באמצע נובמבר בקעה התרגשות מיוחדת באמצעי התקשורת. החיזבאללה תקף מוצב צה"ל בגזרת הר־דב במטרה לחטוף חייל, ותושבי קריית־שמונה נקראו למקלטים – תזכורת לימים אחרים.

מהתקרית ניתן היה לשאוב די נושאים לפולו־אפ: החיזבאללה יצא לפעולה מתוכננת לאחר שקט ארוך בגיזרה, הכפר רג'ר חצוי לשניים ותושביו משלמים את מחיר המתקפה, המערכת הממוחשבת לפתיחת המקלטים בקריית־שמונה לא פעלה ברגע האמת, בגלל תקשורת לקויה בין צה"ל למשרד הביטחון לא היה ברור במשך שעות ארוכות אם יש הרוג לצה"ל. בקיצור – היה מה לכתוב, והרבה.

אבל למחרת עסקה התקשורת בעיקר בסיפורו של רב"ט דוד מרקוביץ', לוחם צנחנים צעיר שהצליח לירות ולהרוג ארבעה מחבלים. הוא רואיין במסיבת עיתונאים מאולתרת בשטח, ב"ערב חדש" ראיינו את אביו של הגיבור, כולם חגגו את נצחונו של דוד על גולית. הגדיל לעשות "מעריב", שיומיים אחרי התקרית עוד המשיך לטפוח על שכמו של בחורנו הטוב והקדיש לו כפולת אמצע, ובוקסה שמשרטטת את שושלת הגיבורים המשפחתית, כאילו יכולת קליעה היא נגזרת של גנים.

הזיקפה הלאומית הגיעה לשיאה. נראה כי לאחר טיפול ממוקד ארוך ורגיש בבריונים בוכיים נחושים ורגישים, התגעגעו העורכים לימי הזוהר של המאצ'ואיזם הישראלי. כבר מזמן, מאז ימי מבצע אנטבה, לא היה לנו סיפור גבורה להתהדר בו.

אין באמור לעיל לזלזל חלילה בהישגו של מרקוביץ'; הלב מתרחב, בעיקר בהקלה, למשמע פעולתו המהירה, ובגוף מתפשטת תחושת ביטחון חמימה – יש על מי לסמוך. מעבר לכך, יש לזכור כי לשם כך נשלחים הבחורים הצעירים לצבא. רב"ט מרקוביץ' הוא לוחם וככזה הוא ביצע את תפקידו, למרבה השמחה – בהצלחה, ומגיעה לו טפיחה על השכם. ממותנת.

הסכנה בפרסום כזה, מעבר לחשיפת החייל ומשפחתו לאויבים שקוראים עברית, היא יצירת ההרגל לשבח את כל מי שממלא את תפקידו כיאות. זו אמורה להיות דרך חיים; פרסים מגיעים למי שמגדילים לעשות, מעל ומעבר למצופה.

מעבר לכך, מטרידה חגיגת הניצחון הקולנית על נסיבות שביסודן שפיכות דמים. הניצחון הוא חיוני, אך הקרב הוא כורח המציאות. יש בארץ די בריונים שמסתנוורים מעליונות הכוח, ולכן יש לעסוק בה בזהירות.

נראה שיותר מכולם הבין זאת רב"ט מרקוביץ' עצמו, שעמד נבוך מול תקתוקי המצלמות. "הוא לא שמח מהרעש התקשורתי סביבו", אמרה אמו לאחד העיתונים, "אלא הלך לישון".

גיליון 60, ינואר 2006