"למה אתה אומר סיאוב? תסביר לי מה זה סיאוב?", מזדעק מיקי מירו עוד לפני שהושלמה השאלה. "אני יכול לומר שזו הייתה תקופה נפלאה, מאוד מאתגרת. אני יכול להסתכל בסיפוק על כל השנים האלה. למדתי המון, ניסיתי להביא מהתובנות שלי ואני חושב שהגענו לדברים נפלאים שעשיתי בתקופה הזאת ואעשה גם הלאה רק במסגרות אחרות", הוא מסכם מעט קודם לכן, באולפן תוכנית הרדיו "קול העין" במכללה למינהל, את 38 השנים ושלושת החודשים שעשה ברשות השידור.

בסוף דצמבר 2016 ריאיינו את מירו עו"ד אלעד מן, היועץ המשפטי של עמותת הצלחה ויו"ר עמותת "העין השביעית", ונמרוד הלברטל. להלן גרסה ערוכה ומקוצרת של הראיון, ששודר ב"קול העין", תוכנית הרדיו השבועית של "העין השביעית" וקול-הקמפוס. ניתן להאזין לו במלואו. כעת, כשראש הממשלה נתניהו מכריז כי הוא מתכוון ללכת לבחירות אם לא יתאפשר לו להנשים מחדש את רשות השידור, נראה כי עדותו של מירו על האופן שבו התנהלה הרשות ראויה לעיון מחודש.

מירו מוכר למאזיני קול-ישראל כשדרן ותיק העוסק בנושאים חברתיים ומגיש התוכנית "שעת חברה", אך הוא שלח ידו גם בניהול: בשנים 2003–2006 ניהל את חטיבת החדשות של רשת ב' ובשנים 2011–2014 ניהל את קול-ישראל. בשנה שעברה פרש מהרשות, אחרי ההחלטה הדרמטית על סגירתה והחלפתה בתאגיד השידור. מי שמינה אותו לתפקיד היה יוני בן-מנחם, המנכ"ל שבתקופתו הגיע הקונצנזוס הציבורי השלילי על אודות הרשות לשיא שאיפשר את העברת החוק המיוחד לסגירתה.

מינויו של מירו נאלץ להתבצע פעמיים עקב פסילת בית-המשפט, ותקופת ניהולו עמדה בסימן של ביקורת חריפה. מירו לא הואשם בשחיתות ממש כמו בן-מנחם ו"עוזרו הבכיר" זליג רבינוביץ', אך נטען כנגדו פעם אחר פעם שהוא משמש שליח של ההנהלה הבכירה בניסיונתיה לרצות את לשכת ראש הממשלה נתניהו – מי שדאג להשפיע על מינויי המנהלים ברשות, מי שחתם על החוק לסגירתה ומי שכעת מנסה להחזיר את הגלגל לאחור.

מימין: מנכ"ל רשות השידור יוני בן מנחם, מנהל רשת ב' יאיר קורן ומנהל קול-ישראל מיקי מירו (צילום: דוד ועקנין)

מימין: מנכ"ל רשות השידור יוני בן-מנחם, מנהל רשת ב' יאיר קורן ומנהל קול-ישראל מיקי מירו, דצמבר 2012 (צילום: דוד ועקנין)

כבר ביום כניסתו לתפקיד של מירו הופץ מכתב מטעמו ובו הוראה למגישים לחדול מלפתוח את תוכניותיהם בפתיחים אישיים, במה שנראה כניסיון לפגוע בעצמאות העיתונאים ברשת ב'. צעד בולט נוסף שביצע עם היכנסו לתפקיד היה שינוי ארגוני דרמטי שכלל חילופים שרירותיים בין כתבי התחומים השונים. נגד מירו נטען אז כי המהלך כוון בעיקר כדי להזיז מתפקידו את הכתב הפוליטי הדומיננטי רן בנימיני וכדי להחליש את מערכת החדשות באופן כללי. השינוי הארגוני הוביל בהמשך לכאוס כללי בשידורי קול-ישראל. "ברדיו, מדיום שבו הרגלי האזנה הם גיזת הזהב המקצועית, כאוס ניהולי כמו זה שהדגימה הנהלת הרדיו בראשותו של מירו היה חמור במיוחד", נכתב כאן על כך ב-2012.

מירו היה גם מי שניהל מלחמת התשה נגד העיתונאית קרן נויבך, מגישת התוכנית הפופולרית "סדר יום", בין השאר על ידי הצמדה כפויה של "מראיינים אורחים". מהלך זה נוהל על ידי מירו ומנהליו באופן כה שלומיאלי, שאפילו נציג הוועד המנהל עו"ד יעקב בורובסקי, שייצג מאוחר יותר את נתניהו, מתח עליו ביקורת. גם בהמשך הואשם מירו בשל צנזורה פוליטית ברשת ב', למשל בהקשר של המחאה החברתית, ואפילו שירות אינטרסים של כת הסיינטולוגיה, שהיחצן שלה היה מקורב לראש הממשלה.

מנהל קול-ישראל מיקי מירו (משמאל) ויו"ר רשות השידור אמיר גילת, שמונה על ידי השר הממונה על הרשות, בנימין נתניהו (צילום: "העין השביעית")

מנהל קול-ישראל מיקי מירו (משמאל) ויו"ר רשות השידור אמיר גילת, שמונה על ידי השר הממונה על הרשות, בנימין נתניהו (צילום: "העין השביעית")

"הגוף שאתה מנהל נמצא בקריסה", כתב לו יניב מורוזובסקי, שניהל את רשת ג'. "אתה לא אחראי לכל הקריסה, היא תוצר של שנים של ניהול רע, אבל בהחלט יש לך ולהנהלה שאיתך חלק נכבד במצב. [...] אתה ושכמותך הצלחתם במו ידיכם להעמיק את הפער בין העובדים להנהלה, לייצר משברים מתוקשרים היטב שבהם עיתונאים משובחים נמצאים במצב מתמיד של אבטלה סמויה על חשבוננו, והכל כדי לשרת אינטרסים שאין דרך לכנות אותם אלא נקמנות על חוסר נאמנות להנהלה".

ובכל זאת, כשהוא נשאל על הסיאוב ברשות – מירו מזדעק. "מה זה סיאוב? מה זה התערבות?", הוא מוחה. "הפוליטיקאים, כולם, מכל הגוונים, ידעו לחפש את הדרכים אלינו כדי לשכנע אותנו 'דברו עלינו'. ואני מדבר על שרים ממונים מהשמאל ומהימין".

לאורך השנים שאתה נמצא שם, האם יש שביב של אמת בתחושה הציבורית שרשות השידור זה מקום מסואב, מושחת ולא היתה ברירה אלא לסגור אותו?

"אתה עושה לרשות השידור מה שנקרא בלימודי התקשורת 'מיסגור'. עשו על רשות השידור מיסגור של 'מסואבת, מושחתת'. לא יודע על סמך מה. בגלל יצרים של עובדים פה ושם, לאורך כל התקופות, שניצלו את הברנז'ה כדי להשיג אינטרסים לקידום שלהם, אז יצרו את מה שאתה קורא לו סיאוב. אני לא חושב שהיה שם סיאוב, זה עובד ועבד כמו שידור ציבורי, עם הבעיות שלו. האוצר למשל דחף את הידיים שלו לכל דבר. מי שקיבל החלטות היו פקידי אוצר לאורך כל השנים".

כדוגמה נותן מירו את נוהל השעות הנוספות, שלדבריו התקבל ברשות בהכתבת האוצר כתחליף להיענות לדרישה להעלאת שכר. "הם העדיפו את זה על מבנה שכר נורמלי כי אחר כך אפשר להגיד 'אתה רואה את המושחת הזה, הוא עובד 150 שעות. יש לו 'שעות חלום''. לדבריו, הציע בעבר לאוצר מודל חלופי וביקש להעביר את העיתונאים לחוזה גלובלי, שיתאים לאופי העבודה העיתונאית, אבל "אחרי חמש דקות נפנפו אותנו".

מיקי מירו ואלעד מן באולפן קול-הקמפוס (צילום: נמרוד הלברטל)

מיקי מירו ואלעד מן באולפן קול-הקמפוס (צילום: נמרוד הלברטל)

ואולי להפיל את הסיפור על האוצר זה חצי סיפור. בוא נחזור להתחלה, לשאלות גדולות וקשות שנמצאות על סדר היום. מיקי, אתה איש של ביבי?

"לא. אני לא חבר מפלגה, לא חבר אישי שלו. הראיון האישי היחיד שעשיתי איתו היה לפני שש שנים או יותר כשראיינתי אותו לדוקטורט. זאת ההיכרות. כל כתב מדיני שוחח אישית עם ביבי פי מיליון יותר ממני".

לאחרונה פירסם נתי טוקר ב"דה מרקר" מתוך היומן של מנכ"ל משרד התקשורת שלמה פילבר, שאתה נפגשת איתו. מאוחר יותר פרסם טוקר שהשם שלך עלה יחד עם שמות אחרים כמועמד "מטעם" להחליף את שלומית אברהם-גלוברזון, שבינתיים פרשה, כמנהל חטיבת החדשות בתאגיד השידור. הרצון המופגן של צד פוליטי אחד למנות אותך, מה יש מאחוריו?

"לא הסתרתי מעולם שהתנגדתי לסגירת רשות השידור ולחוק תאגיד השידור. אני רואה אותו כחטא היסטורי. פגיעה בדמוקרטיה, ואמרתי את זה מהיום הראשון. לא לוקחים רשות סטטוטורית ומפרקים אותה כדי להרכיב מחדש. לא קיים כזה דבר. אני חושב שחוק תאגיד השידור הציבור זה דגל שחור מעל התקשורת הציבורית וזו תפיסתי. במסגרת זו חיפשתי את הדרכים להעביר את המסר הזה גם לאנשים שמקבלים החלטות. אבל המטרה שלי היתה להסביר למה לא להקים את התאגיד, לא בשביל לחפש תפקידים.

מנכ"ל משרד התקשורת שלמה פילבר (צילום: יונתן זינדל)

מנכ"ל משרד התקשורת שלמה פילבר (צילום: יונתן זינדל)

"פילבר שאל אותי 'אתה רוצה להיות בתאגיד?', אמרתי לו 'לא'. הוא ביקש ממני את קורות החיים שלי, לא ידעתי מה הוא הולך לעשות איתם, שיערתי שהוא יילך להגיש את זה. אני יכול להגיד לך שלא הייתי בפגישה אחת בתאגיד. הם היו מתקשרים אליי 'אתה מוזמן מחר לראיון'. שאלתי על מה אני מרואיין, אמרו לי 'ראיון'. אמרתי לאחראית שאני ד"ר למדע המדינה ועיתונאי 38 שנים, שיגידו לי על מה אני מרואיין. שלחתי קורות חיים כי ביקשו מכולם לשלוח, אבל לא הלכתי לאף פגישה כי היו קובעים את זה מהיום למחר".

כשהוא נשאל מדוע, למרות ההכחשות, חוזר שמו שוב ושוב בהקשר לניסיונות של ראש הממשלה נתניהו להשתלט על השידור הציבורי, אומר מירו כי בעבר דווקא סבל בעצמו מהתערבות שלטונית, שהביאה להורדה של תוכניתו "שעת חברה" בתקופת המנכ"ל אורי פורת, שמונה על ידי ממשלת הליכוד.

הייתה איזו טענה על שיקול לא ענייני אז?

"ברור, למה מורידים תכנית כזאת? ברבות השנים נאמר לי שהסיבה היתה משום שמי שהציע את התוכנית היתה שולמית אלוני. מה שאני מנסה להגיד הוא שיכול לבוא ראש הממשלה או שר ממונה ולהגיד שהבנאדם הזה אפשר להשתמש בו לדברים, הוא לא חייב להיות 'שלי', הוא יכול להיות אחד שעושה את העבודה. לא הכל קשרים פוליטיים. אני מזמין כל אחד לעשות תחקיר על 38 שנות העבודה שלי ולהראות את ההטייה הפוליטית שלי. לא יצליחו".

אז בעצם מה שאתה אומר הוא שאתה מסכים – מדעת או שלא מדעת – לשתף פעולה עם המנגנון העקום הזה? "בוודאי". אז בעצם היית חלק מהשיטה? "בוודאי"

כשמציעים לך להתמנות כמנהל קול-ישראל, מי מציע לך? זה מלווה באיזה תנאי, אמירה, תכתיב כלשהו?

"ממש לא. מגיע אליי יוני בן מנחם ומציע לי את התפקיד. זה הכל, נורא פשוט. ואז אני לוקח אותו או לא לוקח אותו. זה מחנאות על בסיס אישי, לא על בסיס פוליטי. אין הבדל בתפיסות שלנו, אנחנו חושבים את אותם דברים, אריה שקד [שהתמודד גם הוא על התפקיד] ואני אכלנו מאותו המסטינג. נהיה ריב כי הוא רצה להיות מנהל, אני לא נורא רציתי. ביקשו ממני אז באתי. זאת לא הייתה משאת נפשי. משאת נפשי זה לשדר. ניהול זה שליחות שעושים לתקופה מסוימת. כשישבתי שם אמרו לי שאשב להרבה זמן, אמרתי להם שאני נמצא על כסא מפלט, כי מספיק שאעשה משהו לא לרוחם ואיפלט. וכשנכנסתי לתפקיד לא זכיתי לשנייה אחת של חסד".

אני אגיד לך מה קשה בתשובה הזו: כשקורא לך יוני בן מנחם אתה מכיר את הקונסטלציה, יודע על מערכת היחסים המורכבת ברשות השידור, אתה יודע שיש גם בחישות פוליטיות ברשות ואתה יודע שגם המינוי של יוני בן מנחם כנראה נגוע בעניין הזה. אז בעצם מה שאתה אומר הוא שאתה מסכים – מדעת או שלא מדעת – לשתף פעולה עם המנגנון העקום הזה.

"בוודאי. כשאתה יודע לאיזו מטרה אתה בא אז אתה משתף פעולה. שלא יהיה לך ספק אלעד, כל המינויים בסקטור הציבורי הם מינויים שיש בהם כוונות, תכנונים. אל תחיה באשליות שיש מינויים סטריליים. זה לא קיים, אין כזה דבר. אני מכיר את הנושא הזה לפני ולפנים ואני מכיר את הניקודים למיניהם [הכוונה לניקוד שמקבל כל מועמד שניגש למכרז]. יש פה הסללה ידועה מראש. ממנים את מי שצריך למנות כדי שיאשר את מה שצריך".

חבר הוועד המנהל של רשות השידור יואב הורוביץ (משמאל) עם מנכ"ל הרשות יוני בן-מנחם, דצמבר 2012 (צילום: "העין השביעית")

חבר הוועד המנהל של רשות השידור יואב הורוביץ (משמאל) עם מנכ"ל הרשות יוני בן-מנחם, דצמבר 2012 (צילום: "העין השביעית")

אז בעצם אתה היית חלק מהשיטה?

"בוודאי. מי שמתמנה לתפקיד ניהול בסקטור הציבורי הוא חלק מהשיטה בין אם הוא יודע עליה או לא. יכול להיות שאני מחדש – אבל כולם באותו סיפור. כי ברגע שהתמנית לתפקיד ציבורי אתה נמצא בתוך סטטוס מסויים שהמינוי שלך – מישהו היה חפץ בו".

יואב הורוביץ, שהיה חבר מליאת רשות השידור, הוא כיום ראש הלשכה של נתניהו. זה מחלחל גם לשטח. מה אנחנו צריכים ללמוד מזה?

"יואב הורוביץ הוא איש מקצוע שבא מהעולם העסקי עם רשימה ארוכה של הצלחות. זה שהוא מקורב לראש הממשלה – כן, הוא מקורב. הוא לא הראשון והוא גם לא האחרון וגם במועצות הבאות זה יהיה אותו הדבר. תמיד יכניס השר הממונה או מישהו מטעמו אנשים שהוא סומך עליהם".

אבל השאלה מה השיקול, טובת רשות השידור או טובת ראש הממשלה? ופה שנינו יכולים להגיד בכנות שלא תמיד השיקול הוא טובת רשות השידור והשידור הציבורי.

"גם אם שר ממונה שם איש שלו, אחרי כמה זמן השר כבר לא יהיה שם, והאיש ההוא יהיה של מישהו אחר. היו הרבה שרים ממונים שכל אחד שם את האינפוט שלו ואתה יודע מה – זה בסדר, אני קונה את זה. אם אני עושה חיתוך גס בין הסקטור הפרטי לסקטור הציבורי, הפרטי ממנה את האנשים לפי העין של הבוס. הציבורי עושה את זה לפי העין של הבוס הציבורי. ההבדל ביניהם הוא שאחד מתחלף כל הזמן, וזה הבוס הפוליטי. מי שרוצה להכניס מודלים סטריליים לסקטור הציבורי – אני לא בטוח שהוא יוכל ואני לא בטוח שזה נכון".

ראש הממשלה בנימין נתניהו בהופעתו הראשונה בקדנציה הקודמת בפני ועדת ביקורת המדינה, שאליה הגיע כשר הממונה על רשות השידור כדי להסביר מדוע אינו ממנה לה יו"ר. יולי 2010 (צילום: קובי גדעון, פלאש 90)

ראש הממשלה בנימין נתניהו בהופעתו הראשונה בקדנציה בפני ועדת ביקורת המדינה, שאליה הגיע כשר הממונה על רשות השידור כדי להסביר מדוע אינו ממנה לה יו"ר. יולי 2010 (צילום: קובי גדעון, פלאש 90)

אבל אנחנו מדברים על מוצר ייחודי. שידור ציבורי שאמור להיות מקצועי, לפי שיקולים ענייניים, חסרי הטיות. פה אנחנו מדברים על התערבות של מסוקרים בסיקור. ומה שמעניין את כולם זה איך עובדת השיטה? איך עבדה השיטה ברשות השידור, מישהו שלח פתק? מישהו הרים טלפון לדסק? איך זה עבד?

"אני אפתיע אותך, עבד בדיוק כמו בכל עיתון אחר. אנחנו עיתונאים, פונים אלינו פוליטיקאים מכל הקשת. פונה אלי מישהו מהאופוזיציה, פונה אליי מישהו מהקואליציה. מקיימים מגעים עם כולם".

אני לא מדבר על פנייה אליך כעיתונאי, אלא כמנהל.

"בתור מנהל אתה עדיין עיתונאי. הם פונים אלייך כעיתונאי. לא מעניין אותם".

עיתונאי שמנהל עיתונאים ואומר להם מה לעשות.

"אין דבר כזה. לא קיים כזה דבר עיתונאי שאומר לאחרים מה לעשות. בניגוד למקומות אחרים בהם העורך יגיד 'אתה תראיין את זה ואותו לא תראיין', אצלי זה לא קיים. אצלנו הייתה תמיד חירות. גם כשביקרתי אנשים ואמרתי שהם חסרי סבלנות למרואיינים".

זליג רבינוביץ' (מימין) ומיקי מירו (צילום: "העין השביעית")

זליג רבינוביץ' (מימין) ומיקי מירו (צילום: "העין השביעית")

האם היו אנשים בדרגות ניהול כמו יוני, כמו זליג, האם מכיוונים כאלה ואחרים לא יצאו השפעות על תכנים בשידור? אפשר להגיד את זה בכנות?

"אפשר להגיד… יש השפעות, אבל מה שאני מנסה להסביר לך הוא להסתכל על שדה רחב שבתוכו קיימות פניות מלשכת ראש הממשלה, מהדוברות. אני הייתי בקשר רק עם הדוברות כשהם הרגישו שנעשה להם עוול – מותר להם, הם יכולים להגיד 'אנחנו רוצים להביא את עמדתנו'. עשו את זה בתקופת ביבי, ברק, שרון, אולמרט. כולם עשו את זה, עושים את זה, כי מרגישים שאם אני בעמדת הכוח אז מותר לי גם לפנות. אז מה אני אגיד לו, לא לפנות? יש בקשות שנענות, ויש בקשות שלא נענות".

ומה הקריטריון? הוא עיתונאי? לא זוכרים מי מינה?

"בוודאי. מי שמינה אותי זה יוני בן מנחם. מה הבעיה פה? אם לא רוצים אותי, שיגידו לי ללכת. כשבאתי לתפקיד ניהולי, בכל רגע נתון אמרתי 'חבר'ה המפתחות שלי על השולחן. אם לא רוצים אותי – אני אלך'".

אבל אולי רצו אותך בגלל שאתה "זורם". אצלך התאפשר יותר בקלות לנהל את התהליך הזה. היה יותר קל לתת למסרים הנוחים האלה לחלחל למטה.

"אני אגיד לך – כן, כי האוזן שלי פתוחה לכולם. היא פתוחה לעני המרוד, לאחד שאף אחד מהתקשורת לא יספור אותו, והיא פתוחה גם לזה שקובע את ההחלטות. אני בעצם הבנאדם שנותן הזדמנות שווה לעני לדבר אפילו יותר ממקבל ההחלטות".

"אני לא צריך להיות צנזור, למה אני צריך להיות צנזור? אני חושב שהגז שייך לציבור, אז אני אביא נציג חברות הגז שיגיד מה שהוא רוצה. מחר אני אביא מישהו אחר. מה זה משנה? זה חלק מהדיאלוג"

וזה לא מיתמם מצדך? אתה מכיר את הסביבה של הרשות.

"כך אני חי. יכול להיות שאני תמים. אני מכיר את החיים הפוליטיים אבל כשאני אומר לך שאני נותן לכולם את זכות הדיבור – אני חרטתי את זה על דגלי. אני הרבה פעמים ראיינתי ארגונים שלא האמנתי בכנות דרכם והיו ארגונים שפשוט נתתי להם את הזכות לדבר חופשי. הם דיברו בתכניות שלי חופשי ואני חטפתי ריקושטים מכל מקום ולא עניין אותי. אני נתתי לאנשים את זכות הדיבור. כמו שאני נותן לאזרח, אני נותן לפוליטיקאי. אין לי בעיה בדברים האלה, אני אתן גם לאיש העסקים לדבר, להגיד את דעתו. למשל, ראיינתי אנשים מחברות הגז. למה ראיינתי אותם? הם לכאורה מעצבנים אותי אבל אמרתי 'יש להם זכות דיבור'. זה חופש הביטוי".

אז אולי מיקי מירו נתן לאנשי חברות הגז להתראיין אבל אנשי חברות הגז נתנו מכתבי התראה לקרן נויבך שאמרה דברים שלא היו לרוחם.

"גם אני אמרתי דברים שלא מצאו חן בעיניהם. והם לא שלחו לי מכתבי תביעה. אני הבאתי את כל מחאת הגז בדיווחים שלי. את כולם. גם בשעות לילה מאוחרות, הם היו שולחים לי את האינסרטים ושידרתי as is. אני אספר לך על תפיסת העולם שלי. 'תן לאנשים לדבר'. הלב של קרן במקום הנכון, גם השכל שלה. היא מביאה דברים חשובים – רק תני גם לאחרים לדבר. ולא להיבהל. זה לא אומר שאם העלית מישהו מחברות הגז והוא אמר את שלו – זה לא מוריד שום דבר מערכך. עד היום אני מכבד אותה גם אם היא כועסת עליי. אני אוהב את כולם כי אני רוצה להגיד לאנשים 'תעשו את עבודתכם באומץ, אבל אל תחששו להביא את העמדות שאתם לא מאמינים בהם'. אני לא צריך להיות צנזור, למה אני צריך להיות צנזור? אני חושב שהגז שייך לציבור, אז אני אביא נציג חברות הגז שיגיד מה שהוא רוצה. מחר אני אביא מישהו אחר. מה זה משנה? זה חלק מהדיאלוג".

משמרת מחאה מול אולפני קול-ישראל נגד שיבוץ "מנחים מאזנים" לצידה של קרן נויבך, 26.7.12 (צילום: קפציאל, רשיון cc-by-nc-nd)

משמרת מחאה מול אולפני קול-ישראל נגד שיבוץ "מנחים מאזנים" לצידה של קרן נויבך, 26.7.12 (צילום: קפציאל, רשיון cc-by-nc-nd)

אז אי אפשר שלא להזכיר את ה"איזון" בשידורים. החלטתם "לאזן" את קרן נויבך והצמדתם לה את מנחם בן. זאת הייתה דרך לסמן לה את הדרך החוצה?

"זה לא לאזן. ממש לא, וגם אמרתי לה את זה. אני דיברתי איתה באופן גלוי בהתחלה. אמרתי לה שהיא מטפלת במצוקות של האנשים ואני איתה, מה שאמרתי לה זה לתת לאחרים לדבר. גם אם את לא אוהבת. אם את מראיינת פרופסור לכלכלה שמאמין בניאו-ליברליזם, תני לו לדבר".

אמרו לך מה לעשות? "לא. תלוי איך אתה מתרגם 'אמרו לך מה לעשות'"

בדיעבד זו הייתה טעות לעשות את המהלך הזה? זה הקים עליכם מחאה ציבורית גדולה. שידורי האיזון האלה נמשכו תקופה קצרה מאוד והובילו לדיונים לא נעימים במליאה.

"השאלה אם היה אפשר לעשות את זה אחרת. כל דבר היה אפשר לעשות אחרת. אני גם אמרתי לקרן שיכול להיות שהייתי צריך לנהוג אחרת, לפעול אחרת, אבל זה לא משנה שכל מה שרציתי היה לתת את האפשרות לכל אחד להגיד את שלו בלי לסתום לו את הפה. יכול להיות שהיה מוטב שאני אגיד לעצמי 'קח את הרגליים, תחזור להיות עובד מן השורה'. דבר שעבר לי בראש דרך אגב. בזמן שלי פתחתי את הרדיו להמון ארגונים, בשבילי זאת הצלחה אדירה שהצלחתי להכניס את השיח האזרחי לתוך הזירה הציבורית".

אמרו לך מה לעשות?

"לא. תלוי איך אתה מתרגם 'אמרו לך מה לעשות'. אתה מקשיב, ואם זה נראה לך הגיוני, הבקשה הגיונית, אז זה בסדר. אין לי בעיה אם זה. אם זה לא בסדר – שלום".

היו עוד תקריות במהלך הכהונה שלך, כמו סבב הכתבים שעורר תרעומת.

"בסדר, זו היתה החלטה שלי. כשעושים את זה בעיתון אחר אתה שומע על זה? לא. החשיבה שלי על re-shuffle של כתבים… גם אני עברתי את זה. הייתי יוצא למילואים, כשחזרתי הייתי בתחום אחר. אני חושב שטוב שכתב, ובייחוד כאלה שמועמדים להגשה, יעברו הרבה תחומים. הסבב מאפשר לאנשים להתפתח ולהוכיח שהם יכולים להיות עיתונאים רחבים יותר. אני יודע שזה מעצבן, כי אתה באזור הנוחות שלך, אבל אני חושב שלרדיו זה עשה טוב. לראייה בתקופה שלי הרייטינג עלה. רשת ב' התרוממה עוד ועוד כי לדעתי כתבים הפכו להיות יותר סקרנים, יותר מביאי סיפורים, זה מה שהיה חשוב לי ואני חושב שחלק מהסבבים הביאו תוצאה טובה".

people broadcasting, האתר של מירו (צילום מסך)

people broadcasting, האתר של מירו (צילום מסך)

מיקי מירו, פוסט רשות השידור. ספר על המיזם שלך.

"זה נקרא people broadcasting. זה מיזם חובק עולם. התכנית היא לעשות אתר שכולם יוכלו להתבטא בו. כל האזרחים, בלי יוצא מן הכלל, אין מעמדות שם. יהיה מקום לבלוגים של עתונאים, יהיה מקום לבלוגים של אזרחים מהשורה. והעיקרון המוביל הוא שלא יהיה שיימינג. לא יעליבו אחד את השני, לא יגידו 'זה גנב, זה מושחת'. אם יש לך מידע מוצק אז תביא אותו. אבל בלי לחרוץ דין לפני שדבר נבדק".

הגדרת את זה פעם כסלואו פוד של עיתונות.

"כן, אפשר להקשיב לאתר שלי. אני עושה שיחות של 10-20 דקות. אתמול דיברתי עם האחיינית של בן גוריון, אשה בת 88. סיפור מדליק. דיברתי עם ערבי עיוור מנצרת על כריסמס בנצרת. אני מדבר עם כולם, עם חקלאים. אני מדבר עם נהגי מוניות. וזה גם מה שיהיה באתר. הבלוג שלי הוא רק האיתות, הקדימון של מה שיהיה באתר. אנחנו רוצים שכולם יהיו שותפים. לא גובים מהם שקל. נעשה תכנית עסקית כך שזה לא יהיה על הגב של הארגונים שבקושי שורדים. כיום העמותות במצב קשה ואני לא רוצה להכביד עליהן, אבל אני כן רוצה שישמיעו את קולן באודיו ובווידיאו כי אני מאמין בזה. מי שזקוק לי זה הזקן שקר לו עכשיו בחורף, העני שקשה לו, תושבי הפריפריות שרוצים להיות מרכז. הם צריכים אותי".

בהכנת הכתבה סייע איתמר מרגלית

*   *   *

"קול העין" היא תוכנית משותפת ל"העין השביעית" ולקול-הקמפוס (106FM), רדיו הסטודנטים של בית-הספר לתקשורת של המסלול האקדמי, המכללה למינהל. התוכנית משודרת בקול-הקמפוס מדי שבוע בימי חמישי בשעה 12:00, וזמינה להאזנה באתר התחנה ובאתר "העין השביעית". עורכת מוזיקלית: חן ליטבק. את התוכנית המלאה ניתן להוריד כאן או לשמוע בנגן.