בשבוע שעבר (29.3) סיפק צבי יחזקאלי, ראש הדסק לענייני ערבים בערוץ 10, פרשנות על פסגת מנהיגי מדינות ערב בתוכנית "לונדון את קירשנבאום". דבריו היו מופת של ניתוק מהמתרחש בסביבתו הקרובה והרחוקה, ולכן הם ראויים להתייחסות מיוחדת.

ראשית, העניין הפלסטיני. יחזקאלי, כזכור, מאמין בצדקתנו, ולא מכיר בכיבוש כסיבה לתסיסה בשטחים. אוזניו ועיניו קשובות למקורות פלסטינים עלומי שם הזועמים דווקא על היחס הערבי לישראל. "כל-כך מדהים עוצמת הצביעות", אמר "גורם פלסטיני" ליחזקאלי, לדבריו. אותו גורם "לא האמין" שהביקורת הערבית על ישראל תופיע בהצהרת הסיכום של ועידת הפסגה. כאשר אירע הדבר הבין הפלסטיני שהסיפור "גמור". הגורמים הפלסטינים המדברים עם יחזקאלי משתייכים, כך נראה, לזן מיוחד שלא שמע על הכיבוש ועל הנזק שהוא מחולל ליחס הערבי לישראל.

חמוש בלגיטימציה פלסטינית מרשה לעצמו יחזקאלי להוכיח את הערבים על צביעותם. המכנה המשותף הנמוך ביותר שהם יכולים להסכים עליו, הזכיר, הוא הטענה שהסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא הבעיה הגדולה ביותר באזור. "נו באמת!" נזף פרשננו לענייני ערבים בראש ממשלת עיראק, "חצי מיליון הרוגים בסוריה, כל ההרוגים אצלך, דאע"ש מאיים עליך, מה הסכסוך הזה?!".

אלא שהדבר הפחות חשוב שעליו קונן ראש ממשלת עיראק, חידר אל-עבאדי, בנאומו בפסגה, היה הבעיה הפלסטינית. הוא התמקד בחוסר היציבות הבטחונית והכלכלית ובטרור המאיים על מדינות ערב, ובראשו הטרור של דאע"ש, המסכן במיוחד את עיראק. את הבעיה הפלסטינית הזכיר אל-עבאדי דווקא כדוגמה לכך שהעדיפות העליונה של הפוליטיקה הבין-ערבית הפכה משנית לטרור ולסכסוכים הפנימיים הקורעים את מדינות ערב. זהו הדבר המדאיג ביותר את הפלסטינים. אולי יחזקאלי היה מצליח לחשוף אותו לו היה קשוב למתרחש בשטחים.

שנית, ירדן. יחזקאלי, הסבור כי "בני השפחה" הערבים (ציטוט שלו) מסוכסכים ומפולגים מיסודם, מכפיף אירועים שונים לתפיסתו הגזענית והמהותנית. לכן, אם עבדאללה מלך ירדן מנסה להחיות את העניין הפלסטיני בפסגה הוא מכזב, משום ש"הוא צריך כסף. הוא לא צריך עכשיו פתרון לבעיה הפלסטינית".

הדיוק העובדתי, ההקשר – כל אלה אינם חשובים. למשל, העובדה שהמלך עבדאללה זקוק לכסף אינה סותרת את הצורך הנואש של ירדן במדינה פלסטינית כדי להבטיח את קיומה שלה כמדינת הלאום הירדני. הבעיה היא שהדברים אינם תלויים בירדן אלא בעיקר במדינה אחרת באזור, שיחזקאלי מתעלם ממנה בעקביות: ישראל. הוא מומחה לערבים בלבד, ואינו מוטרד מכך שכדי להבין את מעשיהם של הערבים זקוקים, מדי פעם, להסתכל גם על מעשיהם של היהודים.

גם ההיסטוריה מגויסת על-ידי יחזקאלי כדי לאשש את גישתו הבסיסית כלפי מושאי סיקורו. "קצת היסטוריה", הזכיר לצופים; בתחילת המאה הקודמת "החבר'ה של בית המלוכה ההאשמי הם ששלטו בחיג'אז ובמכה, ואז באו הבית הווהאבי ותמיד היה סכסוך, אבל – שָכחו את זה! למה? כי ירדן היום צריכה את סעודיה. ירדן היום כלכלית לא עומדת בלי הגוש הסוני".

ושוב נופלים חלל הדיוק העובדתי וההקשר. ראשית, ירדן מאז ומעולם נשענה על זולתה (במערב ובאזור) כדי לשרוד באזור קשוח. שנית, ירדן וסעודיה "שכחו" את ההיסטוריה הרעה ביניהן לא בשנת 2017, אלא החל בשנת 1933, אז נחתם הסכם ידידות ושכנות טובה בין אמירות עבר הירדן לבין סעודיה. משנות ה-50 של המאה הקודמת הפכה תלותה המדינית והכספית של ירדן בסעודיה לאדירה. עם עלייתו של המלך עבדאללה השני לשלטון (1999) התלות הזו רק מתחזקת, למורת רוחם של גורמים שונים בירדן, לרבות באליטה הפוליטית, החוששים לעצמאותה הנשחקת של הממלכה.

האם יש פלא, אם כן, ששני משוררים ידועים בירדן, מוהנד אל-עזאמאת ועלי אל-מסאעיד – ולא "משורר הבית של בית המלוכה ההאשמי בירדן" כפי שזרק יחזקאלי כלאחר יד – התגייסו כדי לברך את מלך סעודיה בבואו לוועידת הפסגה, ודקלמו בפניו את שיר ההלל "חראר א-דאר" המחורז על-פי מיטב מסורת השירה הבדואית? ודאי שלא. השיר, אגב, ריגש מאוד לא רק את המשוררים עצמם, וקהל גדול בירדן ובסעודיה, אלא גם את המלך סלמאן עצמו.

עזאמאת ומסאעיד מדקלמים את "חראר א-דאר" בפני סלמאן מלך סעודיה

אולם את יחזקאלי כל הסיטואציה שעשעה. קבלת הפנים של "מלך בדואי" שזכה לה מלך סעודיה, "הקצידות שהם מקריאים לו, שיירות של גמלים, חרבות", נראו מצחיקים מאוד בעיניו. מין התנהגות ערבית כזו. "זה לא יעזור", הסביר פרשננו לירון לונדון בידענות. "סיסי עשה לו [למלך סעודיה] את זה לפני כמה חודשים, נתן לו שני איים – את סנפיר וטיראן – והוא סגר להם את הברז".

בחיוך רחב, כשחרוזיו של "משורר החצר" ברקע ונדב איל מתגלגל מצחוק, סיכם יחזקאלי: "תראו חברים, אתם יכולים לצחוק, אבל זה החבר'ה שלי, זה החברים". ורק ירון לונדון הציל את הכבוד הישראלי, ואת כבוד המקצוע העיתונאי, כאשר הוכיח בנועם את שני הילדים המצחקקים שישבו מולו: "טוב, בסדר. זה חלק מהתרבות הרי".

אכן, זהו בדיוק חלק מהתרבות. אם מחשיבים אותה לתרבות, כמובן, ולא לטקסים תמהוניים של גזע נחות. הכרת תודה, ולצדה חנופה ואולי גם שקר כלפי הגורם המממן, לא הומצאו על-ידי הערבים. הם נהוגים בכל תרבות אנושית וארגונית, כולל בישראל ואולי גם בערוץ 10. מליצות דיפלומטיות קיימות בכל השפות, והן לא פחות מגוחכות מהמליצות בשפה הערבית. נאומים ומזמורים בטקסים נשמעים מלאי פאתוס בכל מקום בעולם. אולם יחזקאלי עוסק רק בערבים, לא בזולתם, ולבטח לא ביהודים. לכן מותר לו להגחיך דווקא את "החבר'ה שלו", הערבים.

הדיוק העובדתי יצא לחופש גם כאשר הציג יחזקאלי את הסעודים כפטרוניהם של דאע"ש ("דאע"ש זה סעודי"), והסביר שעל כן כל המדינות הערביות החוששות מדאע"ש נזהרות מלהכעיס את סעודיה. התיאור הזה מופרך להחריד. אין מחלוקת על כך שהווהאביזם הסעודי היה אחד מאבות ההקצנה של גורמים באסלאם הסוני, הן כרעיון והן מבחינת מימון, אולם אין עוררין על כך שבשנים האחרונות נחרדה סעודיה מהגולם שקם על יוצרו; היא גורם מוביל בקואליציה האזורית והבינלאומית למלחמה בדאע"ש, והשקיעה מיליארדי דולרים בחימוש קבוצות סוריות שלוחמות בארגון.

הסכסוכים הפנים-ערביים, סבך הסתירות שבפוליטיקה הערבית, הצביעות וכפל הלשון אכן קיימים במציאות. כל אזרח וכל פוליטיקאי ערבי מודעים לכך, וכמה ממנהיגי מדינות ערב אף רמזו לכך בנאומיהם בפסגה האחרונה. אולם כל אלה הם מאפיינים של פוליטיקה בכלל, ולא של הפוליטיקה הערבית. כאשר יחזקאלי מציג את כל אלה כנובעים ממהותם של "החבר'ה שלו", וכאשר הוא מסובב את העובדות הקיימות ומשכיח אחרות כדי שיתאימו לתזה הזו, הוא אינו מציג פרשנות עיתונאית מאוזנת אלא תעמולה. וזאת צריכים לדעת כל צופיו.

ד"ר אסף דוד הוא המנהל האקדמי של הפורום לחשיבה אזורית