בהחלטה שניתנה לאחרונה בהתמודדות על רכישת "גלובס" בחר השופט איתן אורנשטיין, נשיא בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, להתעלם במופגן מהפיל שבחדר. בפסק דין מעמיק ומנומק, שנפרש על פני 27 עמודים, הצדיק השופט את מכירת השליטה לידי משפחת בר-און ודחה את ההצעה המתחרה של מר דוד דוידוביץ' מבלי להתייחס ולו במלה לסוגיית חופש העיתונות ולאופן שבו כל אחת מההצעות עשויה היתה להשפיע עליה.

הערעור שהגיש השבוע דוידוביץ' לבית-המשפט העליון עשוי להיות הזדמנות טובה לשופטים לבחון באופן מעמיק את הליך מכירת העיתון תוך התמקדות בסוגיית חופש העיתונות – ובייחוד באופן שבו היא משיקה לדיני חדלות הפירעון, דבר שלא נעשה בפסק דינו של בית-המשפט המחוזי.

מי שיעיין בפסק הדין של השופט אורנשטיין יבחין שחופש העיתונות מוזכר שם רק בין השורות. לקראת סוף פסק הדין, בעמוד הלפני-אחרון, מציין השופט כי "במסגרת כתבי הטענות, בעיקר האחרונות, עלתה מחלוקת בין הצדדים גם באשר להשפעת זהותו של המציע דוידוביץ' על ההכרעה בין ההצעות. הצדדים הרחיבו בסוגיה זו, שלטעמי אין מקום שבית-המשפט יידרש לה". הא ותו לא.

עיתון הוא לא סתם גוף עסקי. עיתון הוא גם מכשיר שעשוי לשמש את בעל השליטה לשם עיצוב דעת הקהל בכל הקשור לנכסים אחרים הנמצאים בידיו, כמו גם גופים ואישים העשויים להשפיע עליהם ועליו באופן אישי

ההתחמקות מדיון בשאלת חופש העיתונות בהתמודדות על רכישת עיתון בישראל היא בחירה מפתיעה, שכן לא זו בלבד שלחופש העיתונות יש השפעה כבדת משקל על חיוניותה של הדמוקרטיה הישראלית – במקרה של "גלובס" אפשר גם להניח שלתפקוד המערכת היתה השפעה של ממש על הבריאות הפיננסית של קבוצת החברות שבה שלט המו"ל, אליעזר פישמן, לפני שהתגלה כפושט הרגל הגדול בתולדות ישראל.

הסרסור הבוטה בעיתונים "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" כפי שבא לידי ביטוי בקטעי הציטוטים שדלפו מתוך פגישותיהם של בנימין נתניהו וארנון מוזס חשף את האופן שבו בעלי הון משתמשים בכלי התקשורת שבידיהם לצורכי תעמולה פוליטית וקידום של אינטרסים כלכליים. במקרה של "גלובס" עלתה הטענה כי השליטה בעיתון הכלכלי איפשרה לפישמן לקבל מהמערכת הבנקאית הלוואות שסייעו לו לגלגל את חובותיו במשך שנים. שלושת העיתונים הללו, יש להניח, אינם כלי התקשורת היחידים שנעשה בהם שימוש שכזה. הדין צריך לתת למגמה המדאיגה הזאת ביטוי.

ניצנים של התמודדות עם הבעיה הזאת אפשר לראות, למשל, בחוק לקידום התחרות ולצמצום הריכוזיות, הקובע כי מספיק שאדם או תאגיד יוגדרו כ"גורם בעל השפעה בתחום השידורים או העיתונות הכתובה" כדי שהממונה על ההגבלים העסקיים יכריז עליהם כעל גורם ריכוזי.

לתואר "גורם ריכוזי" עשויות להיות השלכות כבדות משקל, שתכליתן הגבלת הכוח הפוליטי-כלכלי של אדם או גוף. חוק חדש זה הפנים את הפוטנציאל ההרסני שקיים בשוק שבו פועלות קבוצות בעלות כוח וקשרים פוליטיים המחזיקות גם בכלי תקשורת ועלולות להשתמש בהם לצרכים פסולים.

פסק הדין של השופט אורנשטיין מתייחס ל"גלובס" כאל נכס רגיל העומד למכירה, בדומה לפיסת נדל"ן או מניות ברשת קמעונאית. ההתייחסות הזאת אינה עולה בקנה אחד עם כמה מהמטרות המרכזיות של הליכי חדלות פירעון. עיתון הוא לא סתם גוף עסקי. עיתון הוא גם מכשיר שעשוי לשמש את בעל השליטה לשם עיצוב דעת הקהל בכל הקשור לנכסים אחרים הנמצאים בידיו, כמו גם גופים ואישים העשויים להשפיע עליהם ועליו באופן אישי.

לדוגמה, בעלים של ערוץ טלוויזיה שמחזיק במקביל במניות השליטה בחברת ביטוח, עשוי להעביר החלטה שמיטיבה איתו ופוגעת בשאר בעלי המניות של אותה חברה ובקהל המבוטחים. מכלי התקשורת שהוא מחזיק היה מצופה לסקר ולנתח את המהלך הבעייתי – אך הקשר עם בעל הבית עלול לגרום לעיתונאים להימנע מכך כדי לרצות אותו. במקרה של "גלובס" בתקופה שבה נשלט על-ידי פישמן, המערכת נמנעה מלנבור בחובות העתק שצבר בעל הבית עד הרגע שבו הפכו הלכה למעשה לנחלת הכלל.

קשה לחלוק על כך שהפגיעה בחופש העיתונות מזיקה לאינטרס הציבורי הרחב, אך יש לתת את הדעת גם לנזק המיוחד והממוקד שהיא גורמת לגופים שעליהם אמורה העיתונות לפקח. מערכת עיתונאית שסורסה על-ידי בעליה עד כדי כך שאין ביכולתה למלא את תפקידה באופן חופשי לא תאותת על בעיות שעלולות להתעורר באותן חברות, תפגע ביכולת ההתייעלות שלהן, וסופה שתפגע גם בנושים המובטחים שלהן – במקרה של "גלובס", הבנקים שהלוו לפישמן סכומי עתק מכספי הציבור.

כשבפני בית-המשפט מתייצב רוכש פוטנציאלי של כלי תקשורת, ראוי שבית-המשפט יתייחס למידת נכונותו להגן על חופש הפעולה של המערכת, ויוודא שאין בכוונתו להשתמש בכלי התקשורת כמכשיר שיווקי או פוליטי שתכליתו קידום ענייניו האחרים. זהות הרוכש של "גלובס" היא סוגיה קריטית מכדי לטאטא אותה מתחת לשטיח. דיני חדלות פירעון אינם יכולים להיות אדישים לזהות של מי שמחזיק בכלי תקשורת, ולבית-המשפט לחדלות פירעון – ובוודאי גם לבית-המשפט העליון – יש יכולת לתקן עיוותים עמוקים גם בשוק התקשורת.

תיקון עיוותים אלה אינו סוגיה חיצונית למטרותיהם של דיני חדלות הפירעון, אלא סוגיה מהותית מאין כמוה. הציבור הכללי, כמו כלל החברות במשק, עשויים להפיק תועלת מדיון מעמיק בסוגיה חשובה זו, שנעדרה מפסק דינו של בית-המשפט המחוזי. הדיון הצפוי בערעור שהגיש מר דוידוביץ' מעניק לבית-המשפט העליון הזדמנות לתקן זאת.

לירן בן-עמי הוא עורך-דין