מדי פעם, ולאחרונה בפרשת נתניהו-עמדי, נתקלים במה שנראה כהדלפות של המשטרה מתוך חקירה מתנהלת. התגובה הציבורית כוללת התקפות קשות של המשטרה על ההדלפות. בשורות הבאות אבקש לטעון לטובת גישה זהירה יותר ומבחינה יותר ביחס להדלפות משטרתיות. אין הכוונה לבחון את הדברים מנקודת ראות משפטית, אלא מנקודת הראות של האינטרס הציבורי או האינטרסים הציבוריים השונים העשויים להיפגע או דווקא להיות מקודמים על-ידי הדלפות. אך פטור בלא כלום על הצד המשפטי אי-אפשר.

החוק במדינת ישראל מגדיר כעבירה פלילית כל מסירת מידע בלתי מוסמכת על-ידי עובד הציבור שהגיע אליו בתוקף תפקידו. רבים וטובים כבר הצביעו על כך שאין הצדקה לעבירה פלילית כזו והציעו לבטלה. לאחרונה המליצה הוועדה הציבורית לעניין חופש המידע בראשות השופטת אוסטרובסקי-כהן, בדין-וחשבון שלה משנת 1995, לבטל את העבירה ולהחליפה בעבירה שתחול על מידע סודי בלבד שיש הצדקה להחסותו. גם חקיקתו מאז של חוק חופש המידע תורמת לאופי האנכרוניסטי של העבירה ולאי-התאמתה למציאות של ימינו. גם אם חוק חופש המידע אינו מחייב את מסירת כל המידע המצוי בידי השלטון ושאיננו סודי, ברור כי מסירת מידע כזה איננה פוגעת באינטרס ציבורי חיוני פגיעה כה חמורה המצדיקה הטלת איסור פלילי. לכל היותר באה בחשבון אחריות משמעותית, וגם את זו צריך לתחם ולסייג היטב. כך, למשל, אין הצדקה להטיל אפילו אחריות משמעתית על מי שמפרסם מידע על עבירה שנעברה.

כאשר מתפרסם באמצעי התקשורת מידע על חקירה משטרתית, הנטייה הטבעית היא לייחס את מקורו להדלפה משטרתית. המשטרה היא אכן מקור מובהק של מידע ולא אחת היא גם מקור ההדלפה, אולם לא תמיד. לעתים מקור המידע, הנראה לכאורה כהדלפה משטרתית, הוא דיון בבקשת המשטרה להארכת מעצרו של חשוד, שבו עשוי להימסר מידע המשמש בסיס לפרסום. בייחוד יש להיזהר מייחוס חד-משמעי של ההדלפה למשטרה כאשר המידע מצוי גם ברשותם של אחרים, למשל עורכי-הדין של הנחקרים. לאלה עשוי להיות אינטרס להדליף מידע המטיל צל על נחקר אחר. מה שמקשה עוד יותר את ההערכה העובדתית הוא שיש ועורך-דין מוסר מידע לתקשורת שאינו לטובת הלקוח שלו, בין משום שהוא טועה בהערכת האינטרס של הלקוח ובין משום שהוא מוכן לפגוע בטובת הלקוח לטובת הקשרים שלו עם התקשורת. המסקנה היא שלפני שפותחים באש על המשטרה יש לבחון היטב אם ההדלפה באמת באה מבין שורותיה.

איור: בתיה קולטון

▪ ▪ ▪

כאשר ההדלפה אכן באה מן המשטרה היא עלולה להיות מזיקה מבחינות שונות: היא עלולה לפגוע בשמו הטוב של הנחקר, כאשר הפרסום אינו נכון ומדובר בעניין הנוגע לציבור; למשל, כאשר מתפרסם שגרסתו של נחקר אחד עמדה בסתירה לגרסת נחקר אחר, והדבר אינו נכון. היא עלולה לפגוע ביעילות החקירה וביכולתה לגלות את האמת כאשר מודלף פרט חקירה מוכמן המסכל את היכולת לערוך בדיקת פוליגרף המבוססת על פרטים מוכמנים, או גרוע מזה: כאשר עקב הפרסום משתבשות תוצאות הבדיקה. נזק אחר נגרם כאשר מודלפים פרטים עובדתיים נגד חשוד שאינם קבילים כלל במשפט נגדו, כגון שבבדיקת פוליגרף שלו נתגלו ממצאים של אמירת שקר או שלחשוד עבר פלילי, בייחוד עבר פלילי מאותו סוג של העבירה שעליה הוא נחשד בחקירה הנוכחית. לפרסום כזה עלולה להיות השפעה, לפחות בלתי מודעת, על ההחלטה השיפוטית אם לעצור את החשוד. הדעות חלוקות אם פרסום כזה עלול להביא להטיית משפט במשפט גופו, אך הוא עלול לפגוע באמון הציבור במערכת השופטת כאשר כתוצאה מן הפרסומים נוצרת בציבור צפייה לתוצאה משפטית מסוימת, ואילו בית-המשפט, הניזון מראיות קבילות, מגיע לתוצאה אחרת.

במצב דברים שבו רשות המופקדת על אכיפת החוק מפירה את החוק (האיסור על פרסומי סוב-יודיצה) או לפחות פוגעת באינטרס ציבורי, קשה לצפות מאחרים לכבד את החוק. בנסיבות כאלה חשבון משפטי או אפילו ציבורי עם עורכי-דינו של חשוד או נאשם, המזינים את התקשורת בניסיון להשפיע על בית-המשפט או על דעת הקהל, איננו מוצדק. הם פועלים לאזן את התמונה שנוצרה על-ידי הצד שכנגד. כבילת ידי ההגנה בנסיבות אלה היא בבחינת מתן יתרון בלתי הוגן למדינה. מקרים שבהם מדובר בהדלפה מזיקה, שאין כל תועלת ציבורית בצדה, צריכים להיות אסורים. כאשר האיסור מופר, יש לאתר את המדליף ולהענישו.

למרות האמור לעיל, עשויים להיות מצבים שבהם פרסום מידע מחקירה הוא לתועלת הציבור. כך, למשל, כאשר יש חשש מבוסס (שהוא אמנם נדיר אצלנו, אך אין להוציאו כליל מתחום האפשרי) מפני נסיונות בלתי ענייניים למנוע את החקירה, לעכבה או לדחוק אותה לקרן זווית מבחינת אמצעים ומשאבים. הפרסום במקרה כזה עשוי לסכל הצלחתם של נסיונות כאלה. מקרה אחר, שבו הדלפה מסוגלת לשרת את האינטרס הציבורי, עשו להתקיים כאשר היא באה לקדם מטרה חקירתית, למשל, לעודד נחקר או נחקרים להסכים להצעה לשמש עדי מדינה. העובדה שהפרסום מקדם מטרה מועילה אינה מספיקה כדי להצדיק אותו. במקרה כזה יש לשקול את התועלת מול הנזק ולהכריע לפי המשקל היחסי שלהם. כאשר ההכרעה היא לטובת הפרסום יש לבחון אמצעים לצמצום הנזק שייגרם לאינטרס הנפגע על-ידי הפרסום.

שני מצבים מצויים באזור הדמדומים של הסוגיה. האחד, כאשר מדובר בפרסום על פעילות בלתי תקינה או פשלה של המערכת, כדוגמת הפרסום בקול-ישראל על מחדלים בחקירת אונס הילדה בת ה-12 מחולון, שבעקבותיהם נעצר אדם שלא היה מעורב באונס. השני, כאשר מתפרסמים פרטים על דיון או התייעצות לקראת גיבוש מדיניות בתוך המערכת כשזו טרם הוכרעה. במערכת הפועלת היטב הגישה המתאימה היא הימנעות מפרסום ברבים בשני המקרים. במקרה הראשון יש להיזקק לאמצעים התוך-מערכתיים האמורים לטפל במחדלים, ובמקרה השני יש לאפשר למערכת התדיינות פנימית בלתי פומבית. אינני בטוח שמה שנכון ביחס למערכות הפועלות כהלכה נכון גם במקומותינו. הניסיון מלמד במקרים רבים שהמערכת אינה מטפלת כלל, ומכל מקום אינה מטפלת כראוי, בתקלות המתרחשות בתוכה, ורק כאשר הדברים נחשפים לעין הציבורית הם זוכים להתייחסות ולטיפול מתאימים. הבעיה במצב השני היא שבמקרים לא מעטים המערכת אינה מקיימת הליכים הנחוצים כדי לברר את עמדת הציבור הרלבנטי או הכללי בטרם גיבוש מדיניות, וכידוע, לאחר שמדיניות כבר מתגבשת, קשה מאוד להביא לשינויה. כיצד צריך לפעול כאשר קיים פער בין הראוי למצוי? קשה להכריע, אך אין לגנות את מי שיצדיק את פעולתו בהתבסס על מציאות קיימת שהיא פגומה.

▪ ▪ ▪

קשה שלא להתרשם ממידת השרירותיות המתקיימת בפועל בחקירתן של הדלפות משטרתיות: כך למשל נראה היה לפי מה שהתפרסם כי המשטרה מחליפה עיקר בטפל כאשר בעקבות חשיפת המחדל בפרשת אונס הילדה היא התמקדה במאמץ לאתר את המדליף ולא במאמץ לברר אם היה מחדל בחקירה, מי אחראי לו וכיצד למונעו בעתיד. בפרשה המוזרה של זוג הקשישים שנחשדו במסירת הידיעה על פטירתו בטרם עת של ח"כ רובינשטיין, יזכה לחיים ארוכים, התמקדה החקירה המשטרתית בתקלה החקירתית שהולידה את זימונם המיותר לחקירה, אך לא נחקרה ההדלפה, שבה נעוץ עיקר הכישלון של המשטרה. שהרי אלמלא הפרסום בתקשורת היה נמנע רוב הנזק שנגרם בנסיבות אלה. הדחתו של האחראי על החקירה נראתה, בעיקר, כצעד לעשיית רושם על הציבור. לא ניתן שלא לתהות שמא נמנעה חקירה על ההדלפה בשל רום מעלתו של המדליף.

סיכומו של דבר, לפני שתוקפים את המשטרה על הדלפותיה מתבקשת בדיקה קצת יותר מעמיקה. בבדיקה כזו מחויבת גם המשטרה לפני שהיא מעלה על הכוונת את מדליפיה או נמנעת מכך.

מרדכי קרמניצר הוא פרופסור בפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית ועמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה

גיליון 23, נובמבר 1999