בשלושת שבועות המלחמה ברצועת עזה התפרסמו על אודותיה רבבות מלים בארבעת העיתונים המרכזיים: "ידיעות אחרונות", "מעריב", "הארץ" ו"ישראל היום". עם סיומה, ניתנת להלן לכותבים הזדמנות לבחון את ביצועיהם: עד כמה צדקו בקריאת המצב, עד כמה דייקו בתחזיות, עד כמה קלעו באבחנות. זו גם הזדמנות לקוראיהם להשוות בין הכותבים, לזהות את מי שזיגזג ואת מי שהיה עקבי, את מי שהיה עצמאי בשיפוטו ואת מי שהסתפק בתפקיד הרמקול של מקורותיו, את מי שהוביל בהבעת דעה עצמאית ואת מי שהסתפק ברכיבה על הגל האופנתי.

פסחנו בסקירה זו על כותבים בעלי עמדות אידיאולוגיות ידועות, משמאל ומימין, שהטיותיהם המוקדמות קבעו את יחסם למלחמה ואת האופן שבו האירו אותה. התרכזנו בבעלי טורים מרכזיים הנתפסים כמי ששופטים את הדברים לגופם. הדברים מובאים כפי שנכתבו (כמובן, תוך ברירה בין עיקר לטפל) ואינם מלווים בהערות מצד המערכת. הם נועדו להציע לקוראים אפשרות להגיע למסקנותיהם בכוחות עצמם.

יואל מרקוס, "הארץ": רגליים קרות ועצבים חזקים

"מתקפת הפתע האווירית של צה"ל מוכיחה שהפסנתרן החובב אהוד ברק הוא נגן מעולה בתחום הצבאי [...] אין ספק ששר הביטחון מודע לכל הסיבוכים האפשריים ואין כמוהו מבין שאי-אפשר להעלים את החמאס, אי-אפשר להרוס כליל את היכולת שלו לירות רקטות, אך אפשר לשבור את המוטיבציה שלו לממש אותה" (30 בדצמבר, בתום היום השלישי למבצע)

"ישראל הגיעה למצב שבניגוד למה שחשבה בעבר, היא אינה יכולה לסמוך על עוצמתה הצבאית בלבד. המשבר לא ייגמר בלי מעורבות בינלאומית [...] כניסת כוחות צה"ל לא נועדה להשיג הפסקת אש בלבד, אלא ליצור מציאות חדשה לטווח ארוך בדרום. לא נחזור למצב הקודם: הפתרון צריך להתבסס על קיצוץ כנפיו של חמאס והורדתו על הברכיים בהסדר כפוי שלא יהיה מוחלט אם לא יכלול גם מנגנון לשחרור גלעד שליט" (6 בינואר 2009)

"ברור שהיכינו את החמאס שוק על ירך [...] מבחינה צבאית שיקמה ישראל את כוח ההרתעה של צה"ל באופן משמעותי [...] כל היעדים שהוצבו עד כאן הושגו [...] אי-אפשר להשמיד ואי-אפשר לאייד את החמאס, וזו כאמור גם לא היתה המטרה של המבצע [...] הממשלה חייבת לתת סיכוי להפסקת אש כדי שלא נסתבך מבחינה צבאית וגם כדי שלא נסתבך מבחינה מוסרית בעיני העולם ובעיני עצמנו [...] הפסקת האש היא המהלך הנכון לעשותו בעת הזאת [...] לא ברור אם לתינוק הזה פיללנו, אך צריך לדעת מתי לעצור" (10 בינואר 2009)

"גם אם שר הביטחון קיבל רגליים קרות, עצבים חזקים הם האל"ף-בי"ת של המערכת, המכניסה עתה חיילי מילואים לרצועה, כדי לא לעשות צעדים לא מחושבים ומשגים בלתי הפיכים" (13 בינואר 2009)

"הן לשר הביטחון והן לרמטכ"ל אין רגליים קרות אלא עצבים חזקים ואורך רוח כדי שהמבצע לא ייצא מכלל שליטה, אומר מקור ל'הארץ'. בפועל, מטרות המבצע הושגו ואין צורך בהמשך הלחימה" (14 בינואר 2009)

"אנחנו נמצאים בפרשת דרכים: או שמרחיבים את מבצע 'עופרת יצוקה' או שמפסיקים אותו בצורה מבוקרת לפרק זמן קצוב. בכל מקרה, אי-אפשר להשאיר את הצבא תלוי באוויר. תפסת מרובה לא תפסת – לתפוס את עזה הרבה יותר קל מאשר לצאת ממנה" (16 בינואר 2009)

ארי שביט, "הארץ": צודק שיצא מדעתו

"מבצע 'עופרת יצוקה' הוא מבצע צודק [...] מבצע 'עופרת יצוקה' הוא מבצע טרגי מפני שהוא גורם למוות של מאות פלסטינים ולפציעה של אלפים [...] ואולם הטרגדיה הגלומה במבצע היא בלתי נמנעת [...] ישראלים שונאי ישראל מתארים את המבצע כפשע מלחמה [...] בשעה שהעובדות הפשוטות מצביעות על כך שהאלימות בדרום נובעת מהתנהגות נפשעת של ארגון קנאי [...] ייתכן שאחרי המהלומה האווירית הראשונה והשמדת המנהרות היה מקום לעצור. ייתכן שכעת יש לאמץ את הצעת ההפוגה הצרפתית ולהעניק הזדמנות אחרונה לשפיות הפלסטינית. ואולם מי שפוסל את המבצע מיסודו לוקה בעיוורון כלפי המציאות ובכשל מוסרי" (1 בינואר 2009, בתום היום החמישי למבצע)

"[...] דו-הקיום שאותו חלק ניכר מהפלסטינים מוכן לקבל היום הוא דו-קיום ללא כחול-לבן. דו-קיום של שתי מדינות לעם פלסטיני אחד [...] זו הסיבה לכך שחיילי גולני נשלחו לאן שנשלחו [...] הם לא נשלחו כדי לכבוש, אלא כדי להגן על קו ירוק. הם לא נשלחו כדי להרוג אזרחים, אלא כדי להבטיח שגם לנו יהיה מקום בארץ הזאת [...] גם כאשר המחיר כבד והכאב קורע לב, במלחמה הזאת אסור להפסיד" (6 בינואר 2009)

"המתקפה הישראלית בעזה צודקת [...] אך היא גורמת לאסונות אנושיים ופוגעת גם בתמימים. על כן מוטלת חובה על ישראל להשלים את המהלך האווירי ואת המהלך הקרקעי במהלך הומניטרי [...] רק יוזמה הומניטרית נועזת וגורפת תוכיח לעולם ותוכיח גם לעצמנו שאנחנו אכן מחויבים לערכים מוסריים ואוניברסליים" (7 בינואר 2009)

"ברק הוא סוס קרבות מנוסה ומצולק. הוא טוען שאיש אינו יכול לדעת כיצד תסתיים הלוחמה. מתקדמים מצומת הכרעה אחד לאחר. ממזלג למזלג. בכל מזלג הבחירה היא בין יציאה לבין הרחבה והעמקה [...] הדילמה של הימים הבאים היא דרמטית. ברק מעריך כי יש מי שמדחיקים את העובדה שמיטוט החמאס כרוך בכיבוש עזה ואת העובדה שאם לא תימצא במהירות נקודת יציאה, יהיה צורך בגיוס מילואים המוני בשבוע הבא [...] בפעם הקודמת שבה ראה ברק מציאות של שחור-לבן הוא צדק. ההחלטה של ברק להסתכן ברגיעה התגלתה כהחלטה נבונה [...] בלי הרגיעה לא היו לישראל הגיבוי המדיני והצידוק המוסרי הנדרשים כדי להלום בחמאס [...] ייתכן שברק צודק גם הפעם" (8 בינואר 2009)

"מלחמת ישראל בחמאס כרוכה באסון הומניטרי [...] ישראל היתה צריכה לעשות הרבה יותר משעשתה כדי לצמצם את ממדיו של האסון [...] ישראל חטאה בשבועיים האחרונים באטימות ובקהות חושים, אבל מלחמתה לא היתה פשע. היא היתה מערכה טרגית נוספת בסכסוך דמים מתמשך שחייב לבוא אל קצו" (12 בינואר 2009)

"הואיל וישראל אינה מעצמת-על, אין היא יכולה לנהל מלחמות אימפריאליות שאפתניות ואינה יכולה להגיע להכרעה מוחלטת של יריבה. עליה להסתפק ביעדים מדויקים ומדודים. להרתיע את האויב, להבטיח שקט באופן כללי, ולדחות ככל הניתן את המלחמה הבאה" (15 בינואר 2009)

"אתמול זה קרה סופית: מבצע 'עופרת יצוקה' יצא מדעתו. התקפה על עיר צפופת אוכלוסין היא מעשה חמור בכל עת, אבל כאשר הלגיטימיות הבינלאומית של ישראל נשחקת עד דק, התקפה כזו היא מעשה איוולת. הפגזה של מתחם או"ם היא מעשה שלא ייעשה בכל יום, אבל ביום שבו מזכיר האו"ם מתארח בירושלים, זה מעשה הגובל באי-שפיות [...] מה שהחל כמבצע חיוני ומחושב היה להתפרעות כוחנית נטולת רסן בשטח מאוכלס [...] היכן נמצא שר הביטחון ברק, האמור להסתכל לאמת בעיניים?" (16 בינואר 2009)

דן מרגלית, "ישראל היום": לא למצמוץ

"היעדים שהציבו אהוד ברק וציפי לבני – סבירים והגיוניים: להחזיר את השקט על כנו באורח יציב [...] סוגיות רבות נותרו פתוחות: האם הממשלה תשוב למצמץ כפי שנהג אולמרט במלחמת לבנון, או שברק ואשכנזי קורצו מחומר אחר?" (28 בדצמבר 2008, בתום היום הראשון למלחמה)

"שום הסכם סביר לא יתממש מיוזמת מערכת הביטחון לחדול מהלחץ הצבאי על חמאס ברגעים שבהם הוא קרוב להניב פרי. ראו, הוזהרתם. גזרו ושמרו" (31 בדצמבר 2008)

"הממשלה אינה חזקה דיה להמשיך באורח חד-צדדי במבצע עד לכיבוש מלא של הרצועה או לחלופין להחדילו כבר עתה [...] הרעיון שהופץ אתמול ככדור ניסוי על-ידי אהוד אולמרט, שיימצא הסדר בינלאומי לשיפור תנאי התהדייה בלי לכלול בו את חמאס למרות שיישאר השליט בעזה, הוא חלום באספמיה" (5 בינואר 2009)

"מוכרחים להתכנס בתוך עצמנו. לא לצהול ולא לשקוע בדיכאון ולקוות כי בצמרת שוקלים בקור רוח ובאחריות ללא התלהמות, ולא לאבד את הכיוון והנחישות. בלי למצמץ" (6 בינואר 2009)

"בתביעות הרזון אשר הציבה ממשלת ישראל לנגד עיניה אין היא צריכה להפחית מעוצמת הפעילות הצבאית, מה גם שמבחינה יבשתית כל החדירה היבשתית היא צרור של פעולות שנעשו בעבר ברמה של 'חורף חם'" (8 בינואר 2009)

"נכון לימים הקרובים, חייבת ישראל לא להרפות מלחצה הצבאי על חמאס, אבל גם לא להרבות את נקודות-החיכוך-בכוח" (11 בינואר 2009)

"בהטילה על צה"ל רק להחזיר לעצמו את כוח ההרתעה ולצמצם את יכולת שיגור הטילים ופצצות המרגמה מהרצועה לעבר ישראל – ניתן לקבוע כי המשימה בוצעה בהצלחה ניכרת" (18 בינואר 2009)

נחום ברנע, "ידיעות אחרונות": יש מקום לחשש

"אני לא יודע איך המבצע הזה יתגלגל ואני לא בטוח שקברניטיו יודעים [...] הלכה למעשה, יעד המבצע הוא לכפות על חמאס הפסקת אש חדשה, זמנית, שכללי המשחק שלה יציבים קצת יותר ונוחים קצת יותר לישראל" (28 בדצמבר 2008, בתום היום הראשון למלחמה)

"היעד של מבצע צה"ל בעזה הוא לסרס את החמאס: לא למוטט אותו, לא להחליף אותו. אם נוכל לשתק את רצון הלחימה שלו לאורך זמן, דיינו [...] לממשלה אסור להתגלגל, אסור להתפתות, אסור להסתבך" (5 בינואר 2009)

"מבצע צה"ל בעזה מתקרב לנקודה קריטית [...] את השלב הנוכחי בפעולה הקרקעית צריך למצות ולסיים. אשר לשלבים הבאים, כדאי לחשוב טוב-טוב לפני שמגיעים להחלטות שמהן קשה מאוד לחזור" (6 בינואר 2009)

"[...] ברק התלונן באוזני אנשים שבגלל העדר אומץ להפסיק את המבצע, מתגלגלים אל השלב הבא, שכולל הכנסת חטיבות מילואים לעזה ואולי גם כיבוש חלקי של הרצועה. מי ששמע אותו לא יכול היה להעלות על הדעת שברק הוא הסמכות הבטחונית בצוות המצומצם המנהל את המלחמה. רגליו שיחקו במגרש, ראשו היה ביציע" (10 בינואר 2009, יחד עם שמעון שיפר)

"כמי שתמך במבצע מראשיתו, אני עוקב אחר מהלכיו בדאגה. אני חושש מהסתבכות שתתקע את ישראל חודשים ושנים בעזה. בתחילה יונפו דגלי ניצחון. אחר-כך יקומו ארבע האמהות, ארבעים האמהות, ארבע מאות אלף האמהות. אנשים רוצים ניצחון, אבל לא מוכנים לשלם את מחירו" (12 בינואר 2009)

"נדמה שאת המבצע היה צריך לסיים יומיים-שלושה לאחר הכניסה הקרקעית. כך סברו גם ברק ולבני [...] אולמרט חשב שנכון יותר להמשיך ולהחזיק את הכוחות כדי ללחוץ על חמאס. במונחים של עלות-תועלת ספק אם צדק [...] על-פי התוצאות – הרג של מאות אזרחים בלתי מעורבים ופציעת אלפים – יש מקום לחשש שהפעם הגזמנו" (18 בינואר 2009)

עפר שלח, "מעריב": הספקות עומדים בעינם

"המצב ממלחמת לבנון, שבה נגמרו המטרות המזוהות של פיקוד הצפון יומיים לאחר פרוץ המלחמה, וצה"ל בילה יותר מחודש בירי חסר אבחנה על שיחים וסלעים, לא יחזור בעזה [...] הספקות שהביעו שר הביטחון והרמטכ"ל במשך זמן כה רב ביעילותה של מתקפה בעזה לשינוי המצב מעיקרו עומדים בעינם: הם מחייבים את ישראל להיות קשובה להזדמנות לסיים את המערכה בזמן ועם הישג נראה" (28 בדצמבר 2008, בתום היום הראשון למלחמה)

"תפקידה המרכזי של המנהיגות במבצע שכזה הוא לאתר את הנקודה שבה העונש הזה, מתוך רצון לתפוס מרובה, מאבד את האפקטיביות שלו, ומנגד מתחיל להיווצר תסכול מהמשך הלחימה, המתבטא, בין השאר, בדחיפה לפעולות מרחיקות לכת, שכל תכליתן להוציא קיטור [...] עונש כבד, זה מה שאנחנו יכולים וצריכים לשאוף אליו, וזה מה שכבר הושג במידה רבה" (29 בדצמבר 2008)

"ישראל יצאה ל'עופרת יצוקה' ללא אסטרטגיה ברורה לאיזה מצב סיום היא רוצה להגיע, איך ותוך כמה זמן, וללא דיון מסודר אילו מנגנונים יפעלו כדי לסיים את הלחימה נכון ובמצב האידיאלי" (31 בדצמבר 2008)

"האבסורד הוא: מצב הסיום הרשמי, כפי שמערכת הביטחון מתווה אותו, אינו שונה בהרבה מזה שרואה החמאס [...] אבל כל אחד רוצה שהשני יגיע למצב הזה על הברכיים. בהלך רוח כזה נראה בלתי נמנע שהטנקים יתחילו להתגלגל פנימה" (1 בינואר 2009)

"ברק היה רוצה לראות תהליך משמעותי שיכנס את 'עופרת יצוקה' לקראת סיום. לא ברור עד כמה ראש הממשלה שותף לדעה הזו, ובקבינט, שיש בו חילוקי דעות ביחס להגדרת המטרה ושסעים פוליטיים, יהיה לו קשה יותר להשיג את מטרתו" (1 בינואר 2009)

"הציבור הישראלי לא רק שמח שהפלסטינים חוטפים, אלא גם בולע בצמא סיפורים על הצלחות צבאיות [...] הקצינים יודעים היטב את ערכו האמיתי של האויב שניצב מולם: הציבור רוצה ניצחון ולא שואל על מי" (5 בינואר 2009)

"מה שדחוף לדעת, מה שדחוף להבין בעוד 'המלחמה' נמשכת, הוא שהיא תהיה קו פרשת מים מוסרי. אחריו לא נוכל עוד להעמיד פנים שאנחנו מישהו אחר [...] ישראל מכה בעזה ללא מעצורים וגבולות [...] ברמה הלאומית, מה שמתחולל כאן בשבוע וחצי האחרון מעיד כמה התכערנו, כמה הפכנו פחדנים וחלושים וחסרי רחמים" (6 בינואר 2009)

"במערכת הביטחון אומרים שהחמאס לא מגלה סימני שבירה או רצון להניח את הנשק. הפגיעה הפרסונלית שלנו באנשי החמאס לא גדולה וכנראה קטנה בהרבה ממספר הלא חמושים שנהרגו [...] יהיה קשה להסביר מה בדיוק הרווחנו. המצב הסופי יהיה אפור. לא בהכרח יהיה ברור איך יימנעו הברחות. השקט ייראה זמני" (8 בינואר 2009)

"אחרי שעברנו מפעולת תגמול מוצדקת וענישה הרתעתית למבצע ארוך ומסורבל, המאבק עכשיו הוא על דעת הקהל בישראל לא פחות מאשר על מה שיבינו החמאס והעולם. הקברניטים שרוצים לשים סוף לפעולה אינם מוצאים עוז בעצמם להתאחד ולהוות משקל נגד לראש הממשלה, שנוהג כאילו הוא משקיף ולא מנהיג" (11 בינואר 2009)

"מטרתו האפשרית היחידה של המבצע היתה ענישה והרתעה. זו בדיוק הסיבה לכך שהוא צריך היה להימשך יממות ספורות [...] אהוד אולמרט, ראש הממשלה הא-מוסרי ביותר שהיה לישראל, לא למד דבר ממלחמת לבנון השנייה חוץ מלהיזהר בנאומי רהב בכנסת [...] אולמרט המשיך את הלחימה ללא שום תועלת ומטרה והתנגד לכל יוזמה להסדר מוקדם שהיה עשוי לחסוך חיי חיילים ולעצור את ההרג ההמוני של חפים מפשע, המחליש אותנו ומאיים עלינו יותר מכל אויב [...] ברק לא פעל כקברניט במלחמה אלא כיועץ ופרשן של המציאות [...] ברק נסחף אחר הכתבות שהציגו אותו כמושיע הצבא, והוא אחראי לא פחות מראש הממשלה להמשך המיותר, גם לדעתו, של הלחימה. ישראל כולה תצא משלושת השבועות האחרונים כמדינה מטורפת, במובן הבעייתי ביותר של המלה" (18 בינואר 2009)

בן כספית, "מעריב": מצד אחד ומצד שני

"כל מה שישראל רוצה זה לחזור הביתה בשלום. מצד שני, לאירועים כאלה אתה יודע איך אתה נכנס, אבל אין לך מושג איך ומתי אתה יוצא [...] מה ייחשב להישג? חידוש הרגיעה בתנאים קשיחים בהרבה, תוך הבהרה שגם פצצת מרגמה אחת לא תתקבל בהבנה, בלי להפסיק את המצור, תוך הידוק הפיקוח על הברחות" (28 בדצמבר 2008, בתום היום הראשון למלחמה)

"הזרוע האסטרטגית של החמאס הושמדה [...] את הסיבוב הראשון הוא הפסיד. בגדול. גם את הסיבוב השני [...] חמאס במנוסה [...] הפעולות הקרקעיות אמורות להגיע מתישהו. היקפן ועוצמתן יגברו בהדרגה [...] צפויות הפתעות. נקווה שרק לצד השני [...] מה באמת קורה בתוך חמאס עזה? מהומה, הלם, דימום, בלבול [...] ועדיין מדובר בארגון מסודר עם שדרת פיקוד קשוחה, והסיכוי לשבור אותו בטווח קצר נמוך" (29 בדצמבר 2008)

"איך זה ייגמר? בהסכם רגיעה חדש, או בלעדיו. מה שנקרא, רגיעה דה-פקטו. זה, אגב, עדיף על מקבלי ההחלטות בישראל. לא עוד הסכמים עם החמאס. שייווצר מאזן אימה ברור, שיידעו שאם יירו יחטפו ככה שהאוזניים יצלצלו להם זמן רב מאוד אחר-כך" (30 בדצמבר 2008)

"למלחמה יש מחיר. כשהמלחמה מוצדקת צריך לדעת לשלם את המחיר. אין יותר מוצדקת מהמלחמה של ישראל בחמאס" (1 בינואר 2009)

"אם לא תהיה פריצת דרך מדינית בימים הקרובים [...] יצטרכו אולמרט, ברק ולבני לקבל החלטה קשה נוספת. אין מה לקנא בהם. זו החלטה קשה כשאול, שחייהם של לא מעט חיילים תלויים בה. אבל זו החלטה מחויבת המציאות. המלחמה הזו בעזה היא מלחמה שישראל חייבת לנצח בה" (6 בינואר 2009)

"זו מלחמת עולם. התנגשות אכזרית, נטולת עכבות או כללים, בין שתי ציביליזציות [...] זו מלחמה לחיים ולמוות. או שהם יהיו כאן או שאנחנו [...] אנחנו במלחמה מתמשכת, אכזרית, עקובה מדם, מלחמה בה גם האוכלוסייה האזרחית משתתפת השתתפות פעילה. בצד שלנו ובצד שלהם [...] לנו לפחות יש עכבות מוסריות" (7 בינואר 2009)

"האש לוחכת את זקנם של אסמאעיל הנייה ומחמוד א-זאהר [...] ישראל נמצאת בצומת הכרעה גורלי. ישראל נמצאת במרחק נגיעה: מהפסקת אש וגם מהכרעת החמאס. מה שהוצג כמשימה בלתי אפשרית, שתיקח חצי שנה עד שנה ותעלה מאות הרוגים, התברר כמשהו אפשרי לגמרי [...] על השלישייה היה להחליט אם להתאפק, לוותר, ללכת על בטוח ולהפסיק, או לתת עוד לחיצה אחת, עוד מאמץ אחד, עד שנשמע את ה'קנאק'" (16 בינואר 2009)