפקיד, בטענה כי אינו יעיל. בהקשר זה יש לציין כי ההחלטות העריכתיות ב"הארץ" מתקבלות לא רק לגופן, אלא גם תוך התחשבות בקבוצות מיקוד, המורות על תחומי עניין של קהל קוראי העיתון וקהל הקורא בדרך כלל עיתונים אחרים. לפי האתר וואלה, גם יועצים ארגוניים שולבו בישיבות המערכת.
לחלק ב' של הכתבה
מה עוד מתכננים פרנסי "הארץ"? כיצד משפיע המשבר הכלכלי על התכנונים? מה חלקה של זירת האינטרנט ב"הארץ" החדש, ומה יהיה חלקם של הבידור והפנאי? מהי התדמית החדשה ש"הארץ" מעוניין להציג, וכיצד היא מתבטאת בעיצוב, בשיווק, בבחירת התכנים ובקשר בין כל אלה? על זאת ועוד, בחלק ב' של הכתבה