תחנת הרדיו 88FM היא קצת כמו כלב אסופי: מצד אחד, היא נולדה כמעט בטעות, עברה גלגולים לא מעטים עד שגיבשה את אופיה הנוכחי, ומתנהלת תחת איומים חוזרים ונשנים על קיומה. מצד שני, היא זוכה לאהדה ציבורית רחבה, ונחשבת איכותית בהרבה ממתחרותיה המיוחסות.
ועדת דינור לרפורמה בשידור הציבורי היתה האחרונה שהניפה את חרב הקיצוצים מעל ראשה של התחנה, אך בדומה לנסיונות קודמים, גם הפעם התגייס הציבור להגן על זכותו של האנדרדוג לחיות.
אחד הכלים המרכזיים שעמדו לרשות הפעילים, שהתארגנו אד־הוק, היה האינטרנט – אמצעי ביטוי ראשון במעלה לחובבי אקטיביזם "הכורסה" המודרנים. האינטרנט היה גורם מכריע בהצלחת המאבק על רדיו 88FM לפחות במישור התקשורתי, גם אם (בינתיים) ללא תוצאה מעשית. בזכות ההתארגנות המקוונת הצליחו הפעילים להוכיח שייתכן מעבר מהכורסה אל הרחוב.
הפגנת התמיכה בתחנה התקיימה במוצאי שבת, 19 בנובמבר, בצל החשש שגורלה יהיה כשל קודמתה – הפגנה שנערכה בכיכר רבין ומשכה רק כמה עשרות אנשים. למרבה הפלא התברר כי האירוע, שנערך ברחבת הסינמטק בתל־אביב בנוכחות אמנים, משך אליו כאלף איש.
הגל התחיל באתרים המרכזיים, כמו Ynet, "הארץ" ו־nrg. אתר "וואלה", למשל, פרסם מאמר של שדרן הרדיו אייל פרידמן, שקרא לגולשים "להפציץ בתגובות" ולכתוב מכתבים לח"כים. ההמשך היה בפורומים ובלוגים כמו זה של "מרגריטה תות" באתר "תפוז", שכלל גם קישורים לעצומות ופרטי קשר של נציב קבילות הציבור, או קהילת "אגדות רוק" מאותו אתר, שארגנה עצומה מקוונת. וכן בבלוג של מיכל ק' מרקוס – עלמה מ"רשימות", שהפנתה את תשומת לב קוראיה לסוגיה ופרסמה קישור לעצומות. הנושא נדון גם באתרים אישיים כמו AlbumArt, שפתח פורום מיוחד למאבק באיום הסגירה, ואצל גולשים פרטיים שהקימו עצומות מקוונות או הציבו את ה"פוסטר" של ההפגנה כבאנר באתריהם.
נכון אמנם שבינתיים לא רשמו מפגיני העכבר הצלחה קונקרטית, והממסד עודנו מאיים לשים קץ לחלופה המוסיקלית שמייצגת 88FM, אבל בכל הנוגע לרשת, אין ספק שהיא כבר הוכיחה שהיא מסוגלת להיות פלטפורמה למחאה חברתית יעילה וממוקדת. ואולי גם זה משהו.
רוני שני כותבת ב־Ynet
גיליון 60, ינואר 2006