להלן שחזור כמעט מילולי של דברי שר התקשורת (בפועל) צחי הנגבי בראיון בתוכנית "בחצי היום", ברשת ב', ביום חמישי 9 במרץ, שנסב על יחסי ממשלה-תקשורת, ושהתקיים בהקשר להצעת החוק החדשה הנועדת להכפיף את כל ערוצי השידור, רדיו וטלוויזיה, לפיקוח ממשלתי. לכותב שורות אלה נראית עמדת השר, כפי שהוצגה בשידור, כהמחשה מובהקת להפצת "עובדות אלטרנטיביות" (בלשון הדוברת של דונלד טראמפ) בסגנון ממשלת נתניהו, ולכן הוא מטריח את הקוראים לעיין בה.
אמר השר: ההשלכות המעשיות של ביטול האגרה הן מימון השידור הציבורי על-ידי המדינה. הכוח האדיר שיש בידי המדינה, כלומר הממשלה, לעשות שימוש בכסף, כי בעל המאה הוא בעל הדעה, ברצותו הוא מגביר את התמיכה הכספית, ברצותו הוא עושה שינוי תקציבי, ברצותו הוא מפתה את השידור לנהוג באופן שיגדיל את התמיכה הכספית של המדינה.
קביעת השר הנגבי ש"בעל המאה הוא בעל הדעה" אינה אמת מוחלטת. היא משקפת מצב מצוי אך כלל וכלל לא מצב רצוי. שר תקשורת שמתבטא כך דומה לשר תחבורה שמבהיר כי תאונות דרכים הן מכת טבע שאין בידי אדם כדי לצמצמן, או לשר לבטחון הפנים שמצהיר כי פשיעה היא כוח עליון שלא ניתן למגר.
במיוחד מטעה גרסת השר כשהיא מתייחסת לתחום התקשורת: לא בכל כלי התקשורת בעל המאה הוא בעל הדעה, וגם בכלי התקשורת שבהם למו"ל יש השפעה גדולה, ואפילו מכרעת, מועסקים גם עיתונאים שאינם סרים למרותו ומוסיפים לדווח ולפרש לפי מיטב מצפונם.
כל עולם המושגים העיתונאי בנוי על התפיסה שמי שבוחר לעסוק במקצוע הזה מחויב לנורמות אתיות של סיקור הוגן ועצמאות מחשבתית. גם כאשר המציאות מפריכה, במידה לא קטנה, את תבנית היסוד הזו, שר התקשורת אינו רשאי, מוסרית וציבורית, לתת גיבוי לקלקול המידות ואף לעגן את העיוות הזה בחוק ובעמדה הרשמית של ממשלת ישראל.
הוסיף השר: עובדה היא שחיים בשלום עם ההתפתחות הזו כי אף אחד אחר לא יממן שידור ציבורי. ועוד אמר השר בתשובה לשאלת המראיינת ליאת רגב, מדוע שר אחד צריך לפקח על כל גופי השידור במדינה: זה המצב בכל עולם וגם בישראל זה שבעים שנה.
בשום פנים לא "חיים בשלום" עם ההתפתחות הזו, לא עתה ולא במשך שבעים שנה – לא "בכל העולם" ולא בישראל. במדינות הדמוקרטיות התנהל במשך שנים דיון ער על מעמדו של השידור הציבורי ועל טיב הזיקה בינו לבין הממשלות. כל אחת מהמדינות יישבה בדרכה את החיכוך הזה, המובנה בעצם הגדרתה כדמוקרטית, כאשר הקו השולט היה הקמת חציצות בין שאיפת השלטון להשפיע על מסרי התקשורת לבין רצון העיתונאים לסקר את השלטון ללא מורא וללא משוא פנים.
המסגרות שנוצרו במדינות המפותחות – בריטניה, ארצות סקנדינביה, רוב מדינות ה-OECD (ובדרך שונה בארצות-הברית) – אכן הבטיחו את עצמאותם של גופי השידור. בשנותיה הראשונות של ישראל אכן לא קמה גדר גבוהה מספיק להבטיח את חופש הדיווח וחופש הפרשנות בתקשורת המשודרת, וללשכת ראש הממשלה היתה נגישות גבוהה לאולפני קול-ישראל וגלי-צה"ל, אך כעבור עשור המצב הזה השתנה והלך.
עם גוויעתה של העיתונות המפלגתית הלך ותש כוחה של המערכת הפוליטית להכתיב את התכנים העיתונאיים, ובמהלך השנים התבססה כאן תרבות עיתונאית שדגלה בדיווח משוחרר מבוסים פוליטיים. התפיסה הזו עמדה ביסוד המאבק העיתונאי הבלתי פוסק לנטרל את התערבות הממשלות לדורותיהן באוטונומיה המקצועית של עובדי רשות השידור. לא נכון, אפוא, לתאר את העיתונות הישראלית כמי ש"חיה בשלום" עם תלותה הכספית בממשלה.
המשיך הנגבי: גם היום הממשלה ממנה את ראשי הגופים המפקחים על התנהלות ארגוני השידור. כך זה במועצת הרשות השנייה, במועצת הכבלים והלוויין. הפיקוח נחוץ כי הממשלה מעניקה משאב של המדינה, התדר לשידור, לגורמים אלה. פיקוח אין פירושו חס וחלילה נטילת עצמאות מהעיתונאים. והא ראיה את (המראיינת) משדרת וכמוך עשרות ומאות אנשים בכל רשתות השידור זה עשרות שנים כשהממשלה היא שמינתה את יו"ר מועצת רשות השידור ואת המליאה ואת המנכ"ל. הטענות לפוליטיזציה של הגוף הזה הן מופרכות. בכל העולם מקובל ששידור שהציבור מממן צריך שתהיה זיקה בין הציבור, באמצעות נבחריו, לבין השידור. אחרת זה מין לוויין מנותק שמי יודע מי מנהל אותו ומי אחראי על הוצאת הכספים ומי מוודא שאין שם בזבוז ושימוש לרעה ומנהל תקין.
מה שמופרכת היא גרסתו של הנגבי כאילו במשך עשרות שנים עיתונאי רשות השידור נהנו מעצמאות מקצועית ללא הגבלה. הטענה הזו אמינה כמו טענתו של דונלד טראמפ שאובמה הורה לצותת לו במערכת הבחירות לנשיאות. לאורך כל שנות קיומה של רשות השידור סבלו עובדיה מהתערבות שלטונית, בדרגות שונות של עוצמה. היו תקופות שבהן עמדו בראש רשות השידור עיתונאים חסרי חוליות שישעבדו לחלוטין את שיקוליהם המקצועיים לתכתיביהם של ראשי המדינה, והיו תקופות שבהן התערבותו של השלטון ניכרה פחות בזכות עמידתם התקיפה של כמה ממנהיגי הארגון, אך בכל מקרה לא נכון לתאר את חוויית ההעסקה ברשות השידור כמשוחררת מפוליטיזציה.
זאת ועוד, כל הוועדות שבדקו את הנעשה ברשות השידור הגיעו למסקנה כי היא הסתאבה עד כדי פירוק בגלל הפוליטיזציה שנכפתה עליה.
על הצעת החוק החדשה אומר הנגבי: לא מדובר בדבר חדש. כבר לפני שנים הביא משרד התקשורת בהובלת השר ארדן לכנסת הצעת חוק שעברה בקריאה ראשונה לאיחוד הרשויות המפקחות, זה נקרא "ברית המועצות", ומטרתה פישוט התהליכים – שתהיה מועצה אחת שמפקחת על ערוצי השידור. הכוונה להוריד רגולציה, להפחית את הסרבול. כל הגופים כפופים למשרד התקשורת ממילא. הכוונה שיהיה גוף אחד וזה יקצץ בהוצאות וייעל את הפיקוח.
"ברית המועצות" בגרסתה המקורית נועדה לא רק לאחד מינהלתית את מועצות הפיקוח הקיימות על גופי השידור, אלא גם לנתק את הקשר בינן לבין הממשלה. לפיכך נקבעו בטיוטות הצעות החוק נהלים שנועדו להבטיח כי המועצה המאוחדת תיבחר בתהליך שבראשו עומד שופט חסר פניות, וכך יהיה גם אופן הבחירה של מליאת המועצה ושל מנהלי התפקידים המרכזיים בה. על-פי המתווה המקורי, גם מנהלי המדיה בערוצי השידור למיניהם אמורים היו להיבחר ללא מעורבות ממשלתית. הצעת החוק שמתגבשת עתה, ושבשבחה מדבר הנגבי, שומרת על הקליפה החיצונית של המהלך – איחוד מועצות השידור – אך מרוקנת אותה לחלוטין מתוכנה האוטונומי, ופורצת אותה להתערבות גסה של הממשלה.
הנגבי: השאלה למה פוליטיקאים מתערבים בגופי שידור מקוממת אותי. פוליטיקאי נהפך למין מושג של מי שכל מה שמעניין אותו זה להשתלט על נתחים בניהול המדינה. הממשלה, הפוליטיקאים, ממנה את הרמטכ"ל, את ראש השב"כ, את ראש המוסד, את מי שאחראים לבטחוננו – אז זה בסדר, אבל למנות יו"ר לגוף שאמור לפקח על כל השידורים זה אי-אפשר? זה באמת מגוחך. הפוליטיקאים נבחרים על-ידי הציבור ואם קצה נפשו בהתנהלות שלהם הוא יודע איך להחליף אותם. זה נקרא דמוקרטיה. ולכן כל הסיפור הזה כאילו הפוליטיקאים תאבים לשלוט על גוף שידור יש בו סתירה פנימית, כי פוליטיקאים הם ההנהגה שהמדינה בחרה ואם הציבור רוצה להחליף אותם הוא מחליף אותם.
מה שמגוחך הוא היתממותו של הנגבי כאילו טעם קיומם של פוליטיקאים באשר הם הוא לא לשאוף לקבל לידם נתח שלטוני. על מה הם מתקוטטים זה עם זה אם לא על מרחבי שליטה בניהול ענייני המדינה? זאת ועוד, דמוקרטיה אינה באה לידי ביטוי אך ורק בהחלטות המתקבלות ברוב פרלמנטרי, אלא גם בשמירה על תנאי יסוד החיוניים להתנהלותה התקינה, ובהם, אם לא בראשם, שמירה על חופש הביטוי ועל חירות הדיווח העיתונאי.
הנגבי מחיל על תחום התקשורת את התפיסה הפורמלית, הכוחנית, של הממשלה הנוכחית, שלפיה די ברוב הפרלמנטרי המצוי בידיה כדי להכתיב לאזרחי המדינה כל גחמה שבה היא חושקת. בתוקפה של הגישה הזו מגבילה הממשלה הנוכחית את זכויות המיעוט, מצרה את כוחם של גורמים חוץ-פרלמנטריים, סותמת את פיותיהם של ארגונים אזרחיים החולקים על דעתה ומכתיבה את עמדותיה בשדה התרבות. הנגבי חותר ליישם את הגישה הדרקונית הזו במרחב התקשורתי וקורא לכך דמוקרטיה.