עוד מהלך נהדר של השר כץ

שלושה שבועות וחצי לפני פסח, אחד החגים האהובים על מחלקות המודעות של העיתונים, כבר ניתן להבחין בכרס הקטנה שמטפחת חבילת הניירות השבועית. מבין עמודי הפרסומת האפרוריים כבר מתחילות לבצבץ עוד ועוד מצות, עם גיבוי מזדמן של גביע יין, המלה "אביב" וציטוטים מהמקורות. "בכל דור ודור חייב אדם מבצע של טרלידור", מגזים הקופירייטר של חברת דלתות יומרנית שרכשה מודעת עמוד ב"7 ימים".

במערכות, בינתיים, עובדים במרץ על מוספי החג. עד שהם יהיו מוכנים מגישים לשולחן את המנות הזולות. ב"ידיעות אחרונות" מנצלים את הזמן לתחזוק קשרים, ומציינים עוד יום שישי עם כותרת ראשית לא חשובה ולא מעניינת.

הכותרת של היום לא מופרכת כמו "צמה בקוקפיט" (דיווח נלהב על טייס צה"לי ממין נקבה שכבש את השער בסוף השבוע האחרון של דצמבר), שנועדה לשקם את תדמיתו של העיתון החבוט כמוצר פטריוטי; הכותרת הראשית הלא חשובה והלא מעניינת של היום משמשת לתחזוקת הברית הוותיקה של "ידיעות אחרונות" עם אחד הפוליטיקאים הקבועים ברשימה הלבנה של בעל הבית, ארנון (נוני) מוזס.

"בלעדי", נכתב על גבי התצלום בשער, שבו נראים כמה עובדים בביגוד כתום בתוך מנהרה מבוטנת. מתחת לכותרת הנדושה "במקום הכי נמוך בתל-אביב" מסבירים העורכים לקוראיהם מה בדיוק הם מגישים להם: "צוות 'ידיעות אחרונות' סייר במנהרה שנחפרת בימים אלו מתחת לתל-אביב עבור הרכבת הקלה". הכתבה עצמה נפרשת על פני כל עמוד 3. רוב שטח הסדין מוקדש לתצלומים. אחד מהם הוא תצלום של שר התחבורה, ישראל כץ, באפוד כתום וקסדה תואמת, מצביע בידענות על עצם בלתי מזוהה שנמצא מחוץ לפריים.

ב"ידיעות אחרונות", כץ הוא דייר של קבע בכתבות הצבע המרובות שעוסקות ביוזמות ופרויקטים שמתוארים לקוראים כפורצי דרך. באופן אירוני, לפני שכץ הפך יריב פוטנציאלי של נתניהו וממילא בעל ברית פוטנציאלי של "ידיעות אחרונות", הוא כיכב בטוריו של נחום ברנע, שהלין על מנהגו של כץ לנצל את שלטי החוצות של מיזמי הבנייה של המשרד כדי לפאר את שמו, ואף הביא לכך שנוהג זה ייפסק. כעת, במקום שלטי חוצות יש לכץ דפי עיתון. הברית הזאת, שאנשיו של מוזס מקפידים לטפח כבר זמן רב, עשויה להניב פירות כשכץ יממש את תוכניותיו ויתמודד על ראשות הליכוד – לאחר תום עידן נתניהו, או ראש בראש מול ראש הממשלה הנוכחי (והשותף הפוטנציאלי לדיל המלוכלך עם מוזס).

"השר כץ בהחלט רואה את האור בקצה המנהרה", מדווח הכתב צחי דבוש ממעמקי האדמה, ומוסר את המיקרופון לשר: "בשבילי זה חלום שמתגשם", אומר כץ, "לקחתי פרויקט שהיה תקוע, זכיינים שלא פעלו, והוצאתי אותו לדרך ביד רמה ובזרוע נטויה". קראתם נכון, לרגל חג הפסח המתקרב השר השווה את עצמו לאלוהים, שעל-פי האמונה השתמש באותה יד רמה ואותה זרוע נטויה כדי להוציא את בני ישראל ממצרים.

הנה עוד כמה מלים שמביא כתב "ידיעות אחרונות" מפיו של השר: "זה פרויקט היסטורי אדיר. החלוצים ייבשו ביצות, והיום החלוציות מתבטאת ביצירת מערכת הסעת המונים במדינת ישראל", וגם "אני שואף לשנות את ההיסטוריה, ולא אכפת לי אם אני אהיה זה שיגזור את הסרט או לא".

"חלום היסטורי". "ידיעות אחרונות", עמוד 3

"לקחתי פרויקט תקוע והוצאתי אותו לדרך". שר התחבורה ישראל כץ ב"ידיעות אחרונות", היום

ישראל כץ אולי באמת לא יהיה שר התחבורה ביום שבו תיחנך הרכבת הקלה של גוש דן. אם זה אכן יקרה, תמיד יוכל לנפנף בגזירי העיתונים מ"ידיעות אחרונות", העיתון שעורכיו דואגים להבהיר לקוראיהם ששום כביש, מסילה, מנהרה או גשר לא הגיעו לעולם ללא מעורבותו המבורכת של השר בעל החזון והחוש ההיסטורי. אם העיתונות היא הטיוטה הראשונה של ההיסטוריה, מקומו של כץ כנביא המהפכה התחבורתית של ישראל כבר מובטח – גם אם מהפכה שכזו כלל לא תתרחש.

אבל לפני שזה יקרה, או לא יקרה, הברית בין כץ לנוני מוזס עשויה להתנגש ביריב מפתיע: קמפיין תוכן שיווקי חדש במימונה של קבוצת התשתיות שפיר, המושק היום בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות". הכותרת: "יוצאים מהפקקים" – "פרויקט משותף שבו ננסה להסביר למה זה קורה, כיצד הפקקים משפיעים על חיינו ואיך אפשר לשנות את המצב".

הכתב החתום על הידיעה השיווקית, ראובן וייס, מוסיף: "בשבועות הקרובים נשתדל לגעת בכל הסיבות שגורמות להיווצרות פקקים – כמו תכנון לקוי של דרכי גישה ליישובים, פרויקטים שתקועים, השקעות לא מספיקות, תחבורה ציבורית לא מספקת ועוד". האם ייתכן שאחת הסיבות להיווצרותם של הפקקים היא המדיניות וכושר הביצוע של משרד התחבורה ושל מי שעומד בראשו מאז 2009, ישראל כץ? נחכה ונראה.

עוד כותרות ראשיות

הכותרת הראשית של "ישראל היום" עוסקת בעסקת הטיעון שעליה חתם ח"כ באסל גטאס (בל"ד), שבה הודה ב"מתן אמצעים לטרור" ובביצוע עבירות נוספות בתמורה לעונש מאסר מקוצר. "בית-המשפט העליון: לתושבי מזרח ירושלים יש זכויות של ילידים", מדווח ניר חסון בכותרת הראשית של "הארץ", העוסקת בפסיקה שעשויה לבטל את שלילת אזרחותם של אלפי פלסטינים ירושלמים.

אמת מוחלטת

כל העיתונים עוסקים בתביעה שהגישו בני הזוג בנימין ושרה נתניהו נגד יגאל סרנה, בעקבות הדיון שהתקיים השבוע בבית-המשפט (כאן ב"העין השביעית" דיווח מהאולם אורן פרסיקו). נראה שכל עיתונאי שהחליט לכתוב על הפרשה הגיע למסקנה שהסיפור גמור, והשאלה היא רק כמה-כמה.

"משפט הוא כמו תבשיל חמין. יודעים מה מכניסים לסיר, ולא מה ייצא ממנו", כותב דן מרגלית במוסף הפוליטי של "ישראל היום". "בכל זאת נדמה לי שהפעם הכתובת על הקיר. אם הערכתי נכונה, כי אז סרנה עשה לנתניהו שירות אדיר. אם לא היה בזירה בזכות עצמו היו התובעים שמחים להמציא אותו. מפני שבעידן שבו הם נתונים לביקורת כה עמוקה וסוחפת ניפק להם סרנה בפזיזותו ובחוסר אחריותו ניצחון מתוק מדבש ברגע מריר".

בני הזוג בנימין ושרה נתניהו מגיעים לדיון בתביעה נגד יגאל סרנה, בית-משפט השלום בתל-אביב, 14.3.2017 (צילום: מוטי קמחי)

בני הזוג בנימין ושרה נתניהו, השבוע בבית-המשפט (צילום: מוטי קמחי)

"סרנה בטוח שהסיפור שהוא טוען ששמע בבית-קפה ממקור שני במארס 2016 הוא נכון, אבל כרגע אין סיכוי שמישהו יאמין לו. לבית-המשפט הגיע כשאמתחתו ריקה", כותב חגי עמית במהדורת סוף-השבוע של "דה-מרקר". "אין מנוס מלהסיק שסרנה לא הבין את חוקי המשחק", כותב עמית. "כשעורך-דינו, ליאור אפשטיין, מבקש ממנו במהלך עדותו להבהיר את ההבדלים בין פייסבוק ל'ידיעות אחרונות', הוא משיב: 'אני נתלה באילנות גבוהים. ראש הממשלה מפרסם דברים ולא חוזר בו גם כשהם מופרכים. כשהוא כותב על נהג בדואי שרצח שוטר ולא חוזר בו – אני מבין שגבולות הפייסבוק רחבים יותר ממה שנראה. הוא מצדו יכול להעלות שם כל כזב שירצה, ואילו אותי הוא לא עוזב על מה שכתבתי. הפייסבוק הוא כלי שלא ברורים גבולותיו, וראש הממשלה משתמש בו במקומות שהוא לא מפעיל את יחידת להב, וגם לא את המוסד, כדי לרדת לחקר האמת'. סרנה פשוט לא מצליח להבין שמה שמותר לראש הממשלה לעשות – אסור על עיתונאי, שמקצועו הוא להעביר לציבור הרחב מידע שהוא בטוח באמינותו".

"סרנה הקריב את המוניטין העיתונאיים שלו למען דבר שהיה לו חשוב יותר", כותבת איריס לעאל במדור הדעות של "הארץ". "סרנה ידע שתשובותיו בבית-המשפט (שמעתי ממישהו ששמע ממישהו ב'תחתית') מגוחכות, אבל החליט ליטול את הסיכון ולהדגים במחיר אישי לא קטן כיצד יכול אדם לעצור בגופו לרגע אחד שיירה של מנהיג העושה בחיינו שמות, כדי להפגין בוז גלוי לשלטונו ישר בפניו".

נחום ברנע ויגאל סרנה, לפני פתיחת הדיון בתביעת בני הזוג נתניהו נגדו. משמאל: בא-כוחו של סרנה עו"ד ליאור אפשטיין, 14.3.2017 (צילום: רובי קסטרו)

נחום ברנע ויגאל סרנה, לפני פתיחת הדיון בתביעת בני הזוג נתניהו נגדו. משמאל: בא-כוחו של סרנה עו"ד ליאור אפשטיין, 14.3.17 (צילום: רובי קסטרו)

גם נחום ברנע, עמיתו של סרנה למוסף הפוליטי של "ידיעות אחרונות", צופה תבוסה. "על-פי חוק לשון הרע, הנתבע חייב להוכיח שפרסם אמת. סרנה לא הצליח להביא ראיות שתומכות בסיפור שלו. הוא פישל", כותב ברנע, ומוסיף: "אם השופט יחליט לחייב את סרנה, השאלה תהיה האם וכמה יצטרך לשלם. הזוג תובע רבע מיליון שקל, סכום חריג כשמדובר בפוסט שולי ברשת. אם סרנה יאפשר לאנשים לתרום לו, אני אתרום. לא מסיבות קולגיאליות, אלא בגלל סיבה הרבה יותר מהותית: מה שנתניהו עושה כאן הוא שימוש לרעה בכוח שנותנת לו משרתו. כן, סרנה פישל. אבל נא לא להתבלבל: הקורבן בסיפור הזה איננו נתניהו".

בהמשך מציע ברנע להכניס תיקון לחוק: חבר-כנסת או שר, שמתוקף תפקידו זכאי לחסינות מפני תביעות, לא יוכל לתבוע דיבה אלא אם כן תוסר חסינותו. את הטור הוא מסיים כך: "את סרנה הוא ינצח, אבל זה לא יפזר את העננים סביבו. חקירות המשטרה עוד לא הצמיחו תיק פלילי, אולי גם לא יצמיחו, אבל ריח הרקב פושט בין שריו ומזמין אותם להתפרע. ביום ראשון הוא ממריא שוב לחו"ל, הפעם לסין. בסין קוצצים את איבריהם של אנשים כמו סרנה ומוכרים אותם למרבה במחיר. אח, סין, יאמר לאשתו".

סרנה עצמו, באותו מוסף, עוסק השבוע בדברים אחרים. טורו נחתם בהערה: "שבוע סוער עבר על כוחותי, מבטיח שלא אכתוב על זה ספר". מי שירצה הרחבה יוכל למצוא אותה מחר בערב בערוץ 2, שם ישודר ראיון עמו. "הגיע אלי איש עסקים ישראלי, שאמר לי 'תשמע, קראתי באיזה ראיון שאתה אומר, 'יכול להיות שאני לא אצליח להוכיח''. הוא אומר: 'איך זה יכול להיות שאירוע שאני יודע אלף אחוז ששמעתי אותו מהאדם הזה ששמע אותו מבתו, איך זה יכול להיות שאתה תעמוד בבית-משפט ותפסיד כשאני יודע שזה היה באלף אחוז", אומר סרנה בקדימון לראיון, וקובר את עצמו עוד קצת.

"יגאל, שמעת מה אמרת עכשיו?", אומרת לו דנה ויס, המראיינת. "בוא נשחזר: הוא, איש העסקים, שמע את זה ממישהו ששמע את זה ממישהו ששמע את זה מבתו. אתה יודע, יש לזה שתי הגדרות: הגדרה אחת יכולה להיות אגדה אורבנית, והדבר השני שזה יכול להיות, ברוח התקופה – 'פייק ניוז'".

"לא לא לא לא", משיב העיתונאי, ומסביר למראיינת שלו ש"אין אמת מוחלטת".

אבק אדם

"הידעתם? כל אחד מאיתנו ייצר בעצמו, מתוך עצמו, כ-400 קילוגרם אבק מתאי עור מתים במהלך חייו", כותב דרור פויר בטורו הקבוע במוסף "G" של "גלובס", שבו הוא דן השבוע באבק. "נכון שזה נשמע קצת מגעיל, אבל גם בגועל הזה יש יופי: כל אדם נושם את החלקים שנשרו ממנו. כל אחד נושם את עצמו, ולא רק את עצמו – גם את הזולת. אנחנו נושמים זה את זה, שואפים ונושפים את האנושות כולה. כולנו אחד. בעיני יש בזה משהו אדיר".

מהנעשה במערכת החינוך

"בנט מחייב תלמידים לעבור קורס בהסברה כדי להשתתף בתחרויות בחו"ל", מדווח אור קשתי בשער "הארץ". "הקורס כולל סרטונים בהשתתפות כמה דוברים, שהראשון שבהם הוא השר נפתלי בנט", הוא כותב. "בסופם נדרשים התלמידים לענות על כמה שאלות במתכונת מבחן אמריקאי, וכישלון בבוחן או הימנעות ממנו שוללים את האפשרות להשתתף במשלחת".

נפתלי בנט בכנס של מפלגת הבית-היהודי. ירושלים, 27.7.15 (צילום: יונתן זינדל)

נפתלי בנט בכנס של מפלגת הבית-היהודי. ירושלים, 27.7.15 (צילום: יונתן זינדל)

אין לכם סיכוי

במוסף "G" של "גלובס" כותב שחר סמוחה על רשמיו מעיון במסמכי ה-CIA שנחשפו בשבוע שעבר על-ידי "ויקיליקס", ועל מה שהם חושפים על האופן שבו ממשלות מרגלות אחר אויביהן ואזרחיהן. בין היתר הוא מוסר לקוראים בזהירות, בהתבסס על עיון בכתב אישום שהוגש לאחרונה נגד ישראלי שניסה להתגייס לדאע"ש, כי שירותי הביטחון בארץ יכולים ונוהגים ליירט את תכתובות המסרים המיידיים של משתמשי אפליקציות הסלולר השונות, לרבות "טלגרם" הנחשבת מוגנת.

אחד המרואיינים שלו הוא פרופ' יצחק בן-ישראל, ראש מרכז הסייבר באוניברסיטת תל-אביב, שאומר לו כך: "אם למשל המוסד הישראלי יחליט שהוא רוצה לפרוץ אליך הביתה, תאמין לי שלא רב-בריח ולא אזעקה יעצרו אותו. אבל אם תגן על עצמך בצורה טובה, לא יפרצו אליך הפורצים הפשוטים, הנרקומנים שמחפשים ארנק שהשארת על השולחן".

דיאלוג

ב"מוסף כלכליסט" מראיינת דנה גילרמן את האמן גיל יפמן למה שהיא מתארת כראיון הראשון שלו אי פעם, הנערך לרגל זכייתו בפרס רפפורט. החלקים המעניינים בראיון הם אלו שבהם מתייחס יפמן לפן בעבודותיו שנהוג לכנות "פרובוקטיבי". אחת העבודות הללו היא עבודה מלפני שנתיים שבה הצטלם כשלגופו טלית ותפילין. "אנשים איימו לרצוח אותי בעקבות העבודה הזאת, לסרס, לשרוף אותי חי. הציעו כסף למי שייתן את הכתובת שלי. נהפכתי למבוקש, הוציאו עלי חוזה", הוא אומר.

"ברור לך שכל דבר שנוגע לשילוב בין תפילין לגוף עירום הוא חומר נפץ", אומרת לו גילרמן.

"באיזשהו אופן לא היתה לי ברירה", משיב יפמן, "הייתי חייב לעשות את העבודה הזאת, זה היה צו השעה מבחינתי. אני בפירוש לא עושה פרובוקציה לשם פרובוקציה. בכל התנגשות יש פוטנציאל, בכל משבר יש הזדמנות לדיבור מחודש. [...] קשה לי עם הגבלות ומגדרים וגבולות וגדרות, ובעצם אני קורא תיגר על כל אלה ולא מפריד את האמנות בתור איזו בועה אסקפיסטית של המציאות הישראלית, אפילו להפך. זה מרחב ביטוי מאוד חופשי שדווקא מעודד דיאלוג, עם כל הפרובוקציות שהוא כביכול מייצר. אני אומר פרובוקציות כביכול, כי מה שאולי פרובוקטיבי לאדם אחד לא פרובוקטיבי מבחינת מישהו אחר. בסך הכל נקודות המבט הן שונות, אז באמת הכל עניין של לבוא בדיאלוג, שזה לא עניין פשוט. יותר קל לרדוף מישהו מאשר לדבר איתו".

"חופש הביטוי התורני של רבני הציונות הדתית נתון לאיומים בגלל הקרנת חולשה ציבורית", כותב עמנואל שילה, עורך "בשבע", בטור העוסק בהתבטאויותיו של הרב יגאל לוינשטיין והשלכותיהן – ובראשן המסר ששיגר אליו שר הביטחון, אביגדור ליברמן, המאיים כי אם לוינשטיין לא יתפטר, יפעל לשלול את המימון הציבורי מהמכינה הקדם-צבאית ומישיבת ההסדר בהתנחלות עלי.

"הרב יגאל לוינשטיין, שבאופן עקבי מסרב להתראיין בתקשורת, טרח לקיים ראיון מיוחד וארוך לחדשות ערוץ 2, שבו התנצל שוב ושוב על סגנון דבריו הפוגעני על אודות החיילות ביחידות הלוחמות", כותב שילה, ומוסיף בהמשך: "את שר הביטחון ליברמן כל זה לא מספק. כמו רבים אחרים, הוא מריח הזדמנות להצטייר כלוחם למען כבוד צה"ל וכבודן של הנשים, ולעשות הון פוליטי על גבה של המכינה בעלי.

"[...] כדי שליברמן ימצמץ ראשון דרושה עמידה בטוחה ואיתנה מול הלחצים והאיומים שלו. על-פי תקדימי העבר, לא תמיד הוכיחה הציונות הדתית את יכולתה לגלות עמידה כזאת. [...] ליברמן מעז לפעול כך מול מוסדות עלי רק משום שהציונות הדתית מקרינה חולשה של ילד כאפות, מעדיפה לכופף את הראש ולהסתדר ולא נלחמת על חופש הביטוי שלה, שאמור להגן גם על התבטאויות לא מקובלות".

השידור הציבורי

"סוף למשבר: התאגיד יעלה בזמן; חוק התקשורת יקודם", מודיעה כותרת גדולה ב"ישראל היום". איך ייראה החוק הזה, והאם יכלול התערבות פוליטית חסרת תקדים בשידורים, כפי שגרסו הדיווחים והפרשנויות על אודותיו? "הדיון הנרגש שהתקיים השבוע על הצעת חוק התקשורת החדש הניב כותרות סוערות, אבל לא הרבה יישאר מהן", קובע משה גורלי ב"מוסף כלכליסט".

"משרד המשפטים הבהיר שהחוק לא יוכל לעבור במושב הנוכחי. שרת המשפטים, מצדה, מתכננת לתקוע את החוק בוועדת השרים לחקיקה. שר האוצר הודיע שיגבה את החופש העיתונאי", כותב עוד גורלי, ומנבא: "לאט-לאט ייצא מה'רפורמה' כל האוויר, ותאוות ההשתלטות של ראש הממשלה וחצרניו תסתיים בעוד איזו פשרה, אולי על חשבון התאגיד, אולי בקווץ' רגולטורי נוסף".

"אחרי יממה של דרמות ומתקפות פוליטיות סיכמו ראשי סיעות הקואליציה כי תאגיד השידור (כאן) יחל לפעול בסוף אפריל על-פי הקבוע בחוק, ובתמורה יעבור 'חוק הפיקוח על התקשורת', בכפוף לשינויים שייעשו בהסכמה", כותב שי ניב ב"גלובס". בהמשך הגיליון, בטורו הפוליטי-כלכלי, מתאר ניב את אישור חוק השידור הציבורי בקיץ 2014 ככישלון של יו"ר ההסתדרות, אבי ניסנקורן.

הניסיון ללחוץ על ניסנקורן ניבט גם ממודעת הסדין שרכשו אגודות העיתונאים בירושלים ובתל אביב בקונטרס החדשות של "ידיעות אחרונות" – עניין של כמה עשרות אלפי שקלים בדרך כלל. שתי דמויות מככבות בה: כחלון וניסנקורן, שמואשמים ב"עבודה בעיניים". שמו של יו"ר ההסתדרות, שותפו של נתניהו לתרגיל המסריח שנועד לעכב ולפגוע בבניית תאגיד השידור החדש, צץ גם על גבי הקפוצ'ונים שלבשו כמה ממפגיני רשות השידור השבוע במהלך אירועי המחאה שלהם.

גם ב"ישראל היום" כותבים על מחאת העובדים, בידיעה קצרה (זאב קליין וערן סויסה) הכוללת את הפִסקה הבאה: "יו"ר הקואליציה, ח"כ דוד ביטן, היה בדרכו למשרד ראש הממשלה ונחסם לאחר שהוקף בעובדי רשות השידור. לדברי ביטן, הוא 'התקבל באהבה'". "הפוליטיקאים מטרללים אותנו לגמרי, העובדים ברשות השידור משתגעים", מצטט נתי טוקר ב"דה-מרקר" את דני זקן, מוותיקי הרשות.

עובדים של רשות השידור מפגינים בקריית הממשלה בירושלים נגד סגירת הרשות. 16.3.17 (צילום: יונתן זינדל)

עובדים של רשות השידור מפגינים בקריית הממשלה בירושלים נגד סגירת הרשות. 16.3.17 (צילום: יונתן זינדל)

בעמודי החדשות של "גלובס" מתפרסם ראיון שערך יונתן כיתאין עם הבמאית איטה גליקסברג מערוץ 1, שתיעדה את דמדומי רשות השידור בסדרה דוקומנטרית שתשודר בשבוע הבא, "היום זה אנחנו". "יש אנשים שאיימו בהתאבדות. עד היום יש אנשים שמדברים על לקפוץ מהגג ברוממה, והם מתכוונים לזה", אומרת גליקסברג, שבקרוב תעבור למחלקת החדשות של התאגיד החדש.

ב"מעריב" ממליץ רון קופמן לאנשי ערוץ 1 להיפרד בבום. "אם תתפיידו מההיסטוריה באמצעות הפרעות שידורים מטופשות, תיזכרו כחבורת נהנתנים שעשקה כאן ציבור כמעט 69 שנה. זו לא הדרך, הדרך היא להראות לציבור הכל, איך סחרו בכם ומכרו אתכם", הוא כותב. "יש ברשות השידור מספיק עדויות מצולמות ומוקלטות שמתעדות את דיירי אגם הדרעק [הכנסת] לדורותיהם מתעללים בציבור, מרמים אותו, שולחים את טובי בנינו ובנותינו למות בקרבות אבודים עם כנופיות מזעריות, ובעיקר עושים עלינו הון כספי והון פוליטי. אז מדוע לא להקדיש את ימי פומפיי האחרונים בירושלים לשידור 'גל פתוח' של כל הזוועות האלה? מה יעשו לעובדים? ישלחו משטרה לאולפנים לעצור אותם?".

ההבדל בין פיקוח לשליטה

"הסיכויים שראש הממשלה יצליח להעביר את חוק התקשורת החדש אינם גבוהים", מעריך ב"ישראל היום" הכתב הפוליטי מתי טוכפלד, בעוד טור שמעליו מתנוססת גלריית דיוקנאות של פוליטיקאים שבה בנימין נתניהו – מושא קיומו של העיתון – מופיע כגדול והפוטוגני מכולם.

"ישראל השבוע", אלמנט גרפי, היום

"ישראל השבוע", אלמנט גרפי, היום

לדעת טוכפלד, עיתונאי במדינה דמוקרטית, "יש היגיון כלשהו בהגברת הפיקוח הממשלתי בתאגיד שידור ציבורי שהמדינה משקיעה בו יותר מ-700 מיליון שקלים בשנה. כך גם לגבי התחנה הצבאית גלי-צה"ל. לגבי התחנות המסחריות, העניין מורכב ובעייתי יותר. עם זאת, הערוצים המסחריים בישראל אינם לגמרי פרטיים. כל קבוצה המחזיקה בכלי תקשורת בארץ לא זכתה בו בתחילת דרכה מכוח מתן רישיון אלא זיכיון. לגוף המפקח, כלומר המדינה, יש את הזכות לשנות את תנאי הפיקוח".

"פיקוח ממשלתי" הוא מונח נקי שאינו מייצג נאמנה את סעיפי הצעת החוק כפי שפורסמו בתקשורת. טוכפלד אינו מפרט אותם. לו היה מפרט, היה מתברר לקורא שאת המלה "פיקוח" ראוי היה להחליף ב"שליטה". טוכפלד כן כותב על "השיח בתקשורת" שבמסגרתו נתניהו "מוצג כדיקטטור שמנסה להשתלט על התקשורת". כתב "ישראל היום" לא קונה את זה. לדבריו, "מדובר במציאות אלטרנטיבית. פייק ניוז במלוא מובן הביטוי".

טוכפלד לא כותב זאת במישרין, אבל נראה שמבחינתו "פיקוח" משמעו התערבות ממשלתית בסיקור הפוליטי. "מהשיח העוין כלפי החוק המדובר נעדר עניין מצבה החולה של התקשורת", הוא כותב. "העובדה כי כל ערוצי התקשורת המרכזיים בארץ מוטים פוליטית לטובת צד אחד היא אמת שהס מלהזכירה. הרצון לפקח על התקשורת עשוי להבריא, או לכל הפחות לתקן במשהו, את המצב האנוש שלה, ולא לקלקל. אותן זעקות שבר לא נשמעו כשניסו באמצעות חקיקה 'לפקח' על עיתון 'ישראל היום', או כשניסו 'לפקח' על 'ערוץ 7' על-ידי הטבעת ספינתו במצולות ים".

טוכפלד לא מדייק. נסיונות החקיקה להגבלת תפוצתו של "ישראל היום" לא נועדו להחיל "פיקוח" על תכניו, אלא על מחירו ועל האזרחות של בעליו. על "ערוץ 7" לא ניסו "לפקח" ובטח שלא ניסו לעשות זאת באמצעות הטבעת ספינתו במים. אגב, במשפט שבו הורשעו ראשי תחנת הרדיו הפיראטית התברר שחלק מהשידורים בכלל יצאו ממשדרים יבשתיים, ולא מהספינה המיתולוגית, שבחלק מהזמן עגנה בתחומי המים הטריטוריאליים של מדינת ישראל – ולא מחוצה להם, כפי שטענו אנשי התחנה.

טוכפלד יכול היה לדייק יותר באזכורים של "ישראל היום" ו"ערוץ 7", אבל זה לא באמת משנה. כך או כך מדובר בהסחת דעת: תירוץ שמאפשר לו להתחמק מלדון בטענות עצמן ולפסול אותן קטגורית בטענה שמי שמותח ביקורת על ההתערבות של נתניהו בתקשורת הוא צבוע, משום שבמקרים אחרים דווקא תמך בהתערבות ממשלתית.

זהו טיעון שטחי שנעשה בשנים האחרונות יותר ויותר נפוץ במעגלים הסובבים את ראש הממשלה. מבחינת מי שמשמיע אותו, יש לו שני יתרונות: הוא מאפשר לפסול באופן גורף את היריב, והוא גם מאפשר לך, הדמגוג, להפיל את המיקרופון ולנטוש את הזירה בלי שישימו לב שבכלל לא אמרת מה דעתך. לא במקרה הוא נפוץ אצל פוליטיקאים. לא במקרה הוא נפוץ בקרב עיתונאים הניזונים מדפי המסרים שלהם ומשרתים אותם בהכנעה.

המקרה של טוכפלד קצת שונה. הכתב הפוליטי של "ישראל היום" מספיק הוגן, או מבולבל, כדי להסגיר שדווקא יש לו דעה: מבחינתו, ראוי שהממשלה תהדק את ה"פיקוח" על התקשורת כדי לשנות את תמהיל הדעות בה, בדגש על הסיקור הפוליטי. טוכפלד לא מספיק הגון כדי להסביר לקוראיו שלדבר הזה אי-אפשר לקרוא "פיקוח".

עושים לביתם

השרה גילה גמליאל (צילום: הדס פרוש)

השרה גילה גמליאל (צילום: הדס פרוש)

ב"מעריב" שוב מתפרסמת כפולה טקסטואלית במימון מפעל הפיס (יהונתן פורת), שנועדה לקדם אירוע של תאגיד ההימורים הממשלתי שיתקיים בשבוע הבא. חוץ מהתכלית הפרקטית הזאת, הכתבה הפרסומית כוללת גם ראיון ממומן עם יו"ר מפעל הפיס עוזי דיין ועם השרה גילה גמליאל, שזוכה לתמונה גדולה ומחמיאה, ומתגאה: "סגרתי כבר על הסכם להפיכת הנגב המזרחי לדיגיטלי". בשנה שעברה הופיעה גמליאל בחוברת תוכן שיווקי של רשת מכוני כושר ובמוסף פרסומי של "הארץ" – הופעות שבעקבותיהן קבעה ועדת האתיקה של הכנסת שהשתתפות של ח"כים בפרסומים פרסומיים מסוג זה אסורה.

ב"ידיעות אחרונות" שוב נכבש שער המוסף הכלכלי בפרויקט תוכן שיווקי של בנק הפועלים (במקרה זה הסיבוב העשירי במספר של "תחרות עסקים קטנים"), כולל טור מאת מנהל בכיר בבנק. לקוח תוכן שיווקי גדול אחר של העיתון, התעשייה האווירית, עומד במרכזה של פרשת שחיתות רחבת היקף שנחשפה השבוע (אחד החשודים, כפי שלא דווח ב"ידיעות אחרונות", הוא מנהל סניף של בנק הפועלים שעל-פי החשד נתן הלוואות בתנאים נוחים במיוחד למקורבים של חבר בוועד העובדים של התעשייה האווירית).

אתמול, כש"הארץ" ו"ישראל היום" דיווחו על הפרשה בשעריהם, ב"ידיעות אחרונות" נמנעו מכך (הדיווח בנושא התפרסם על פני עמוד וחצי בכפולה החמישית). היום, במהדורת סוף השבוע, לא מתפרסמת הרחבה. כתב התעשיות הבטחוניות של העיתון ומי שהיה חתום על כמה וכמה כתבות ממומנות של התעשייה האווירית, אודי עציון, נאחז בכובעו המקביל כעורך מדור הרכב ומתרכז בעסקת מובילאיי. גם אתמול נמנע מלכתוב על הספונסר.

מוזיקה ושירה

השבוע קבע בית-המשפט שהשליטה ב"גלובס" תימכר למשפחת בר-און, בעלת מניות המיעוט בעיתון, ולא לאוליגרך שהתמודד נגדה, דוד דוידוביץ'. לרגל ההחלטה חולק נתן זהבי עם קוראי המוסף השבועי של "מעריב" סיפור על אב המשפחה המנוח, חיים בר-און, ובתו אלונה, שהובילה את ההתמודדות על רכישת העיתון.

זהבי מספר כי לפני כעשרים שנה ביקש ממנו חיים בר-און לבדוק היכן בתו התיכוניסטית מסתובבת בלילות, ועם מי. "אז ישבתי כמה פעמים בפינת הבר במועדונים של הנוער ה'מורד' – נדמה לי שזה היה ב'גלולה' או ב'מדבר'. מדי פעם ראיתי את אלונה יוצאת להסתודד-לשוחח עם חבר'ה צעירים", הוא כותב. "אחרי שנפרדה מהם ניגשתי אליהם, יחסית די באלימות, ושאלתי אם מכרו לה סמים", מוסיף זהבי. "באותם ימים הייתי די חזק פיזית והשארתי להם סימנים על הזרועות כשאחזתי בהם ותחקרתי אותם לגבי אלונה באופן מאיים. הם נשבעו שאלונה תמימה, לא נוגעת בסם ולא באלכוהול, ושהם דיברו על מוזיקה ושירה. אחרי כמה תחקורים כאלה הודעתי לחיים שבתו נקייה מכל רבב ושיהיה רגוע".

ענייני תקשורת

מודעה, "דה-מרקר", 17.3.17

מודעה, "דה-מרקר", 17.3.17

כלל אצבע. בעמוד 7 של "דה-מרקר" נדפסת מודעה של יצרנית השבבים האמריקאית אפלייד-מטריאלס. קוראים קבועים של "דה-מרקר" עשויים לחוש תחושה של דז'ה-וו: תוכן המודעה הוא השער האחורי של "דה-מרקר" מיום ראשון השבוע, ובו דיווח של הכתב עמרי זרחוביץ'. הכותרת: "5 זרזים דוחפים את ענף השבבים – ואפלייד-מטריאלס רוכבת על כולם". הנה כלל אצבע לעיתונאים שמוצאים את עצמם מככבים בעל כורחם במודעות כאלה: אם מושא הסיקור שלך רכש שטח פרסום והחליט שעדיף למלא אותו בפרסום מחודש של הכתבה שלך במקום החומר הפרסומי הרגיל, רוב הסיכויים שהיית צריך לכתוב אותה אחרת.

הפלייליסט. ב"7 לילות" מקדישים שלושה עמודים וחצי (יהודה נוריאל ורז שכניק) לקמפיין העכשווי נגד גלגל"צ, היוצא נגד החופש של העורכים המוזיקליים לקבוע אילו שירים ראוי להשמיע ואילו לא. "זו תחנה ציבורית ואתה לא יכול להחליט מה יהיה פס הקול של חיינו", אומר להם דוד ד'אור, ששלח מכתב בנושא לשר כחלון.

"מפקד גל"צ, ירון דקל, עשה טעות", אומר לכתבים אדם המזוהה כ"בכיר בעולם התקשורת". "הזהירו אותו מפני פתיחת הדלתות להתערבות פוליטית. אבל מהרגע שהדלתות נפתחו על-ידיו למירי רגב – אל תתפלא מול כל מה שקורה עכשיו בתחנה".

החינמון מתייקר. בשער "ישראל היום" נמסר לאלו מבין הקוראים שמקבלים את העיתון לבתיהם כי מחיר המשלוח יעלה מחר (שבת) ל-65 שקל בחודש, ו-35 שקל למנויים על מהדורת סוף-השבוע בלבד.

הרשת החברתית. "אתר 'המזבלה' מבקש מבית-המשפט צו מניעה נגד פייסבוק ופיצוי בגין לשון הרע", דיווחה אתמול ב"גלובס" ענת ביין-לובוביץ'. "אתמול חסמה פייסבוק לגמרי את האפשרות לשתף קישורים לאתר 'המזבלה' ומחקה קישורים ששותפו בעבר. בסך הכל נמחקו למעלה מ-25 מיליון שיתופים, לייקים ותגובות מ-18 אייטמים בבלוג שהועלו לפייסבוק על-ידי הגולשים", כתבה.

"לא ייתכן שחברה מסחרית תפגע כך בחופש ביטוי של אנשים ותמנע מהם לדעת את האמת בשם ההגנה על האינטרסים המסחריים שלהם", מצטטת ביין-לובוביץ' דברים שאמר עו"ד יהונתן קלינגר, שהגיש את התביעה בשם מפעיל "מזבלה", דורי בן-ישראל קריו. "מפייסבוק סירבו להגיב לדברים", נמסר בסוף הידיעה. מי שירצו לעיין בכתב התביעה יוכלו להוריד אותו כאן.

הסברה. ב"אתנחתא", המוסף המגזיני של "בשבע", נדפס ראיון שערכה חגית רוזנבאום עם הרב זאביק הראל, המנהל החדש של ערוץ "הידברות", המשודר למנויי הכבלים והלוויין ועוסק בהחזרה בתשובה – או כפי שמכנה זאת הכתבת: "הסברה".