במשבר שפקד את מערכת "ידיעות אחרונות" בעקבות ההחלטה להדיח את העורך אלון שליו ולהחזיר לתפקידו את משה ורדי, העורך שנאלץ להתפטר לפני למעלה משלוש שנים וחצי, קרה דבר מוזר: ככל שקיבלו הנוגעים בדבר, עורכים ועיתונאים בכירים, הסברים מהמו"ל ארנון מוזס למהלך, כך הרגישו שהם פחות מבינים מה היו באמת המניעים שעמדו מאחוריו.

הכל היה נראה אחרת, כך טענו בשיחות הרבות שקיימו ביניהם באותם שבועיים סוערים, אילו היה מוכן המו"ל ארנון מוזס לומר רק דבר אחד: "החלטתי להחזיר את משה ורדי לתפקיד העורך משום שאני חש כלפיו מחויבות: מחויבות מקצועית, מחויבות חברית. האיש הקדיש את כל חייו לעיתון, ולכן הוא צריך לחזור".

אמירה כזו היתה, אולי, בגדר חצי נחמה לכל אלה מבין עיתונאי "ידיעות אחרונות" שהגיבו באופן מיידי ודרמטי להודעה על חילופי העורכים: נחום ברנע, מבכירי העיתון, שטען כי הנימוקים לפיטוריו של שליו נראים לו בלתי משכנעים וכי היה מוכן להצדיע להחלטה של מוזס להחזיר את ורדי בשל היותו איש מקצוע מעולה ומשום שעוונו נרצה; מיקי רוזנטל, ראש מערכת החדשות ולאחרונה גם סגן עורך העיתון, שאמר בשיחות כי פיטורי שליו נראים לו שרירותיים וחסרי סיבה וכי הוא מוטרד מהערפל שאופף אותם; ואפילו שליו עצמו, שחש כי הדברים היו יכולים להיות פשוטים הרבה יותר לו היה מתקיים עימו דיאלוג שבו היה נאמר כי ורדי יחזור לתפקידו בשל מחויבות העיתון כלפיו.

אלא שמוזס לא מסר שום הצהרה כזו. בדיוק להפך. הוא חזר ואמר כי אין לו שום מחויבות כלפי ורדי, וכי הסיבות לחילופי העורכים היא חוסר שביעות הרצון שלו מתפקודו של שליו.

בתחילה ניסה מוזס לנמק את חוסר שביעות רצונו בפני שליו עצמו, בשיחה הראשונה שהתקיימה ביניהם ביום שלישי, ה-21 בספטמבר, ואחר-כך חזר על נימוקים כאלו ואחרים בפני בכירי העיתון שהתקוממו נגד ההחלטה.

בשיחה עם שליו אמר מוזס כי "היחסים בינינו זה כבר לא מה שהיה פעם" ודיבר על כך שהעיתון "ישן", שאין רעב לסקופים ושההוצאות גדולות מדי. "צריך", אמר מוזס, "למצוא דרך לסיים את זה בצורה מכובדת".

"הוא לא העלה שום טענה קונקרטית", אומר עיתונאי מקורב לשליו, "ושפת הגוף שלו במהלך השיחה היתה מאוד לא נוחה. התחושה היתה שהוא לא ממוקד בשום טענה, ובסוף גם אמר, 'אני עייף, חבל שאנחנו מדברים היום'". שליו אסף את חפציו, מסר את ערימת הניירות שעל שולחנו לסגנו, מיקי רוזנטל, ואמר שניתן למצוא אותו בבית אם רוצים להגיד לו משהו. למחרת הודיע למוזס כי אינו מעוניין להמשיך בתפקיד עד ינואר 2000, כפי שהציע מוזס, והוא מתפטר מיד מתפקידו.

פורום התשעה מתארגן

לאחר שנודע לנחום ברנע על ההתפתחות, הוא ניהל שיחה עם נוני מוזס. כעבור יומיים, ביום ראשון, ה-26 בספטמבר, הפקיד ברנע מכתב בידי מוזס שהסתיים בהודעה שאם שליו יודח, הוא מבקש לראות בכך גם הדחה שלו.

ללא תיאום ביניהם, נקט מיקי רוזנטל צעד דומה ומסר למוזס מכתב שבו הודיע כי הוא עשוי להסיק מסקנות אם לא תשונה ההחלטה להדיח את שליו.

המכתבים לא הצליחו לעצור את גלגל ההדחה: למחרת התכנסה מועצת המנהלים של "ידיעות אחרונות" והחליטה על סיום תפקידו של שליו ועל מינויו של ורדי לעורך העיתון. הידיעה נפוצה בבית "ידיעות אחרונות" ועוררה, מטבע הדברים, התרגשות רבה. ביום חמישי התכנסה קבוצה של עיתונאים בכירים של העיתון בביתו של מיקי רוזנטל ודנה בהתרחשויות.

בסוף הפגישה, שלא נעדרו ממנה חילוקי דעות, החליטו משתתפיה לתבוע הסברים ממוזס, להביע בפניו מחאה על הדחת שליו ולדרוש את השבת המצב לקדמותו. רק באותה פגישה נודע להם על מכתביהם של ברנע ורוזנטל.

לפני המפגש ואחריו ניהל מוזס שיחות בארבע עיניים עם כל אחד ממשתתפיו ובהן הסביר את הסיבות לפיטורים. "התחושה היתה", אומר עיתונאי, "שכל אחד מהם קיבל הסבר אחר, חלקי. נוני דיבר על הוצאות גדולות מדי, על מערכת יחסים לא טובה בין השניים, על התנגשות עם עורכים אחרים בעיתון (הכוונה לדורון גלעזר, עורך "7 ימים"; ע"ב), ועל כך שבאופן כללי העיתון 'לא יותר מבסדר'". מיקי רוזנטל התבטא מאוחר יותר בגלוי נגד הנימוק הכלכלי שבו נאחז מוזס כדי להסביר את הדחת שליו: "אלון (שליו; ע"ב) היה שמח לקצץ ולהגדיר תקציב למחלקות, אלא שזה מעולם לא הוצב כמשימה, ונוני לא העלה את זה כביקורת לפני כן", הוא אמר.

בפגישה שנערכה במוצאי שבת בין ארנון מוזס ושותפתו לניהול העיתון מרים נופך-מוזס לבין "פורום התשעה" שמחה על הפיטורים (רון בן-ישי, נחום ברנע, שילה דה-בר, מישאל ועקנין, ענת טלשיר, רם לנדס, סבר פלוצקר, מיקי רוזנטל ושמעון שיפר), נשאלו השאלות באופן גלוי: האם קיימת מחויבות כלשהי כלפי משה ורדי להחזירו לתפקיד עורך העיתון? האם זו הסיבה שבגללה פוטר שליו?

האווירה בפגישה, סיפר אחד הנוכחים, היתה מתוחה. מוזס היה כעוס. הוא לא מבין למה היה צריך לכנס פגישה כזאת, אמר, למה עיתונאים מנסים להכתיב לו מהלכים. שלוש שעות נמשכה הפגישה, שהתקיימה בביתה של נופך-מוזס בהרצליה-פיתוח. העיתונאים העלו טענות, שאלו שאלות, ומוזס הדף אותן בהסברים שכבר השמיע. נופך-מוזס ביטאה תמיכה מוחלטת בצעד של מוזס. "יש משהו נסתר מן העין בהדחת שליו", חזרו ואמרו שם, ונענו בכך שהמהלך הוא בלתי הפיך וכי האופן החפוז שבו הוא נעשה הוא באשמת שליו, שהחליט להתפטר מיד.

מיקי רוזנטל העלה הצעה שהרכב מסוים של עיתונאים יוכל להשפיע על החלטות מכריעות של הדירקטוריון, והביא לדוגמה את המודל של "לה-פיגארו" הצרפתי, שבו מינוי של עורך חדש צריך לזכות ברוב של 51% מציבור העיתונאים. מוזס דחה את ההצעה על הסף. גם ההצעה על פרסום מכתב שבו יביע הדירקטוריון הערכה לפועלו של שליו לא התקבלה.

העיתונאים עזבו את הפגישה מאוכזבים, וחדלו לפעול כקבוצה. גם בשיחות שהתקיימו אחר-כך עם רוזנטל ועם ברנע לא הסכים מוזס לשנות במשהו את החלטתו או לתת הבטחה לעתיד ששליו יוכל לחזור לאחר שוורדי יגיע לגיל פרישה (בעוד שלוש שנים).

הדברים שהשמיע מוזס בפורום זה, וגם בשיחות פרטיות עם עורכים בכירים בעיתון, יצרו מצב אבסורדי שבו ככל שטרח מוזס להסביר את מניעי הפיטורים ולהכחיש כי היה הסכם בינו ובין ורדי, כך הרגישו העיתונאים המוחים כי הם מבינים פחות את פשר ההדחה. מסיבה זו המשיכו לפרוח שמועות במסדרונות העיתון בדבר הסכם מוקדם, חשאי, להחזרת ורדי.

המחלוקת על נסיבות שובו של ורדי לשולחן העורך המשיכה לרחף בבית "ידיעות אחרונות" ולהעכיר את האווירה בו. ימים ספורים לאחר הפגישה בביתה של נופך-מוזס הודיע רוזנטל שהוא יוצא לחופשה ארוכה ועוזב את תפקידו.

הפרשה הזו, אומר אחד העיתונאים שהיה בפורום, משאירה במערכת "ידיעות אחרונות" צלקת שזמן רב יעבור עד שתגליד. היא הותירה אצל רבים מהעיתונאים תחושה של חוסר בהירות סביב נסיבות הפיטורים של שליו, ומצד שני, חשפה כמה אמיתות על מעמדם ויכולת ההשפעה של עיתונאים, בכירים ככל שיהיו, על מה שמתרחש בביתם פנימה.

שבועיים עברו מאז החלה הפרשה ועד להופעת שמו של משה ורדי מעל דפי העיתון במשבצת העורך. כל נסיונות המחאה של העיתונאים לא הועילו, ובסופו של דבר דעכו. ההחלטה של מוזס על החילופין עמדה בעינה: לא מוסברת עד תומה, אך בלתי הפיכה. רוזנטל אמנם עזב את התפקיד, אך התבקש להישאר חבר מערכת ולא פסל, בביקור פרידה של עובדי הדסק בביתו, את האפשרות שבעתיד יחזור ל"ידיעות אחרונות", לתפקיד בכיר יותר. לקראת סוף אוקטובר חזר ברנע לכתיבה. הנסיונות להשפיע על החלטת המו"ל נכשלו, בסופו של דבר.

"המפגש הבוטה בין הכוח האולטימטיבי והאוטומטי שיש לנוני מול הערכים שיש לנו כעיתונאים היה מאוד קשה", אומר אחד ממשתתפי הפורום. "העיתונאים למדו שהם עובדים בעסק שהוא בעייתי מבחינת אינטגריטי ושקיפות, אחרת לא יכול להיות שיש להם עורך ששומר על עיתון יציב, ומודח לאור היום ללא סיבה מוצדקת. הם הבינו מהפרשה עד כמה המו"ל שלהם רואה בהם בעצם כלי משחק, ולא אנשים עם עקרונות וערכים".

בחזרה להאזנות הסתר

אז מדוע באמת פוטר אלון שליו? מוזס סירב לענות על השאלה הזאת כשהופנתה אליו מ"העין השביעית". אולי השאלה שהיתה צריכה להישאל היא אחרת: מדוע החליט מוזס להחזיר לתפקיד את משה ורדי? אין ספק, וכך גם ציינו העיתונאים שהתנגדו להדחה, כי מדובר בהחלטה סבירה מבחינה מקצועית. איש לא חולק על היותו של ורדי "מר 'ידיעות אחרונות'", בנו של העורך הרצל רוזנבלום, האיש שצמח בעיתון מהיותו ילד ועד התמנותו לעורך העיתון בגיל 52. האיש שהכניס את נוני, בנו של המו"ל נח מוזס, לעבודה בדסק החדשות כשדוב יודקובסקי, אז רכז המערכת, הטיל על כך וטו. האיש שבשנות כהונתו נודע כעורך ריכוזי מתערב ומשפיע, שעיצב את המתכונת הפופולרית והמוכרת של "ידיעות אחרונות".

עם זאת, כדי לקבל את התמונה המלאה על נסיבות חזרתו של ורדי, צריך גם לחזור לימים שקדמו להתפטרותו המאולצת, ימי פרשת האזנות הסתר, שהצללים שלה עדיין מרחפים ומסרבים להיעלם.

לכאורה, כך לפחות בעיני הציבור, פרשת האזנות הסתר הסתיימה והאחראים בעיתונות שילמו את המחיר. עופר נמרודי, מו"ל "מעריב", הורשע בהזמנת האזנות סתר ושיבוש הליכי משפט, נידון לשמונה חודשי מאסר בפועל ושילם קנס של מיליון ומאה אלף שקל. דוד רונן, האחראי על האבטחה ב"מעריב", הורשע באותם סעיפים ונדון לשישה חודשי עבודות שירות וקנס של מאה אלף שקל. משה ורדי הורשע בשימוש שלא כדין בשתי קלטות שהושגו בהאזנת סתר ונגזרו עליו שני חודשי מאסר על-תנאי וקנס של 4,000 שקל.

רות בן-ארי, חברתו לחיים ורכזת הכתבים באותה תקופה, הורשעה בתחילה בעבירה של האזנת סתר. לאחר ערעור זוכתה בחלק מסעיפי האישום, ושלושת חודשי עבודות השירות שהוטלו עליה הומרו בחצי שנה מאסר על-תנאי. העיתונות הפסיקה לסקר את העניין כמעט לגמרי, והנושא ירד מסדר היום הציבורי.

כפי שאנו יודעים היום, הוא ירד רק באופן זמני. בין השאר, בבית-המשפט העליון מונחות שתי עתירות המבקשות מבג"ץ לבטל את החלטת הפרקליטות לסגור ללא כתב-אישום את התיק של מו"ל "ידיעות אחרונות" ארנון מוזס ושל האחראי על המשק והאבטחה ב"ידיעות אחרונות", חיים רוזנברג. יותר משנה מונחות העתירות במזכירות בית-המשפט וטרם נקבע מועד לדיון בהן.

בקשות להקדמת הדיון שהגישו שני העותרים – עיתונאי "מעריב ו"גלובס" יואב יצחק ועו"ד דן אבי-יצחק בשם הוצאת "מעריב", מו"ל "מעריב" עופר נמרודי והמשנה למנכ"ל "מעריב" עמוס יעקובי – נענו בשלילה משום שלא נמצאה בעתירות כל דחיפות, כפי שנכתב בתשובת רשמת בית-המשפט. מלבד זאת ממתינה לדיון בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב תביעה שהגיש חבר דירקטוריון "ידיעות אחרונות" דב יודקובסקי, נגד החלטת הדירקטוריון לממן בסכום של כחצי מיליון דולר את שכר טרחת עורכי-הדין של מוזס ורוזנברג בפרשת האזנות הסתר.

העתירות לבג"ץ פורשות את הדרך המפותלת ומעוררת סימני-השאלה שעבר תיק החקירה של מוזס ורוזנברג עד שהוחלט על סגירתו. הדמות המרכזית המופיעה בשתי העתירות היא זאב לאופר, חוקר פרטי, בעל חברת זאביק-חקירות, שהועסק גם על-ידי "ידיעות אחרונות" והורשע בסוף 97' בהזמנת האזנות סתר רבות שבגינן נשלח לשנתיים וחצי מאסר.

זאב לאופר היה העד המרכזי בתיק החקירה של מוזס ורוזנברג. הוא האיש שעמד כל הזמן בקשר עם רוזנברג והוא האיש שהזמין את האזנות הסתר למען העיתון. בהחלטתה של הפרקליטות לסגור את התיק הוגדרה עדותו של לאופר "בעייתית, חלקית וסלקטיבית", שנחוצה לה "תוספת ראייתית חזקה ומשכנעת", זאת בשל "הנסיבות שהביאו למסירת העדות".

אלא שהגלגולים שעברה עדותו של לאופר עד שהוכרז כעד לא מהימן על-ידי הפרקליטות ראויים לבחינה. לאופר, כך העיד בעצמו, החל לבצע עבודות עבור "ידיעות אחרונות" מסוף 1993. לפי עדותו, לכל אורך עבודתו היה רוזנברג אחראי על הקשר איתו, והוא העביר לו אינפורמציה על "מעריב" ועל בעלי מניות ב"ידיעות אחרונות", שאותה השיג באמצעות האזנות סתר. לאופר גם הכין תמצית כתובה של ההקלטות והשמיע לרוזנברג קלטות ברכבו. הוא שכר חדר במגדלי-דוד בתל-אביב ושם האזין עם רוזנברג להקלטות הבלתי חוקיות. היו מקרים, מספר לאופר בעדות, שרוזנברג לקח ממנו קלטות ודו"חות כדי להעבירם באותו לילה, כך אמר, ישירות למוזס.

לאופר נעצר ונחקר באפריל 95', בגל המעצרים השני של פרשת האזנות הסתר. בתחילה שמר על זכות השתיקה, אך מאוחר יותר החל לשתף פעולה עם החוקרים. המשטרה הבינה כי בידיה עד מרכזי להפללתם של מוזס ורוזנברג והחלה לנהל עימו משא-ומתן כדי להופכו לעד מדינה.

העד נשמט מהידיים

אלא שהמשא-ומתן עם לאופר הסתיים בלא כלום. גורם שהיה מקורב לחקירה תולה את הסיבה לכך בעמדה הנוקשה שנקטה פרקליטות המדינה במשא-ומתן עם לאופר. "פרקליטת מחוז תל-אביב (מרים רוזנטל; ע"ב) שגתה כשהחליטה שלא להעמיד לדין את מוזס", הוא אומר. אותו גורם מסביר כי הפרקליטות נקטה עמדה של הכל או לא כלום, שלפיה אם לא יסכים לאופר להעיד על כל האזנות הסתר שבהן הוא קשור, לא רק זו של כלי התקשורת, לא ייחתם עימו הסכם עד מדינה. עוד דרשה הפרקליטות שלאופר לא יהיה זכאי לקבל תשלום בעבור פרסום ספר זכרונות בעתיד.

לאופר הסכים למסור מידע רק על מעורבותו בהאזנות הסתר בעיתונים, והסכים להעיד ואף לסייע באיסוף ראיות בפרשה זו. הפרקליטות נותרה בעמדתה. בשלב מאוחר יותר, כך אומר אותו גורם שהיה מעורב בחקירה, הסכים לאופר להתגמש ולמסור למשטרה את מסגרת העובדות גם בפרשות אחרות, אך ללא ציון שמות המעורבים ובלי לסייע למשטרה לאסוף ראיות. גם אז סירבה הפרקליטות לוותר על דרישתה, ובכך הסתיים המשא-ומתן עם לאופר ועדותו נותרה בגדר חומר חסוי שלא ניתן לעשות בו שימוש בבית-המשפט.

החוקרים, כך אומר אותו מקור, הגדירו כאמינה את העדות החסויה שמסר לאופר למשטרה, משום שהם היו יכולים להצליב אותה עם עדותו של עד המדינה יעקב צור, שביצע האזנות יחד עם רפי פרידן למען "מעריב". הם הרגישו שהעד החשוב בחקירת מוזס ורוזנברג נשמט מידיהם.

בשלב הבא, בסוף שנת 95', לאחר שנואש מהאפשרות לקבל תמורה לעדותו מהמדינה, פנה לאופר אל נמרודי והציע לו לקנות את עדותו. ההצעה של לאופר התקבלה בסבר פנים יפות. סביר להניח כי עבור נמרודי, המחשבה שיוכל לתרום במשהו להפללתו של מוזס היתה מספקת. אלא שלפני שנחתם עימו הסכם, פנה עו"ד אבי-יצחק אל היועץ המשפטי לממשלה דאז, מיכאל בן-יאיר, כדי לקבל ממנו "הכשר" לעדות הקנויה של לאופר.

אבי-יצחק נפגש עם בן-יאיר וזה אישר לו, בעל-פה ובכתב, כי עובדת היותו של לאופר עד קנוי בידי "מעריב" אינה מונעת חקירה והעמדה לדין על סמך עדותו. במכתב ששלח לאבי-יצחק ציין היועץ המשפטי במפורש כי לדעתו שותפה גם פרקליטת מחוז תל-אביב, אותה פרקליטה שבסופו של דבר החליטה לסגור את התיק.

תמורת 600 אלף דולר שקיבל מ"מעריב", פנה לאופר למשטרה והודיע כי הוא מוכן למסור עדות גלויה ומפורטת יותר על האזנות הסתר שביצע למען "ידיעות אחרונות", ואף הסכים לסייע באיסוף ראיות. הקשר בינו לבין רוזנברג חודש, והוא ביצע הקלטות של השיחות ביניהם שסייעו לאמת את העדות שמסר למשטרה עוד בטרם נחתם בינו ובין "מעריב" הסכם. הוא נפגש עם רוזנברג במקומות מסתור בשעות לילה מאוחרות, תוך חשש גלוי של רוזנברג ממעקב וציתות של המשטרה, והקליט אותו, בין השאר, כשסיפר כיצד הגיעו לידי מוזס עדויות נחקרים בפרשה.

לעתירה לבג"ץ שהגיש אבי-יצחק צורפו תצהירים של שני חוקרי משטרה, אבי כהן, אז ראש היחידה הארצית לחקירת פשעים שטיפלה בפרשה, וציון ששון, אחד החוקרים הבכירים בפרשה. ששון נחקר בפרשת נמרודי החדשה. בתצהירים נאמר בפירוש כי הם רואים את עדותו של לאופר כאמינה. "הנני אומר ללא היסוס", הצהיר ששון, "שהתרשמותי היתה כי מר זאב לאופר הינו עד אמין והודעותיו במשטרה בחקירה הן אמינות ודבריו אמת".

אלא שלמרות כל העובדות הללו, ולמרות העדות העשירה והמפורטת שמסר לאופר, שאותה חיזק בהקלטות שעשה בשליחות המשטרה, החליטה מרים רוזנטל, באפריל 98', לסגור את התיק נגד מוזס ורוזנברג. רוזנטל נימקה את החלטתה בכך שעדותו של לאופר היא "בעייתית" משום ששולמה על-ידי "מעריב". ההחלטה, שנגדה את המלצת המשטרה, עוררה כעס ומתיחות ביחסיה עם הפרקליטות. "איזה מין טיעון זה שהעד אינו אמין?", אומר הגורם שהיה מקורב לחקירה, "זה טיעון דחוק. אם רוצים לסגור את התיק, שיטענו טענות אחרות. לאופר מסר עדות לחוקרים עוד לפני שנקנה על-ידי 'מעריב', ואז האמינו לו ורצו להפוך אותו לעד מדינה. אחר-כך הוא חיזק את העדות בראיות. היועץ המשפטי אישר את זה שהעדות שלו תוכל להתקבל, אז איך זה שפתאום העדות שלו בעייתית? יש פה פרדוקס".

ממתינים להחלטת בג"ץ

מרים רוזנטל היא ידידה קרובה של תחקירן "ידיעות אחרונות" מוטי גילת כבר שנים ארוכות, עוד מימי פרשת "הפגישה הלילית" שחשף גילת ושבה שימשה רוזנטל תובעת. היא עצמה אישרה במפורש עובדה זו כאשר פסלה את עצמה מלעסוק בתביעה שהוגשה נגד גילת, מוזס ורוזנברג בחשד ששיחדו עובד מינהל מקרקעי ישראל כדי שישיג להם מסמכים הקשורים ליעקב נמרודי. מדוע, אם כן, לא פסלה את עצמה גם בפרשה זו, שעוסקת בעיתון של גילת ובמעסיקיו?

החלטתה של רוזנטל שמה קץ, לכאורה, לאפשרות שמוזס ייצא אי-פעם ניזוק מפרשת האזנות הסתר. ארבעה אנשים (לפחות) היו קרובים למידע שהגיע מלאופר ל"ידיעות אחרונות" בפרשת האזנות הסתר: החוקר זאב לאופר, חיים רוזנברג, איש סודו של מוזס, הזרוע המבצעת של ההאזנות ומי שמחזיק בידיו את המידע הרב ביותר על חלקו של מוזס בפרשה, רכזת הכתבים רות בן-ארי והעורך משה ורדי.

▪ עדותו של לאופר נדחתה על-ידי הפרקליטות בנסיבות שתוארו לעיל.
▪ חיים רוזנברג שמר על נאמנות מוחלטת למוזס במהלך כל הפרשה.

בתחילה שמר על זכות השתיקה בחקירה וסירב להיבדק בפוליגרף. אחר-כך טען כי לאופר מעולם לא עבד עבור "ידיעות אחרונות", ומאוחר יותר הודה כי גרסה זו כוזבת. הוא גם טען שמעולם לא ביקר בדירה הסודית, והודה אחר-כך כי שיקר גם בעניין זה. לכל אורך חקירתו, שהיתה זרועה בשקרים, סתירות ושתיקות, חיפה רוזנברג על המעביד שלו מוזס. כך העיד על רוזנברג זאב מוזס, לשעבר חבר דירקטוריון ובן דודו של ארנון מוזס, בדצמבר 97' במשפטו של נמרודי:

ש: האם התיאור שאני אתן לך, תגיד לי אם זה נכון והוגן, שחיים רוזנברג הוא איש אמונו, איש סודו ועושה דברו של נוני ב"ידיעות אחרונות"?
ת: כן, זה תיאור נכון, ואולי אפילו ממעיט.
ש: ממעיט אתה מתכוון שמתוך נסיונך...
ת: לא כיסית את רמת הקשר. אני מדבר על התקופות שאני הייתי שם.
ש: רמת הקשר אתה מתכוון לרמת הנאמנות, רמת הציות?
ת: כן, רמת הציות העיוור.
ש: לכל דבר שנוני יבקש?
ת: כן.
ש: לפי המצב שהכרת, הדמויות הפועלות, חיים רוזנברג יכול להורות על מעקבים והאזנות לבעלי מניות ב"ידיעות אחרונות", לך, לבכירים ב"ידיעות אחרונות", ללא הוראה מפורשת של נוני?
ת: לא.

אגב, לפני שבוע סירב זאב מוזס להתייחס לפרשה ורק אמר, בקשר להשבתו של ורדי לתפקיד העורך: "התפלאתי מאוד שלא עשו את ההחלפה הזאת קודם. טיב הקשרים בין השניים היה כזה שזה מעורר פליאה".

▪ מה עם בני-הזוג ורדי ובן-ארי? ורדי נחקר באופן נפרד בעניין האזנה לקלטות שהושגו בהאזנת סתר ועמד על כך לדין יחד עם רות בן-ארי. בעדותו התייחס לעצמו כאילו היה החוליה האחרונה בשרשרת, וטען שעשה את הדברים ללא ידיעת מוזס, אלא ביוזמתו האישית. עדותו אינה מוזכרת בשתי העתירות לבג"ץ, משום שלא היתה בה תרומה ממשית לחומר הראיות נגד מוזס. בסופו של דבר נהג ורדי כמו רוזנברג, שמר על נאמנות למוזס, אבל בניגוד לרוזנברג, בסופה של הפרשה הוא מצא את עצמו מחוץ לעיתון.

מה יקרה אם העתירות שהגישו "מעריב" ויואב יצחק ייענו על-ידי בג"ץ? לכאורה, יש בידי הפרקליטות חומר ראיות מספיק להגיש כתב-אישום ללא חקירה נוספת, כפי שהמליצה המשטרה לעשות מלכתחילה. אבל קיימת גם אפשרות שבג"ץ יורה על פתיחת החקירה מחדש. במקרה כזה מהימנות עדותו של לאופר תיבדק שוב, והמעורבים בפרשה עשויים להיות מוזמנים פעם נוספת למסור את גרסתם. אלא שכעת, אם תסריט זה יתממש, יימצא ורדי בעמדה חדשה: לא עוד עורך גולה, הנושא בלבו תרעומת על המחיר ששילם בפרשת האזנות הסתר, אלא, שוב, העורך המכהן של "ידיעות אחרונות", אחד האנשים הקרובים ביותר לארנון מוזס.

ענת באלינט היא סטודנטית לתואר שני בפסיכולוגיה, וברוך קרא הוא עיתונאי ב"הארץ"

משרד המשפטים: לא היה ניתן להסתמך על זאב לאופר

דובר משרד המשפטים העביר את התגובה הבאה על חלקה של פרקליטת מחוז תל-אביב, מרים רוזנטל, בהחלטה שלא להסתמך על עדותו של זאב לאופר ולא להעמיד לדין את נוני מוזס:

"לא נחתם הסכם עד מדינה עם זאב לאופר למרות פניית בא-כוחו ליועץ המשפטי לממשלה דאז, בין היתר כי לאופר לא הסכים לעמוד בתנאים שהוצבו לו. בין השאר נדרש לאופר מלכתחילה שלא לקבל תשלום על עדותו מההוצאה-לאור של 'מעריב', וכמו כן התבקש למסור את מלוא האינפורמציה שנמסרה לו. משקיבל תשלום מ'מעריב', מבחינת הפרקליטות לא ניתן היה לחתום עימו על הסכם כלשהו.

"זאת ועוד, בעקבות חקירתו של לאופר הוחלט כי לא ניתן לבסס כתב-אישום על עדותו. עדות זו היא עדות בעייתית בשל הנסיבות שהביאו למסירת עדותו ובשל מהות העדות שנמסרה. חשובה במיוחד העובדה כי מדובר בעד המתוגמל בעד עבודתו בסכומי כסף גדולים מאוד, ששולמו לו בידי גורם בעל אינטרס – ההוצאה-לאור של 'מעריב'. עדותו של לאופר היתה בעייתית גם משום שהודעותיו היו חלקיות וסלקטיביות ולא חשפו את מלוא התמונה".

על השפעת ידידותה של רוזנטל עם מוטי גילת על החלטותיה בפרשת האזנות הסתר אומר דובר המשרד: "מרים רוזנטל וגילת אכן מיודדים, ולכן תיק חקירה שבו אחד הנחקרים היה מר גילת לא טופל על-ידיה. גב' רוזנטל טיפלה בתיק האזנות הסתר שנפתח נגד מר ארנון מוזס ומר חיים רוזנברג בהיותה פרקליטת מחוז תל-אביב (פלילי). אין כל סיבה שגב' רוזנטל לא תטפל בתיק, מאחר שאין כל היכרות או נגיעה בינה לבין ה"ה מוזס ורוזנברג. יודגש כי גב' רוזנטל מעולם לא שוחחה עם מר גילת בעניין התיקים כנגד מר מוזס ומר נמרודי".

גיליון 23, נובמבר 1999

תיקון

בניגוד למה שנאמר בכתבה "העיתון של המשפחה" ("העין השביעית", גיליון מס' 23), לא הוגשה תביעה נגד בכירים ב"ידיעות אחרונות" כתוצאה מחקירה בחשד ששיחדו עובד מינהל מקרקעי ישראל כדי שישיג להם מסמכים הקשורים ליעקב נמרודי. אנחנו מצטערים על הטעות.

גיליון 24, ינואר 2000