"במקום הראיון הזקן והמאמר הקשיש, שחלפו מן העולם, בוררים היום שטחי כיסוי מפתיעים וזוויות מקוריות".
כך כתב מישהו, צעיר מן הסתם, לפני 23 שנה וחצי במודעת קידום ליומון החדש "חדשות" (1993-1984).

השנה היתה 1985, והציטוט הופיע באחת מסִדרת מודעות שהתבססה על סדרת צילומי קבוצות של חברי המערכת שנקבצו לעיתון החדש, ממוינים על-פי תחומיהם ועל-פי הצורה העיתונאית שבה ביטאו את עצמם. בעלי הטורים וכתבי המגזין צולמו תחת הערך "השקפה", והוצגו כמי שמציעים בכתיבתם פורמטים שיחליפו את התוצרים המזדקנים של "העיתונות הישנה". לא בכדי סיכם הקופירייטר האלמוני את דבריו בלהט של התפעלות עצמית: "ככה עושים עיתונות חדשה. ערנית. נכונה".

נדרשה אז מנה נכבדה של בורות וחוצפה כדי להכריז על קץ ההיסטוריה של שני הפורמטים העיתונאיים כבדי המשקל הללו, המאמר הדעתני והראיון הכתוב. ואפילו הפורמט שנבחר לכך היה מחפיר. לו לפחות היתה ההכרזה מתפרסמת כמניפסט מלומד ששובר כבלי עולם ישן, ולא כטקסט קופִּי יהיר... גם היום, בחלוף השנים, לא מאוחר לומר לאותו בחור: "תירגע, שתה משהו, תלמד משהו. כשאתה מפהק, העולם לא בהכרח מפהק יחד איתך".

* * *

נכון הוא שבנסיבות התקופה היתה עין רעננה יכולה לראות לא מעט פגמים בצורות המתיישנות. באותן שנים פינה הראיון הכתוב את הזירה לראיון המשודר, המוביל סיפור או נותן במה לדעה. במצוקתם הפכו המראיינים בעיתונות הכתובה למעין מחזאים שהוסיפו (בסוגריים) הוראות בימוי שהמחישו את תגובתו הגופנית של המרואיין לשאלה ("מצטחק במבוכה", "זע באי-נוחות בכסאו"). על-פי התפיסה החתרנית שרווחה באותם ימים, הפורמט הנלעג, המלא מעצמו, ביטא עיתונות מתרפסת ששיניה קהו.

ברוח הניו-ג'ורנליזם שפרץ מאמריקה באמצע שנות השבעים, נתפס הראיון הכתוב בעיני אנשים ב"חדשות" כמעמד מבוים בזירה עצמה ובעת הכתיבה, כפורמט שמנציח תשובות מתחמקות, מיוחצנות, שקריות. באותן שנים נחשבה כתיבה חודרנית של כותב-על דעתן, המפענח את אישיותו של הסובייקט, שוחה בזרמיה העיליים וחודר לרבדיה התת-קרקעיים לדבר האמיתי, שיירש את הראיון. וגם אם הכתבה שיפרסם שזורה שאלות ותשובות, תפקידן הוא לשרת את האמירה האישית של הכותב.

הריאיון הניו-ג'ורנליסטי לא הצליח לרשת את קודמו הוותיק. אולי משום שלא היו די כותבי-על כדי לספק תובנות בסגנון טום וולף או האנטר תומפסון ואולי משום שהקורא הסביר נרתע לא פעם מנוכחותו העזה מדי של העיתונאי ומהפיכתו של המרואיין, נשוא הכתבה, לחומר ביד היוצר.

את מקומו של הראיון הקשיש ההוא תפס הראיון החוקרני. שיח כורסה מתומלל, דמוי חקירה משטרתית, שתכליתו לגרום למרואיין לחשוף בכל דרך את מה שהוא מבקש להסתיר. בדרך-כלל מאופיין המעמד כהתנצחות ללא הכרעה ברורה, שהרי נדירים הם המקרים שמרואיין מואיל להתאבד לעיני מראיינו.

ואילו המאמר הפובליציסטי המכובד, שנראה באותם ימים כדרשה ארכנית בענייני היום, הביא לכותבו את הכבוד הראוי, גם אם לא נתפס כחומר קריאה משובח. המאמר נקרא לא פעם כהתכתבות, חנפה או ביקורתית, מעל ראשו של הקורא בין הפובליציסט ובין מוקדי הכוח הפוליטי (מה שיוגדר לימים כ"מקבלי ההחלטות").

הדעה שרווחה בעיתון החדש ההוא, באמצע שנות השמונים, היתה כי בעולם שבו אפשר להדפיס בכל צורה גרפית ובצבע מלא, אין עוד קיום לאותה הרצאה מתומללת, מסולסלת, שנדרשו פרשנים כדי לפענחה. היה בכך לעג המופנה בעיקרו כלפי העיתונות המפלגתית, אך הוא לא פסח על מסדר הכותבים הנוקשה של "הארץ", שמיקם עצמו בתווך שבין עמוד המאמרים של ה"ניו-יורק טיימס" לזה של השבועון הגרמני החשוב והמשמים, במראהו לפחות, "די צייט".

ואם מזכירים את "הארץ", שהיה הבעלים של "חדשות" המרדני, צריך לציין שגרשום שוקן, עורכו והבעלים של קבוצת "הארץ", סירב אז לפרסם את המודעה שנשאה את הכיתוב הזה. אנחנו לא צריכים לממן פרסום שיוצא נגדנו, אמר.

ואגב, כותב המודעה שתיאר את הראיון כ"זקן" ואת המאמר האדיטוריאלי כ"קשיש" יוזמן כעבור שלוש שנים לשמש עורך המשנה של שוקן ויערוך את "הארץ" על מאמריו וכותביהם במשך 13 שנה. זה הזמן להודות בלחיים סמוקות ממבוכה: הכותב ההוא הייתי אני.

* * *

"הראיון הזקן" שרד את הביקורת ההיא, והוא מממשיך להתקיים ללא הפרעה בצורתו הכתובה, כפורמט מגזיני נפוץ. ואילו "המאמר הקשיש" עובר בימים אלה שלב נוסף של הוצאה לגמלאות, לאו דווקא במובן המטפורי.

"הארץ", שביסס את מעמדו בתודעה הציבורית על עמוד המאמרים שלו, נפרד בזה אחר זה מהחבורה הוותיקה של כותביו. ועם צמצום נוכחותם בלי שכוחות רעננים יתפסו את מקומם, צפוי עמוד המאמרים להפוך לעמוד דעות מהסוג שמתפרסם בכל עיתון, בין אם נמכר ובין אם מחולק חינם.

לנוכח האדישות שבה מתקבל המהלך הזה, אפשר להניח שציבור הקוראים אינו מבחין בין עמוד מאמרים, (Opinion-Editiorial, Op-Ed) לעמוד דעות (Views). וכפי ש-Opinion בהקשר של עיתונות הוא מושג כבד מ-View, כך "עֶמדה" היא כלי ביטוי שמשקלו כבד מזה של "דעה".

בעוד שדעה יש לכל אחד ובכל עניין, "השקפה" היא דעה שניזונה מבסיס ידע מוצק, ו"עמדה" היא דעה שנגזרת מתפיסת עולם מגובשת. תפיסת עולם היא היכולת להפוך בקיאות לעמדה סדורה, עקבית ומשכנעת. השקפת עולם היא משאב נדיר. כותבי המאמרים ב"הארץ" מבטאים לרוב השקפות או עמדות.

ב-1990, כשהלך גרשום שוקן לעולמו, הותיר אחריו עיזבון חשוב: חבורה מגובשת של כותבי מאמרים, שכונו אז ומכונים גם היום "הנהלת המערכת", גם אם אין בעיסוקם שום נגיעה לניהול. הנהלת המערכת, תרגום לא מוצלח ל-Editorial Board, היתה ועודנה פורום הדיון היומי החשוב של כותבי המאמרים, עמוד השדרה הרעיוני שמנתב את העיתון בקביעת הקו המערכתי שלו ובהתוויית המאמר הראשי. המשקל המיוחד למאמר הראשי של "הארץ", אם מתפרסם, הוא בהיותו פרי דיון ושיח קבוצתי מתמשך, ולא עוד טור המבטא את דעת כותבו.

מאמרי האדיטוריאליסטים ב"הארץ" נכתבו על בסיס ידע עשיר שנצבר במשך שנים ומתעדכן מדי יום בשיחה עם מקורות ובקריאת חומר מקצועי. עם השנים צומצם בהדרגה היקף המאמרים (מאורך לא מוגבל בשנות השבעים, ל-700 מלה בשנות השמונים, ל-550 בשנות התשעים ול-450 היום). ככל שגדלה כמות החומר הכתוב המתחרה על תשומת לבו של הקורא, נדרש כותב המאמרים לתמצת את אמירתו ולזקקה.

דורות של קוראים, ובהם מנהיגים, אישים מובילים ומקבלי החלטות, ביססו את השקפת עולמם על המאמרים הללו, בין אם בהסכמה ובין אם מתוך מחלוקת.

העמוד האדיטוריאלי של "הארץ", שהתגבש מתוך כתיבתה הקבועה, המונוטונית לעתים, של חבורת "הנהלת המערכת", שימש מצפן לקוראיו. אלה ואחרים לא יכלו שלא להתחיל את יומם בלי ה"אדיטוריאלי" שסיפק תגובה מהירה ובעלת משקל להתפתחויות חשובות בענייני חברה ומדינה, והציע כיוונים גם בדילמות שבראש סדר היום הלאומי. בין במאמרים חתומים ובין במאמר הראשי, יכלו הכותבים, כיחידים או כקבוצה, לנקוט עמדה ברורה (Endorsement) בתמיכה במועמד להנהגה ערב יום הבחירות, כפי שנוהג ה"ניו-יורק טיימס", ששימש ל"הארץ" מודל רעיוני.

הנכס העיקרי של "הארץ" לא היה עמוד המאמרים כשלעצמו, אלא אותה חבורת "הנהלת המערכת", שמורכבת מבכירים ומומחים בתחומם, רובם ככולם אנשי העיתון שהגיעו למעמד כזה אחרי שנים של עבודת שטח. "הנהלת מערכת" היא אפוא גוף שצומח לאט ומתחדש לאט. ומן הבכירות נגזרת גם העלות.

אדיטוריאליסט איננו חלק ממפעל המלים המזין את מכונת הדפוס. הוא כותב מעט, פעמיים בשבוע לכל היותר, אלף מלים לכל היותר. אבל כתיבתו היא קצה קרחון של עבודת איסוף, חשיפה לחומר לא נגיש לאחרים, מיון, סינון ועיבוד המידע לתובנות.

התקשרות עם אדיטוריאליסט נחשבה בשעתו ב"הארץ" כהתקשרות לחיים. לא מעט מכותבי המאמרים ב"הארץ" חצו את גבולות הפרישה לגמלאות והמשיכו לכתוב כל עוד יכלו. ד"ר שלמה גרוס (פולס) כתב מאמרים ומאמרים ראשיים והשתתף בישיבות "הנהלת המערכת" עד יום מותו בגיל 84.

עמוד המאמרים היה העמוד היקר ביותר ב"הארץ", ובמשך עשורים נשא את העיתון כולו על גבו. היום, כשהעיתון עצמו התחזק, עולה החשש שמא עמוד המאמרים "סיים את שליחותו", כדברי הביטוי השגור בשפה האדיטוריאלית. היום רואים בו יותר מאמרי דעה של כותבים אורחים (Contributors), והבעיה העיקרית היא שאין מבחינים בצמיחתו של הדור הבא של אדיטוריאליסטים.

עמוד המאמרים דועך לאט, בשקט. רב החשש שמא, בלי שאף אחד ירגיש, ייעלם המין המשונה הזה, שרק פרטים אחדים מתוכו מהלכים בינינו - האדיטוריאליסט, כותב המאמרים. עדיין אפשר למצוא מאמרים בעמוד הזה המביעים דאגה מהיעלמותם של מיני חי נדירים, אבל מי ידאג להמשך קיומם של כותביו?

רק 23 שנה חלפו מאז נכתב הטקסט היומרני בעיתון המרדני שהלך לעולמו, אבל מלה אחת שהוזכרה במודעה המגוחכת ההיא של "חדשות" עלתה בדעתי, בצער, בקשר לאפשרות שגם היא תפרח ותיעלם. "השקפה".