במדינות מונרכיות וטוטליטריות הסודיות משמשת את השלטון כדי להתגונן מפני ביקורת ציבורית. הסתרת התהליכים מעיני הציבור מאפשרת את ריכוז הכוח ואת חופש המניפולציה המציינים משטרים כאלה. לכן, השקיפות והפומביות של התהליך המדיני הן ממאפייניה הבולטים של המדינה הדמוקרטית, מאפיינים המבטיחים חלוקה שווה יותר של הכוח בין הממשל לאזרחים. מסיבות אלו נעשה מאמץ מיוחד בדמוקרטיות מתוקנות לא רק לחשוף לעיני הציבור מידע על מהלכי הממשל, אלא אף לפשט את המידע הזה כדי להקל על הציבור להבין אותו ולהשתמש בו. חלק חשוב מהמאמץ הזה מתרכז בניסוח חוקים ותקנות בתחומים השונים של פעולת הממשל.
בישראל יש תחום חיוני שבו הממשל מסתתר בפני ביקורת ציבורית בדרך היכולה, לעתים, להיות יעילה יותר מהטלת מסך של סודיות: כוונתי לתחום מדיניות התקשורת של הממשלה. בתחום זה חופש הפעולה של הממשלה מובטח כתוצאה מהמורכבות העצומה של הנושא.

ראשית, מספר הגורמים הפועלים בתחום התקשורת הוא גדול ומגוון: הערוץ הראשון, ערוץ 2, הכבלים, בזק, שידורי הלוויין (בדרך), ערוץ מסחרי נוסף (בדרך), העיתונות הכתובה, סלקום, שידורים פיראטיים ואפילו הרכבת וחברת החשמל הרוצות להיכנס לתחום.

שנית, הפיזור של האחריות לתחום התקשורת בין משרדי ממשלה רבים – כמו האוצר, משרד התקשורת, משרד המשפטים, משרד החינוך, משרד הביטחון – מקשה על איתור תהליך קבלת ההחלטות בתחום מדיניות התקשורת ומוקדי הכוח הפועלים בו.

שלישית, הצירוף המסובך בין מימון ציבורי, מימון פרטי, פיקוח ציבורי וניהול עסקי, והשילוב בין היבטים כלכליים, ציבוריים, פוליטיים ומשפטיים, מקשים מאוד על הבנת המכלול ויחסי הגומלין בין מערכת התקשורת ובין השוק החופשי, המדינה, הציבור, המשקיעים וכו'.

רביעית, הפעלתנות של בעלי הון וחברות בתחום התקשורת, והזיקות המסובכות בין הון מקומי להון חיצוני, בין השקעות בתשתית, רווחים מפרסומות, עלות הפקות, רכישת תכנים בחו"ל וכו', מקשים על המעקב אחר האינטרסים הכלכליים הפועלים בשדה התקשורת.

חמישית, הטכנולוגיה המשתנה במהירות עצומה ומביאה למהפכות, או מיני-מהפכות, בתקשורת בתדירות של כחמש שנים, דורשת כל הזמן היערכות מחדש של השלכות הטכנולוגיה על כל המישורים האחרים.

אפשר להוסיף לכל זה את העובדה שאמצעי התקשורת עצמם – כולל ערוצי טלוויזיה, עיתונים וכו', וכן בעלי ההון המחזיקים בהם – אינם מעוניינים, בעצם, בשקיפות התהליכים של עיצוב מפת התקשורת הישראלית. יש כאן עולם שלם של תחרות, קואליציות וניגודים בין אינטרסים עסקיים, פוליטיים וציבוריים, שרוב בעלי העניין בהם לא מעוניינים בחשיפתם.

במיוחד יש להדגיש שהתקשורת, המבוססת בדמוקרטיה על אתוס הפומביות והשקיפות, היא עצמה, פרט ליוצאים מן הכלל ספורים, שותפה בישראל למגמה של אי-דיווח שיטתי ולמניעת פומביות מתהליכים שהם כל-כך חיוניים לבריאותה ולעתידה של החברה. התופעה הזו מנוגדת למקובל בדמוקרטיות אחרות. כך, למשל, הקהילה האירופית פירסמה במרץ 1999 מסמך שכל כוונתו לתת פומבי למסקנות ולעקרונות המדיניות שנקבעו בתחום התקשורת ולפשט אותם, כדי להקל על השתתפות הציבור בתהליך קביעת המדיניות.

אם התהליך הזה היה נעשה בישראל בצורה נאותה, הציבור היה לומד כמה דברים חשובים ביותר, ביניהם: השפה הכלכלית והשיקולים הכלכליים שמפעילים גורמי ממשל ועסקים מסתירים מגמה של ריכוזיות השליטה בתקשורת המאיימת על החופש הפוליטי. השאלה העומדת באמת על הפרק אינה אם אנשים כמו ארנון מוזס או אליעזר פישמן הם אנשים טובים ונחמדים. השאלה היא אם יכולים אזרחי ישראל להרשות את התפתחותו של מצב שבו ראש הממשלה, או מועמד לראשות הממשלה, יחשוש שאם הוא מקצר את הזיכיון של מר פישמן או מר מוזס או יורשיהם, ותומך במדיניות פיזור הבעלות בין מספר גדול יותר של בעלי הון, החלטתו עלולה לעלות לו ביוקר ביום פקודה פוליטי.

כל נבחר ציבור בישראל יודע שבידי בעלי השליטה באמצעי התקשורת כוח גדול להשפיע על גורלם. החתונה של עופר נמרודי, ומסדר הפוליטיקאים שהשתתפו בה, הוכיחה עד כמה צדק יעקב נמרודי כשקנה לבנו עיתון כמפתח לכל הדלתות בקומות הגבוהות במשרדי הממשלה. השליטה בתקשורת האלקטרונית משמעותית אף יותר בהקשר זה.

אליעזר פישמן וארנון מוזס אינם צריכים להניד עפעף כדי שמאות עורכים ואלפי עיתונאים, המתפרנסים מעיסוק באמצעי התקשורת הנמצאים בבעלותם, יעשו כל מה שצריך כדי לא להרגיז את הבוס, לא לפגוע באנשים ובמוסדות היקרים לו ולא לחמול על אלה שאינו חפץ ביקרם.

בדמוקרטיה של תחילת המאה ה-21 על הציבור להיות לא פחות ער מאשר במדינות לא דמוקרטיות ביחס להצטברות מוקדי כוח סמויים המאיימים על חירותו. יתר על כן, דווקא בשל האתוס של שקיפות ופומביות יש לשים לב לשיטות המתוחכמות שבאמצעותן מראית עין של שקיפות ופומביות מסווה תהליכים הנעלמים מעיני הציבור. תיאטרליות של שקיפות הבאה להסתיר מציאות לא נוחה היא אסטרטגיה של הונאה הפועלת באמצעות אשליה, ולכן לעתים היא אפילו יעילה ומסוכנת יותר מסודיות מוצהרת שתמיד צפויה לגילוי.

על כן יש לדרוש מן הממשלה, ובעיקר משר התקשורת ומשרדו, לעמוד בפני הציבור ולהציג את עמדותיהם בצורה שתהיה נהירה לכל אזרח. עליו להימנע מלעצב את מפת התקשורת בדרכים עקלקלות, כגון חוק ההסדרים, המצביע על הכוונה לעקוף דיון פומבי. הציבור רשאי, ואף חייב, לדעת אם שליחיו הממשלה מתכוננים להפריט את ענף התקשורת – הרשות הרביעית של הדמוקרטיה – בצורה שתעקר את כלי התקשורת והעיתונות בישראל ותפגע ביכולתם לשמש במה לשיח הציבורי ולביקורת הציבור על השלטון. עם כל הכבוד לזכות להרוויח כסף ביושר, ואם כל ההערכה להיבטים העסקיים והכלכליים של התקשורת, אין להרשות אפילו צעד אחד נוסף היכול לפגוע במעמדה ותפקידה של התקשורת כנכס ציבורי החיוני לתפקוד המשטר במדינת ישראל.

ירון אזרחי הוא פרופסור למדע המדינה באוניברסיטה העברית ועמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה

גיליון 25, מרץ 2000