תרגיל העורף הגדול החזיר לימים אחדים את סדר היום התקשורתי לדפוס המוכר – ענייני ביטחון, אמיתיים ומדומים, יזומים ומחושבים וכאלה שלא תפסו את הכותרות, והשאר נאלץ לחכות. כך נעלמו כמעט סיפורי המשבר הפיננסי הגלובלי והמקומי, וכך נדחקו הצדה גם סיפורי ההתעללות בילדים, שרק יום קודם לכן זיעזעו אותנו והעבירו בכולנו צמרמורת. לא משום שהם נעלמו מהשטח. חקירות המשטרה נמשכות, גם ההליכים הפליליים נגד מי שנתפסו במעשי זוועה שכאלה מתנהלים באטיות הידועה. רק התקשורת החלה לגלות קוצר רוח. כמה אפשר כבר לעסוק בנושא אחד. כמה פעמים אפשר לומר "עוד סיפור זוועה של התעללות בילדים".
אלא שהפעם נוספה זווית לתמונה. המקרים האחרונים של התעללות בילדים התרחשו במשפחות חרדיות. לא שבמקומות אחרים הילדים בטוחים מכל פגע, ולא שלהתעללות יש כתובת אחת ופרצוף אחד ומעמד סוציו-אקונומי אחד. הדעות הקדומות ההן נופצו כבר מזמן, בעזרתה הפעילה של התקשורת. ובכל זאת, בפעם הראשונה אנחנו, ההדיוטות שלא מומחים בנושא, נחשפים לסדרת מקרים שיש להם מכנה משותף – הורים הנושאים עיניהם למיני רבנים ורבניות אמיתיים ומתחזים, שמפיצים תורות על "עריכת תיקונים" בילדים וכיוצא באלה מושגים מעוותים. לרשויות קשה לחדור לחברות הסגורות הללו, שאינן מכירות במדינה ובחוקיה ואינן רואות בעין יפה את מוסדות המדינה. והילדים מופקרים.
התקשורת, שמואשמת בכל ימות השנה בשנאת חרדים, מצאה את עצמה תחילה נעה באי-נוחות על הכיסא: אם תדגיש את עובדת היותם של ההורים במקרים האחרונים חרדים, תואשם בהטלת כתם על חברה שלמה; אם תתעלם, תואשם בעיוות התמונה. חלף זמן רב עד שנרשמה התעשתות בדיווחים. החרדים עצמם, או ליתר דיוק נציגיהם המוזמנים אוטומטית לכל אולפן בכל פעם שמתרחש משהו בחברה הזאת (את יוסי אליטוב כבר הזכרנו?), מזדעזעים ומאשימים את התקשורת בהטיה.
"אנחנו חברה פתוחה ומכניסת אורחים", אמר אליטוב ב"תיק תקשורת". "בין הרבים המגיעים אלינו יש גם לא מעט חולים ומעוותים. אלה עשבים שוטים שלכם, החילונים, לא שלנו", פטר את עצמו מהבעיה. מרואיינים אחרים מיהרו להצביע על ההבדל בין רבנים אמיתיים ומוסמכים לכאלה המתגדרים בתואר שלא כדין, שהם הנותנים הכשר להתנהגויות מחרידות ואף מעודדים אותן. רבנים אמיתיים לעולם לא יעשו כך.
בעלה של האם החשודה בהתעללות מבית שמש, מובא לבית המשפט בירושלים (צילום: פלאש 90)
כבר לא טאבו
המצב הזה מזכיר במשהו את היחס לתופעת הזנות והסחר בנשים בקרב יוצאות חבר העמים, או האלימות במשפחה בקרב יוצאי אתיופיה. עם תחילת גלי העלייה הגדולים נרשמו שינויים בדפוסי האלימות במשפחה. מספר הנשים יוצאות אתיופיה ורוסיה שנרצחו על-ידי בני זוגן היה בולט, וקשה היה להתעלם מהמוני הנשים דוברות הרוסית שחצו את גבול מצרים והגיעו לבתי-הזונות של גוש דן. אבל לא היה נעים לדבר על כך. "אל תדגישו את העובדה הזאת", התבקשו העיתונאים, "כדי שלא להטיל כתם באוכלוסייה שלמה, חיובית ואיכותית".
התקשורת צייתה בדרך כלל, מחמת אי-הנעימות. רק כעבור זמן רב התעשתה, ויתרה על המגבלות המסרסות של התקינות הפוליטית והחלה להעלות את הנושאים הללו על השולחן. בדרך כלל נעשה השינוי ביוזמתם של ארגוני פעילים ופעילות בשטח, שידעו שלא מדובר באוסף מזדמן של מקרים, אלא בתופעות המחייבות טיפול יסודי, וצעד ראשון בטיפול הוא ההכרה בקיומה של הבעיה. העיסוק התקשורתי הפתוח שינה את האווירה בשטח ופתח את הדלת לפני הגורמים המטפלים. התופעות לא נעלמו לחלוטין, אך עתה הן כבר לא בחזקת טאבו, וגם זה לא מעט.
כך יכול לקרות גם בהתמודדות עם תופעות ההתעללות בילדים בחברה החרדית. נכון, לא רק שם מתעללים בילדים, אבל כאשר הדבר נעשה בחברה סגורה ומסוגרת, הוא מסוכן הרבה יותר. החברה החרדית אינה מוצג הומוגני בגן-חיות אנתרופולוגי מסקרן ומשעשע, וכפי שאין שום קושי לדבר על תופעות כאלה בחברה החילונית הוותיקה בישראל בלי שיתעורר חשש להטלת דופי בכולה, כך לא צריך להיות קושי להתמודד עם העובדה שמדובר בחרדים, על כל המשתמע מכך. אמנם החרדים אינם צורכים תקשורת חילונית, לפחות לא בפומבי, אך יש לא מעט רבנים ואישי ציבור ותקשורת חרדים המגלים אומץ ניכר ומוכנים לדבר על תחלואי החברה שלהם גם בתקשורת החילונית, והם בוודאי שמחים להזדמנות להתחיל בתיקון אמיתי. ותיקון אמיתי מתחיל בדיבור על הבעיה.