אלמלא היה הנושא חשוב כל-כך, כמעט שניתן היה לחייך למראה העיסוק התקשורתי בדו"ח ועדת יצחקי לבחינת מדדי העוני. הסיקור התקשורתי של דו"ח הוועדה לקה בכל הרעות החולות שבהן יכול ללקות סיקור תקשורתי - החל מבורות משוועת בנושא המסוקר, דרך הוצאת דברים מהקשרם, וכלה בסילוף של ממש. יהודה טלמון למשל כתב ב-Ynet ב-25 בפברואר מאמר תחת הכותרת "שוב העניים אשמים", וטען כי ועדת יצחקי תולה את הגידול בעוני בישראל בעניים עצמם. זוהי טענה חסרת שחר, ולו בשל הסיבה שוועדת יצחקי לא עסקה כלל בסיבות לעוני. הוועדה, שבראשה עמד פרופ' שלמה יצחקי מהאוניברסיטה העברית, הוקמה כדי לבחון את מדדי העוני הנוהגים כיום בישראל ולהציע דרכים לשיפור מדידת העוני. הא ותו לא. הוועדה לא עסקה בסיבות לעוני ולא באמצעי מדיניות לשיפור המצב.
טלמון ואחרים, כמו שי ניב באתר האינטרנט של "גלובס" (19.2.08), נתלו בציטוט מתוך הערת שוליים מס' 53 באחד הנספחים לדו"ח, שבו מוסבר מדוע החליטה הוועדה שלא להשתמש במה שקרוי "מדד הוויתור". הציטוט שכיכב בסיקור התקשורתי נועד להמחיש את העובדה שוויתור על מוצרים מסוימים עלול להיות תוצאה של החלטות גרועות. וזו לשונו: "למעשה, מרבית האוכלוסייה מוותרת יום-יום על מה שהיו רוצים לקבל בהעדר מגבלת תקציב. יש מי שמוותר על מצרכי מזון על מנת לשתות משקה חריף, אחר מוותר על מזון כי הוא רוצה להמר, והשלישי כי הוא רוצה לממן נסיעה לחו"ל". טלמון וניב נתלו בציטוט זה כדי לטעון שוועדת יצחקי גורסת כי העניים הם שיכורים ומהמרים. ההוצאה מההקשר של ציטוט זה כל-כך גסה, שאין לראות בה אלא סילוף מוחלט של הדברים. אך הכותבים לא הסתפקו בכך. טלמון מביא בתוך גרשיים ציטוט-לכאורה מדברי הוועדה: "העניים מתגרשים יותר מדי, מקבלים החלטות כלכליות שגויות ורצים אחרי מותרות". אין שום ציטוט כזה או הערה דומה ברוחה בדו"ח הוועדה.
זאב קליין מ"גלובס" טוען כי "החידוש בהמלצות של ועדת יצחקי הוא הניסיון לאתר את העניים באמת ולסנן את ה'מתחזים' שמצליחים להיכנס לרשימה וליהנות מקצבאות הביטוח הלאומי בגלל הקריטריונים המקלים", ושהוועדה ממליצה "לפרסם את רשימת העניים שהוצאותיהם הכספיות עולות על הכנסתם; יישום ההמלצה ימנע מעצמאים או שהכנסותיהם נובעות מהשקעות בשוקי ההון והמט"ח להיכלל ברשימת העניים של המוסד לביטוח לאומי וליהנות מקצבאות הביטוח הלאומי". לא מיניה ולא מקצתיה. לא רק שהוועדה לא המליצה שום דבר שדומה לכך, אלא שקליין מפגין פה אי-הבנה כאשר הוא מבלבל בין המדידה הסטטיסטית של העוני ובין הקביעה הנקודתית בנוגע לזכאותו של פרט כלשהו להטבות. גם האגודה לזכויות האזרח הצטרפה למקהלה ופירסמה הודעה לעיתונות שלפיה "האגודה לזכויות האזרח רואה בחומרה רבה את מסקנות ועדת יצחקי ואת הטענה הכוללנית כאילו העניים הם אלו אשר אשמים בעוניים [...] רעיון העוועים של פרסום רשימת העניים אשר הוצאותיהם עולות על הכנסותיהם נראה כלקוח מחזון טוטליטרי עתידני, ויש בו כדי ללמד על נקודת המוצא של הוועדה, שמסמנת את העניים כאשמים העיקריים בקיומו של העוני, כאשר אפילו זכותם לפרטיות הפכה הפקר". לא פחות. מדאיג שגוף כזה מפרסם הודעות כל-כך חסרות אחריות (להגנת האגודה ייאמר כי לשון ההודעה מסתמכת על הידיעה שפורסמה ב"גלובס").
הם מ-פ-ח-ד-י-ם ממספרים
הסיבות לטיפול התקשורתי הלקוי בדו"ח הוועדה מגוונות, וכמה מהן אינן מיוחדות לוועדת יצחקי. דו"ח זה איננו הראשון, וכנראה גם לא האחרון, שהוצג בתקשורת בצורה חלקית במקרה הטוב, ומסולפת במקרה הפחות טוב.
ובכל זאת, הסיקור של דו"ח ועדת יצחקי מלמד משהו על אחת מנקודות התורפה של התקשורת בישראל - החשש מעיסוק בנתונים מספריים.
קשה להבין מהו בדיוק קו העוני. כדי לעשות זאת יש להידרש למונחים טכניים כמו "נפש סטנדרטית" ו"הכנסה חציונית". קשה עוד יותר לנהל דיון ביתרונותיו ובחסרונותיו של המושג הזה. בדיוק משום כך יוצא דו"ח הוועדה מגדרו כדי לפשט את הדיון ומרבה בדוגמאות פשוטות ובהסברים המכוונים באופן ברור להדיוטות. הנימוקים המופיעים בדו"ח מסבירים בלשון פשוטה את היתרונות והחסרונות בכל מדד עוני, כיצד יש להעריך מדדי עוני וכיצד להתמודד עם הבעייתיות של כל אחד מהם. למרות מאמציהם הגלויים, לא הצליחו מחברי הדו"ח להביא לכך שהדיון הציבורי בנושא יהיה ענייני. עם כמות כזאת של טיעונים מתימטיים ונתונים מספריים, לא היה להם שום סיכוי.
ניתן לשער מדוע עיתונאים בישראל חוששים כל-כך משימוש בהגדרות מתימטיות ובנתונים מספריים. ב-19 בדצמבר 2007 כתבה עיתונאית "הארץ" רותי סיני בבלוג שלה, בהקשר אחר, את הדברים הבאים:
"מרצה לסטטיסטיקה שאל פעם את תלמידיו מה הסיכוי שבוקר אחד ימצאו דינוזאור בפתח ביתם. 'הסיכוי הוא 0.00000000000000001', ענה אחד התלמידים. 'הסיכוי הוא 50:50', ענתה אחת התלמידות. 'איך הגעת לתוצאה?', שאל המרצה המופתע. 'פשוט. או שכן או שלא', היא ענתה. מעבר למה שמלמדת הבדיחה הישנה הזאת על תפיסות של גברים ונשים את החיים, היא מצביעה על העובדה השחוקה אך הנכונה בכל עת - היכולת להשתמש בנתונים ובמספרים כדי לבסס השקפת עולם".
בהתעלמות מהשוביניזם הגס בסיפור, זהו טיעון נפוץ. מספרים, כך מקובל לטעון, אינם יכולים לסייע לנו להבין את המציאות. נתונים אינם אלא כלי רטורי, שכל הרוצה יכול להטות אותם כך שיצדיקו את השקפת עולמו. אלא שטיעון זה שוגה פעמיים. ראשית, הטיעון פשוט איננו נכון. לא כל טענה ניתן לתמוך בנתונים מספריים. שנית, העובדה כי ניתן להביא נתונים שונים כדי לחזק טענות שונות, ולפעמים מנוגדות, איננה סיבה לזלזל בחשיבות השימוש בהם. דיון רציני, בוודאי דיון כלכלי, חייב להתבסס על נתונים. כפי שכתב צ'רלס וילן בספרו "כלכלה עירומה": "אולי קל לשקר עם מספרים, אבל קל הרבה יותר לשקר בלעדיהם".
אי-הנכונות, ואולי אי-היכולת, להתמודד עם נתונים מספריים מנעה את האפשרות לניהול דיון ציבורי ענייני בנושאים החשובים שבהם עסקה ועדת יצחקי, ולכן אין להתפלא שהכתיבה בנושא היתה, במקרה הטוב, לא עניינית. קל הרבה יותר לטעון שחברי הוועדה מאשימים את העניים בעוניים מאשר להתמודד עם המורכבות של מדידת העוני, שעליה מצביעה הוועדה.
ועדת יצחקי עשתה עבודה חשובה של ניסוח כלים שיאפשרו להבין טוב יותר את תופעת העוני. יישום המלצות הוועדה הוא נדבך חשוב בהתמודדות עם בעיית העוני, שהיא ללא ספק אחד האתגרים הכלכליים והחברתיים החשובים ביותר הניצבים בפני החברה בישראל, אם לא החשוב שבהם. אלא שללא נכונות לעשות שימוש נרחב יותר בנתונים מספריים, ימשיך השיח הציבורי בעוני להיות בעיקר חילופי האשמות סיסמתיים, ובמקום לסייע בפתרון הבעיה הוא עלול רק להקשות עליו. כדי לנהל דיון כזה בצורה מושכלת אין מנוס משימוש בנתונים מספריים. בלעדיהם לא יתנהל דיון אמיתי.