סגן שר החוץ, מגלי והבה, נחפז להודיע על החלטה כביכול להחרים את רשת הטלוויזיה הלוויינית אל-ג'זירה. והבה, התברר, דיבר מנהמת לבו. חרם לא הוטל, אבל לפחות הוא "שלח מסר הרתעתי", כדבריו. הרתעה למה? לכיסוי בלתי הוגן של האירועים בעזה, של הרג למעלה מ-120 פלסטינים במבצע חורף-חם ולמה שהוגדר כהסתת האוכלוסייה בעזה לפריצת הסגר הקשה שהטילה ישראל על מיליון וחצי פלסטינים וקריאה למדינות ערב להתערב בנעשה.
והבה אינו יחיד שבטנו מלאה על אל-ג'זירה. גם שלטונות מצרים זועמים על התחנה, שנשלטת על-ידי משפחת השלטון בקטאר, ומאשים אותה בכך שהיא הציתה לשונות של שנאה ערבית נגד מה שנתפס כאדישותה של מצרים כלפי המצב בעזה. אל-ג'זירה, בעיני מצרים, אחראית ישירה להתעוררות הפגנות הרחוב בקהיר ובמדינות ערביות אחרות נגד המצב ברצועה. והבה שאף כנראה לשלב את ישראל במרחב האנטי-תקשורתי של המשטרים במזרח התיכון ולצרף אותה לשורה של מדינות ערביות זועמות ובהן ירדן, סוריה, מרוקו ובעיקר סעודיה, שהחרימה את אל-ג'זירה במשך חמש שנים כתגובה על מה שכינתה "כיסוי בלתי מאוזן" של בית המלוכה הסעודי. השבוע הוסר החרם, ויורש העצר הסעודי אפילו התראיין לתחנה.
אל-ג'זירה אינה תחנה "הוגנת" על-פי הקריטריונים שעליהם אמונים שרי תעמולה במדינות ערב, ומעתה גם סגן שר החוץ הישראלי; יש לה אג'נדה, אבל זוהי אג'נדה מבלבלת. מצד אחד, היא מכסה באופן ידידותי ואפילו אוהד את הארגונים חזבאללה וחמאס. ראש המשרד שלה בלבנון, רסאן בן-ג'דו, מקורב להנהגת חזבאללה, ודיווחיו משם אינם נקיים מהערות תמיכה והתלהבות ממדיניות הארגון בתוך לבנון. אל-ג'זירה הביאה ומביאה לעולם את בשורת אל-קעידה, שכן היא זו שמקבלת תמיד לידיה את קלטותיו של בן-לאדן או של סגנו, איימן אל-זוואהירי. בכל הנוגע לסיקור בפלסטין היא נוטה לתת ביטוי רחב יותר לארגוני התנגדות כמו חמאס והג'יהאד האסלאמי ולספק כיסוי ביקורתי יותר של הרשות הפלסטינית. תוכניות הדת שלה מעדיפות מטיפים ופוסקים מן הזרם הרדיקלי על פני מטיפים "ממשלתיים".
מנגד, אל-ג'זירה היא מחוללת מהפכת התקשורת במזרח התיכון. בעליה, האמיר של קטאר, ביטל עוד בשנת 1996 את הצנזורה, ומאוחר יותר גם את מיניסטריון ההסברה. הקמתה של אל-ג'זירה היתה רק מהלך טבעי לאורח החינוך המערבי של השליט ולתפיסתו הליברלית את התקשורת. היפרדותו מן ה"אחדות" הערבית לא הסתיימה עם הקמת אל-ג'זירה; הוא אינו נרתע מלהמשיך לקיים נציגות ישראלית בנסיכותו. והנה הפתעה: אל-ג'זירה הצליחה בתוך שנים אחדות, מאז הקמתה ב-1996, לצבור את קהל הצופים הגדול ביותר במזרח התיכון ולהפוך למקור המידע המועדף על כ-50 מיליון צופים. לכאורה, מהפכת הדמוקרטיה וחופש הדיבור שמבקש ג'ורג' בוש לייצא, שאיפה שישראל היתה שותפה קבועה לה, יכולה היתה להיות מיוצגת ברשת אל-ג'זירה.
חופש הביטוי - צרה צרורה
והנה מתברר שחופש הביטוי הזה הוא צרה צרורה: ביקורת נגד המלחמה בעיראק, צילומי תקריב של פלסטינים חרוכים, נזיפות במדינות ערביות ובינלאומיות שמניחות לילדים בעזה או בדרפור למות, תוכניות מלל חריפות נגד פגיעה במעמד האשה, ביקורת על העדר דמוקרטיה במצרים או בסעודיה, ובכלל מין סדר יום תקשורתי שעליו רק מותר לפנטז שיתקיים במזרח התיכון, אבל חלילה לו מלהתקיים בפועל, כי אז הוא שובר את המוסכמות. מוטב טלוויזיה ממלכתית מצרית או ירדנית שאינה נותנת פתחון פה לישראל להביע באמצעותה את עמדותיה, או עיתונות שכבולה בסד של צנזורה ממשלתית, ובעיקר כזו שאינה נוגעת בקודש הקודשים - בשלטון.
ראוי לעיין בהצעת האמנה התקשורתית החדשה שהתקבלה על דעת ראשי מדינות הליגה הערבית, למעט קטאר, כדי לדעת איזה עולם תקשורתי ערבי כפות צפוי כאן. אם תחליט ישראל להטיל את החרם על אל-ג'זירה, תוכל גם היא להיות חתומה על אותה אמנה כחברת כבוד.
העניין החשוב אינו יעילותו של החרם הישראלי על כלי תקשורת, שהרי את תמונות הזוועה מעזה אפשר להפיץ גם באינטרנט, אל-ג'זירה תוכל להשיג צילומים מצלמים מקומיים, וישראל לא תוכל לחמוק מביקורת גם אם נציג התחנה לא ישתתף במסיבות עיתונאים רשמיות. שורש הבעיה הוא בתפיסה המעוותת שמנחה את שוחרי החרם ובראשם סגן השר והבה, שבעצמו היה אורח קבוע בתחנה. תפיסה זו מניחה שמאבק תדמיתי מוצלח בתיאור המציאות, גם כשהתיאור אינו מאוזן לגמרי, יכול להיעשות על-ידי בלימת הפה וסגירת המצלמה, ולא בתיקון מקורותיה של המציאות הזו.