כשבני הבכור היה בן שלוש, הוא שינן לבקשתי משפט בן ארבע מלים, שאחת מהן קשה להיגוי. זאת ההזדמנות להתנצל בפניו, על שביקשתי לשעשע את באי ביתנו בהפגנת כשרונותיו הרב-תחומיים. ברגע המתאים נכנס הילדון לסלון, רכוב על הבימבה, ולעיני הקהל המתמוגג שואל: "קראת את הנדלזלץ הבוקר?", ואני אומר לו, "כן חמוד, ונדמה לי קצת שהוא קצת נסחף עם סטוֹפּארד, שמתחיל להיות פַּאסֶה. ומה אתה אומר?". והוא אומר "פַּאסֶה".
כל זה קרה שנים אחרי שהתחלתי לקרוא את הנדלזלץ ב"הארץ" ולפחות חמש שנים לפני שהתחלתי לעבוד בעיתון ופגשתי לראשונה את האיש עצמו. הילד המוזכר כאן מתקרב במהירות לגיל ארבעים, והיום הוא אולי היום האחרון שבו אוכל להשיב לו "כן חמוד, קראתי את הנדלזלץ הבוקר". ואני מקווה שנמשיך לקרוא אותו בעיתונים ובפלטפורמות אחרות עוד הרבה שנים. כל-כך הרבה שנים לקח לנו להתרגל אליו, ועכשיו לא נוותר עליו בקלות.
38 שנים היה ד"ר חיים גמזו מבקר התיאטרון של "הארץ", וזֵכֶר מפעל חייו מצטמצם לאנקדוטה על אודות ביקורתו הצינית על ההצגה "סמי ימות בשש": "לדידי, יכול היה למות בחמש". היום כדאי להזכיר כי לצד טורי הביקורת שכתב, גמזו טיפל גם בכמה עניינים קטנים כמו הקמתו וניהולו של מוזיאון תל-אביב וייסוד בית-הספר לאמנויות הבמה, בית-צבי.
בראשית שנות ה-90 הופיעו כמה ממנהלי התיאטרונים הגדולים בחדר הישיבות של "הארץ" ושטחו בפני, אז עורך העיתון, את כל פשעי הנדלזלץ כמבקר תיאטרון: ניגודי עניינים וביקורות מוטות. ב-1986 עם פרישת מנהל הקאמרי, התעניין בהצגת מועמדותו, וויתר כשהתברר לו שסגרו עם מועמד אחר; הוא קיבל בעקיפין שכר מהבימה על הנחיית שבת תרבות של "הארץ". ובכלל, הנדלזלץ רך בביקורתו על חבריו, וקשה עם כל השאר.
בעשרות שנותי בזירת העיתונות לא נתקלתי בלינץ' כה ממוקד של ראשי תחום סיקור שלם כנגד עיתונאי אחד כפי שהיה במקרה זה. אילו ד"ר גמזו היה מחזיק בתיק ביקורת התיאטרון של "הארץ" בתקופתו של הנדלזלץ, היה בוודאי מואשם על-ידי שונאים וטהרנים בניגוד עניינים משווע ומוּצא להורג על פועלו במוזיאון ובבית-צבי.
ידיעה על תקיפתו של חיים גמזו, "הצופה", 6.4.1947
גמזו וגם הנדלזלץ אותגרו פיזית על-ידי כוחות השוק שמולם פעלו: הנדלזלץ טולטל קשות במהלך קטע אימפרוביזציה של שחקנים וקהל שהוצג ב"הבימרתף" על-ידי השור הזועם יוסי פולק, וגמזו ספג זעזוע מוח כשחבט בו בן זוגה של שחקנית שביקורתו על שהרסה שיר של אלתרמן פגעה בה. ביקורת התיאטרון היתה באותם ימים מקצוע מסוכן יותר מהפעלת מנוף באתר בנייה בשעת סערה.
את גמזו כיבד אפרים קישון, מחזאי שונא ביקורת, בהמצאת פּוֹעַל חדש הנושא את שמו: השורש גמז. גָּמַז במשמעות גִּמֵד, בזז, קטל, חיסל, פשט עורם של המחזאי, הבמאי והשחקנים. אם גמזו גָּמַז את נשואי ביקורתו, אז הנדלזלץ הִנְדֵּל אותם. הנדלזלץ, שבא אחרי גמזו, שבר את שיאו: 48 שנים רציפות של כתיבה על תרבות, מהן 42 כמבקר התיאטרון של "הארץ". זה נשמע כמו שיא גינס, אבל זו אינה השקשוקה הכי גדולה בעולם. מייקל בילינגטון בן ה-77 הוא עדיין הדרמה-קריטיק של ה"גרדיאן" הבריטי, ברצף מאז 1971, כשמאחוריו 46 שנים של ביקורת תיאטרון וזרועו עדיין נטויה.
כך גוֹמֵז אורי קליין (אפשר כבר לומר המיתולוגי, על אף ואולי בגלל מחאות שונאיו) את סצנת הקולנוע ב"הארץ", וכך הִנְדֵּל רפי לביא את סצנת האמנות ב"העיר" של שנות ה-80 (והואשם בניגודי עניינים ובניהול חשבונות קליקאיים). היום, כשמפלצת הבּוּרוּת המופעלת על-ידי בעלי השררה משתלטת על זירת התרבות הישראלית, יש להוקיר ולהעריך את ייסורי המבקרים והמבוקרים, כביטוי יצרי לסצנת תרבות אנרגטית וחופשית.
יש רגעים שבהם החלטות של עורכי עיתונים יכולות להסיט את ההיסטוריה ממסלולה. רגע כזה התרחש בחדר הישיבות ב"הארץ" ביום שבו הגיעה משלחת של מנהלי התיאטרונים בדרישה קולקטיבית לנקוט צעדים נגד מבקר התיאטרון הנדלזלץ, או לפחות להעבירו מתפקידו. זה היה אחד מן הרגעים הגדולים שבהם הצטיינתי באי-עשייה. מי יודע איך היה נראה עולם התיאטרון אילו במקום לשלוח לכל הרוחות את מנהלי התיאטרונים (מי בכלל זוכר אותם) הייתי שולח לשם את הנדלזלץ? נסו לחשֵב, כמה אֶמֶשים שלו היה עולם התיאטרון מפסיד ב-27 השנים שחלפו מאז?
לא באתי להיפרד מהנדלזלץ, ובוודאי שאינני מתכוון להספיד אותו. בראשית שנות ה-2000, אחרי שהתוודעתי למצבו הבריאותי, וברגע של חולשה מצדי, היה נדמה לי שהוא נחלש ופניתי אליו בבקשה שלא יהסס להודיע אם ירגיש שאינו יכול עוד להחזיק בתפקידיו בעיתון. הוא הגיב על כך בתגובה היחידה האפשרית: הוא נעלב. מאז חלפו עליו, המבקר, ועלינו הקוראים, לפחות 15 שנים טובות, ועכשיו הוא עוזב בראש זקוף. הוא הגיע לגיל, והעיתון מוציא אותו לגמלאות כחלק מרענוּן דורי שהוא בגדר הנורמה. הנדלזלץ אמנם מוזמן לכתוב ל"הארץ", אבל במקרה זה דווקא "הארץ" מתמקם בעמדת הפולני: כסף לא ייקח, אבל כוס תה ישתה ברצון.
לא באתי להלל את הנדלזלץ, אלא להתפעל ממפעל חייו. מפעלו של אדם שהפך את תשוקתו לתיאטרון למקצוע ולדרך חיים, ובמלאכת היומיום האפרורית, ובגיחות המבצעיות הליליות, הוא הִפרה את סצנת התרבות כפי שעשו רק מעטים בדורו. ברוח "הנסיכה האמריקאית" של נסים אלוני, הנדלזלץ הוא מלך שיוצא עכשיו לגלוּת בעולם שבו כל אחד מלך. וכשכולם מלכים, אין מלך בכלל.
אין תרבות בלי ביקורת תרבות, ואין ביקורת תרבות בלי ידע רחב ועמוק, ואין ידע בלי כיוון, ואין כיוון בלי מכוון. מבקר התיאטרון שכבר כתב (והגיש בזמן) ביקורות על 4,000 הצגות, על קרבן וכרעיהן, על יוצריהן ומבצעיהן, יכול להציע סרגל ערכים משוכלל לקוראיו. מבקר תרבות אמיתי הוא הטלסקופ שבלעדיו לא מתקיים היקום. הוא מגלה את כוכבי העתיד ומחיה את ענקי העבר. שכבות הידע והמיומנויות שהוא צובר, יחד עם יכולת השיפוט וההנמקה, אמורות להקנות משמעות לחוויה הרגשית והאינטלקטואלית של המבקר בהצגה, ומועברות לקוראי העיתון שכבר ביקרו, ועוד יבקרו בהצגה.
אין לשכוח שהמבקר, כמו היוצר, זקוק לקהל. עליו להוכיח את עצמו מחדש בכל ביקורת כדי לזכות באמונם של קוראיו. כמו היוצרים והמציגים, גם המבקר עלול למעוד ולאבד את קולו ואת קהלו. המבקר יכול להצביע על ליקויים ופגמים, אבל אין זה מעניינו להציע תיקון. ואולי הכי חשוב שיידע לזהות ולטפח מהפכות צעירות ולא להירתע מהן.
על מבקר ותיק לנהל מאבק מתמיד בסטנדרטים המחמירים שהוא עצמו מטפח. על כל מבקר חל מבחן חנוך לוין, ועליו להיות פתוח להבין שתרבות שאננה היא זו שתיילד את מהפכת התרבות הבאה. אפילו ד"ר חיים גמזו הגדול גמז את עצמו לעַד במשפט קטן אחד, שכתב בביקורתו על "מלכת אמבטיה": "מכלול דיאלוגים דפקטיביים ופזמונים המכוונים לזרות מלח על הפצעים הפתוחים".
שלא כמבקרי קולנוע או אמנות פלסטית, המציגים לביקורת מוצר מוגמר, בדידותו של המבקר באולם התיאטרון בהצגת הבכורה היא נפשית וממשית. הוא חשוף כפי שחשופים היוצרים והמבצעים שעל הבמה. הצוות מייחל למחיאות כפיים, הנהלת התיאטרון זקוקה לחיזוקים, והקהל מריע, נוטה להתמוגג מעצם האירוע ומגלה לעתים סלחנות להצגה, שלמבקר אסור להתפתות לה. והעיקר, המבקר תמיד יחיד: מול השחקן היחיד, מול הקבוצה המציגה, מול המוסד המפיק ומול כל היושבים בקהל וכלל צרכני התרבות. הוא בודד כשהוא קוטל ובודד עוד יותר כשהוא מחמיא.
"העלילה של ההצגה הזאת זקוקה ל'נבל', או אם תרצו ל'דמות הורה'", כותב הנדלזלץ, ומוסיף נדבך לדמות המבקר ברשימת הפרידה שלו מ"הארץ" ומביקורת התיאטרון. "מישהו ששייך אבל לא שייך, שתפקידו להעיד על ההוויה, אבל בעיקר לאשר או לפסול. הכל היה מתקיים היטב בלעדיו [...] אבל הוא נחוץ. כדי לשבח, כמובן, אבל גם כדי לגנות וכדי שאפשר יהיה לכעוס עליו (מאוד) ולהאשים אותו בכשלונות, או בהצלחות מתונות מדי".
מבקרי התרבות הם משכללי התרבות ולעתים מהפכניה. מנהלי תיאטראות, שחקנים ובמאים יבואו וילכו, אבל עמדת המבקר היא נטוע שאין לעקרו, וכדי לשמרה דרושה פלטפורמה תקשורתית יציבה העומדת בפני פגעי הזמן. בהקשר זה עולה חשיבותו של מאחז התרבות של "הארץ", השורד היחיד זה מאה שנה ומשמש בית לספקנים, לקוראי התיגר ולכוחות החשיבה הביקורתית.
הנדלזלץ מרבה להשתמש במוטיב מילוי המקום ברשימתו האחרונה. יש צניעות מעוררת הערכה בגישה האומרת אני בסך הכול חוליה בשרשרת. אני בן חלוף, לפני היה אחד ואחרי יבוא אחר, והחשובה היא העמדה, בשני מובניה. אבל בה בעת הוא מרפרר למחזהו של רולף הוכהוט "ממלא המקום", המאשים את האפיפיור, ממלא מקומו של האל עלי אדמות, בשתיקת הכנסייה בזמן שואת יהודי אירופה. הרמיזה המשתמעת לממלא מקומו של האל באולם התיאטרון בליל הבכורה עלולה להביך מעט, אם יסלח לי המבוקר.
ברכות להנדלזלץ, ואיחולים למי שימלא את מקומו. שימשיך את הרצף וישבור את שיאיו של קודמו. לא יידרש ממנו הרבה כדי לעמוד בכך: רק לחוות שנאה, לעמוד בחרמות, לאבד חברים, לספוג גידופים ואולי לחטוף פה ושם אגרוף ממשי או טוויט לא פחות ממשי. וכמובן לכתוב תוך כדי צפייה, לשגר את החומר עוד לפני מחיאות הכפיים, לקוות שלא פִספס, לא טעה, לא החמיץ ולא הגזים. והכי חשוב, שעיתון הבית ימשיך להתקיים ולגַבּוֹת. וכמובן, להחזיק מעמד, מקלדת ביד וקסדה על הראש, לפחות עד שנת 2062.