שאלתי היא כזאת: אם עורכי הטקסטים בעיתונות הכתובה הישראלית כה בטוחים במיומנות הפסנתרנית שבה הם מחדירים אצבעות עבות דרך החורים שהם מאבחנים בטקסטים שאנחנו הכותבים מגישים להם – למה שלא יהיו חתומים על הבליל המילולי המתייפח הנותר על הנייר, כשעבודתם האלימה הסתיימה?

אחרי הכל הם מוכשרים, כל האנשים הללו, מוכשרים וצעירים ומהירי הקלדה ובמגירותיהם מתגלגלים שירים שכתבו בעיפרון אחרי שקראו את "החיים כמשל". עד היום המורה לספרות, כשהוא פוגש את אמא שלהם בתור לשיננית, שואל "אם הם עוד כותבים", ואמא שלהם משיבה, "הם לא סתם כותבים – הם עורכים!", וכשהמורה לספרות שואל איפה, האמא ממהרת אל טכנאית השיניים כדי לא להגיד "ידיעות אחרונות", או "מעריב", או במקרה הגרוע להתיישב קודם אצל השיננית ולצעוק משם בפה פעור ורדום למחצה, "האווווץ!", מבלי לציין כי הילד עובד כמשכתב בעמודי החדשות, לשם יובא ממחלקת הספורט כדי למכור את שרון כאילו היה אוחנה, למחאת כותבי "הארץ".

מה שאיננו פסול או אפילו ראוי לגינוי בעולם שבו רוב קוראי החדשות יודעים את החדשות עוד לפני רכישת העיתון, המשמש רק ככלי להגדרת זהות מעמדית, אתנית או אחרת. במצב כזה כל שנותר כמובן הוא לספר סיפורים בדרך שתגרום לקורא להרגיש קצת ראש ממשלה, וקצת כמו אוחנה, וקצת כמו הפדופיל ההוא מכפר־סבא שנהג "לתת לילדים מים ולהתענג כשהתאפקו מלהשתין" (אתר האינטרנט של "ידיעות אחרונות", העיתון הנפוץ בגודלו בישראל, היום). כלומר לאפשר לישראלים הנורמלים כלפי חוץ – או לפוליטיקאים, לכדורגלנים ולסוטים כלפי פנים – לצרוך קצת פורנוגרפיה מבלי לשלם על כך במבט נוזף מצד בעל המכולת. זה, בתמצית, תפקידה של העיתונות החדשותית בישראל, בתחילת המאה ה־21.

כל זה מסביר גם מדוע אותו עיתון נמכר בישראל מחדש בכל יום בשינוי מינימלי של צבע, דיו, תמונות ושם. הסיפורים הם אותם סיפורים, הנמכרים לאותו הקהל, סביב אותו המזגן, כשעל הקיר ממול מרצדים אותם הצללים שמפניהם יש להישמר כדי לא להיחשב שונא ישראל, או גרוע מכך, כדי לא להזכיר לכולם שבין עמודי החדשות לבין המציאות אין כל קשר. שהרי, כידוע לכולנו – ונראה את העיתונים היומיים מדפיסים את זה בעמוד הראשון שלהם – המציאות איננה מילולית, ואיננה יציבה, ואיננה ניתנת לתיאור בשלוש מאות מלה או פחות. למציאות אין פתיח, ולמציאות אין עורכים, ואין לה מתחרים היושבים ומחטטים באף מהצד השני של השולחן במסיבת העיתונאים שאליה באו וכעת אין להם ברירה אלא לתאר אותה כבעלת משמעות. בין דפי העיתון – להבדיל – אין שתיקות או גניחות או רגעים זוחלים, שבהם איש איננו יודע דבר ואיננו יודע מה להגיד, וכל שנותר הוא להשתעל או לירוק על הרצפה או סתם להביט אל השמים בשתיקה נאנקת של זמן שאוזל. במציאות יש ספק, ויש שאלות, ולעתים רחוקות יש ידיעה, בעיקר בישראל.

בעיתונים אין ספק ואין שאלות, לפחות לא כאלו שלא ייפתרו כאשר תקנה את העיתון של מחר.

איור: בתיה קולטון

הטון המתוח של הקטינים

אני כאמור מבין את כל זה, ויודע את כל זה, ומודה לאלוהים שהציף את עולמנו במידע זמין שניתן להשיגו בכל זמן. לכל הפחות, ההתפתחות המבורכת הזו הפריכה את יומרתם הקומית של העיתונים לתאר את המציאות באופן בלעדי ו"אובייקטיבי". אובייקטיבי כמו מי? כמו "מעריב"? כמו "ידיעות אחרונות"? "הארץ"? ה"גארדיאן.קום"? ה"ניו־יורק טיימס.קום"? "אלג'זירה.נט"? הבלוג של תקווה מועלם ממעלות־תרשיחא? וכו' וכו' וכו'.

מה שאינני מבין הוא עניין אחרי לגמרי. ננסח אותו כך: אם כל זה נכון, מה הם רוצים ממני? זאת אומרת, מדוע מתקשרים אלי בשבע בבוקר זמן ניו־יורק כדי לדרוש ממני להשיג משהו שניתן להשיגו בשתיים בצהריים בתל־אביב באמצעות אותו האינטרנט, אם כי מימין לשמאל? זאת אומרת, למה משכתבי הדסק, שגילם הממוצע הוא 13, לא כותבים את הטקסטים מופרכי המציאות בעצמם? ואם התשובה לשאלה הזו היא: "אנחנו רוצים זווית בלעדית שהיא פועל יוצא של מי שאתה, ואיפה שאתה", מדוע הטקסט ששולח אני – או כל עיתונאי ישראלי אחר, לצורך העניין – נחשב ללא יותר מאשר הצעה מבודחת מלווה בקריצת עין, מעין הלצה מילולית המוגשת בראש חבול ומורכן, כמו המשרת איגור שתום העין של דוקטור פרנקנשטיין המגיש לאדונו/עורכו זוג אשכים שנתלשו ממת־טרי, כדי שיחוברו לגווייה המתרקמת והולכת על שולחן העריכה המוטה לאחור, שיחושמל בחצות בדיוק, לזוועת בתולות העיירה?

ומה בדיוק פירוש הביטוי "תשלח לנו מה שיש לך ואנחנו כבר נסתדר", זה המעביר בגוו של כל עיתונאי, מקריית־שמונה ועד טיחואנה, צמרמורת קרירה של מי שנשמתו עומדת לשמש, תוך זמן קצר, לייצורה של משחת שיניים? וכיצד קורה ששלושת העיתונים זועקים שבמהלך מסיבת עיתונאים בבית הלבן, זמן קצר לפני הביקור של "אריק", זקר הממשל את סנטרו המדיני והצהיר כי "לא יקבל בנייה במעלה אדומים!!"; כל זאת בזמן שבדיקה בתמליל התדריך לעיתונאים מגלה כי הוא הוקדש כמעט כולו לאיזה עניין אמריקאי פנימי טפל (המלחמה בעיראק), שבשוליו השתעל הדובר ואמר כי "הבית הלבן איננו משנה את עמדותיו בעניין הבנייה בהתנחלויות"? וכיצד קורה שאחרי ש"מעריב" ו"הארץ" משתרכים קצרי נשימה בעקבות "ידיעות אחרונות" בעניין "לחץ הבית הלבן", למחרת הפגישה מצהירים ב"ידיעות אחרונות" – מעל לחיוכים מסנוורים של מי שסיימו לתנות אהבים – כי "הלחץ השתחרר, הנשיא וראש הממשלה החליטו להשאיר את המחלוקות בצד"? האם מופרך להניח כי הסיפור הוכתב מירושלים, במקום להיות "מכוסה" מוושינגטון, וכי הכתבים קיבלו הנחיה "להעביר ידיעה על הלחץ", במקום לבדוק אם הלחץ קיים במציאות?

וכיצד קרה שתיאור סרקסטי שהעברתי מפה, של הנשיא בוש(ה) טס מעל לואיזיאנה בדרך חזרה מחופשה שלא קטע כדי לא לפגוע באחידות השיזוף על גבו השעיר, הפכה "שם" לכיתוב התמונה הבא: "הנשיא בוש מעיף מבט מודאג בנזקי ההוריקן"?

ומה עלי לעשות עם הטון המתוח של הקטינים מדסק החדשות, שאינם אוהבים לשמוע כי אינני מוכן לשמש כמכונת תרגום שצימחה אוזניים ומחשבה ביקורתית? או עם סיפורי האימה שאני שומע מידידי ב"הארץ" וב"ידיעות אחרונות" כבר שנים? אלה שסיפרו לי לאחרונה כי "איזה ילד" התעצבן עליהם כאשר העבירו ידיעה על העצרת הכללית של האו"ם, "כי לא ידעו שהעצרת ממשיכה להתכנס"?

או עם המשפט העצבני הבא: "...אתה בטח רוצה לבקש שלא נקצר את מה שהעברת, נכון?". הדוברת היא אחת הקטינות בדסק החדשות של "מעריב", הנוזפת בי בטון שגורם למעַי ליפול לעבר מי לואיזיאנה המעכירים שבתוכם אני עומד. הסיבה: דרשתי שיקצו לי 400 מלהם לתיאור ההוריקן שהטביע עשרים אלף איש, אבל לדסק באותו יום "היה מקום רק למאתיים", כי שאר אלפי המלים הוקדשו לחיילות חינניות, חיילים אמיצים, ערבים רעים, ואיזה אייטם משעשע על כלבלב.

או זה: "אני העורך! ואתה הכתב! ואם אני אומר לך לכתוב – אתה תכתוב!!". הדובר כאן הוא בחור חביב בדרך־כלל, הדובר אלי כעת בטון שגורם לפטמותי להקשיח; כל זאת בסיומה של שיחה שבה אני מתבקש לסכם בתמצות את ממצאיו של דו"ח שטרם פורסם. "תעביר מה שיש לך ואנחנו כבר נסתדר, טוב?", אומר לי במתיקות משכתב הדסק, בזמן שמאחוריו מישהו צועק, "סוקניק! סוקניק!! מה יש לסוקניק!!".

לסוקניק כמובן אין כלום, לבד מנשירת שיער ורצון טוב. המדיום שבו עובדים הוא וחבריו מהטלוויזיה – עורכי העיתונים האמיתיים – מאפשר להם עוד פחות לתאר את המציאות, אלא רק לספר בארבעים מלה ודרומה את סיפור הערש המבועת שבחרו להקרין לנו באותו ערב. כל זאת לא מטעמים מסחריים – זה ההסבר הבנאלי; אלא מאותה סיבה שקטיני הדסק ב"מעריב", "ידיעות אחרונות" ו"הארץ" מנפיקים את אותו עיתון בכל יום מחדש, שהיא אותה סיבה שמסביב למדורות אינדיאניות על גדות האמזונס מספרים קשישים לנכדיהם על נחש גדול שירד מהשמים וברא את הענבים.

איור: בתיה קולטון

הכותרות מתכתבות עם התנ"ך

לאמור: מרכיבי הסיפור מתכתבים עם צורך חברתי עמוק ומיתולוגי, יהודי וישראלי במקרה שלנו. לפירוקו של הסיפור היהודי הישראלי יידרש כמובן מאמר נפרד, אך העלילות החביבות עליו מוכרות לכולנו: העולם אנטישמי, הערבים אינדיאנים, ישראל היא בנו האדמוני של ישי או לחלופין בנו מסוכסך האישיות של מנוח, ואלוהים עדיין שומר עלינו. כמו פעם. כמו בגולה. אחרת בשביל מה החזיר אותנו לפה? אחרת איך נהיה בטוחים שנשרוד? אחרת איך נעיף מפה את הערבים? אחרת איך נחיה עם עצמנו? אחרת בשביל מה לקנות עיתון? אחרת כיצד ניתן להסביר את העובדה שאחת מכל עשר כותרות בעיתונים החילוניים מתכתבת עם פסוק תנ"כי? או את ההתעסקות הכפייתית של כתבי הבריאות עם "נסים רפואיים"? או את ההילולות הז'ורנליסטיות המתחוללות דווקא בזמן חגי ישראל, בעיקר בראש השנה? או את העובדה שאף עיתון חילוני בישראל איננו רואה אור בשבת? או את הקואליציה הז'ורנליסטית־ביבליסטית שאחראית על ייצורו של הביטוי הפלסטי "דם על הידיים", שמי שרוצה לרדת לעומקו המיתולוגי עליו לפתוח לא את "ידיעות אחרונות" אלא את ישעיה, או את יחזקאל, או את משלי: "אדם בליעל איש און הולך עקשות פה/ קורץ בעיניו מולל ברגלו מורה באצבעותיו/ תהפוכות בלבו חרש רע בכל עת מדינים ישלח/ שש הנה שנא ה' ושבע תועבות נפשו/ עינים רמות לשון שקר וידים שופכות דם נקי". את האנשים האלה לשחרר?

את התשובות לשאלות האלה כבר נתנו קודם: עמודי החדשות בעיתונים, ועוד פחות מכך הטלוויזיה, אינם "מדווחים את המציאות" אלא מנסחים מדי יום ומחדש את אותם סיפורים מיתולוגיים שסופרו פעם מסביב למדורות והיום מסופרים מסביב לקפה של הבוקר, בגרסה היהודית־ישראלית. על מפלצות נוראות ומחלות מסתוריות ("תעביר לנו מאתיים על שפעת העופות!!"), על גיבורים שהקריבו את חייהם לשם שמירה על בטחון השבט ("בוריס אהב את הצבא..."), על אלילים ששומרים עלינו ומחוללים נסים, על נחיתותנו המספרית שעליה מפצה עובדת היותנו ילדיו הנבחרים של האל השוכן שם־שם, מעל הירח המתמלא בכל פעם שהזאבים מייללים.

כל זה ברור, לפחות לי. נדמה לי שלא רק לי, אלא גם לאחוז גדל והולך של צרכני תקשורת ישראלים שקוראים פחות ופחות עיתונים ורואים פחות ופחות טלוויזיה מהסיבה המוצהרת – ואני שומע את זה שוב ושוב – "כי נמאס לנו לשמוע שוב ושוב את אותו הסיפור". הם צודקים. כמה פעמים אפשר לשמוע את אותו צ'יזבאט, מסביב לאותה מדורה, מבלי לרצות להשתין על המכשף? השאלות שנותרו בינתיים ללא מענה אינן קשורות למהות. הן קשורות לפרקטיקה. כלומר כיצד עלינו להתנהג עד שייברא כלי התקשורת החדשותי שיעיף לכל הרוחות את אנשי הדסק מהדור הישן (למרות גילם הצעיר ושפמיהם הרכים), מתוך הבנה כי מאחר שהמציאות השתנתה, צריך המדיום המתאר אותה להשתנות גם הוא.

לצאת מהאקוואריום

למרבה המזל, בזמן שהקשר בין העיתונות החדשותית בישראל לבין המציאות הולך ומתרחק, הקשר בין העיתונות המגזינית בישראל לבין המציאות הולך וגדל. ככל שכמות המלים המוקדשות לתיאורה של המציאות גדלה, כך הקשר בין הדיווח לבין המציאות מופרך פחות. לכן, עמודי החדשות של ה"ניו־יורק טיימס" היום הם אוסף של הרבה הרבה סיפורי מגזין זעירים. לכן, אותם אנשים המנתקים בתיעוב את הטלוויזיה בזמן "מהדורת החדשות... פא־פאם!" מחברים אותה מחדש כדי לראות את "לונדון וקירשנבאום". לכן, הדבר הקרוב ביותר לתיאור המציאות הישראלית בעיתונות העברית הכתובה איננו עמודי החדשות, אלא המוספים הפוליטיים בסוף השבוע. זו גם הסיבה שבעוד כמה שנים יסתכלו צעירי הדסק לאחור על שנותיהם בשירות תפלצת החדשות המופרכות, ויתייפחו על הקרבת שנותיהם היצירתיות ביותר על מדיום חסר תוחלת, משמעות או תרומה.

רוצה לומר: אם העיתונות הישראלית החדשותית מעוניינת לצאת מאקוואריום הזכוכית האטום שבו היא חיה, לא תהיה לה ברירה אלא להקצות לכותביה יותר מקום, להתעקש על אמירות אישיות, להגדיל את הזמן המוקצה לכתבי השטח לפני שהם מתיישבים "להעביר את מה שיש להם" ולהנפיק עיתונים אחרים, המתאימים לעידן שבו הכל ידוע, כל הזמן. עיתונים שיפסיקו להתיימר "לדווח על המציאות" ויתחילו, למען השם, להסביר אותה למי שיודעים מה "קורה" עוד לפני שקראו עיתון.

החדשות הרעות הן שזה לא יקרה מחר וגם לא מחרתיים. כל שנותר לכתבי חדשות ביקורתיים לעשות בינתיים הוא להפעיל את נשק יום הדין. כלומר, לסרב לחתום על ידיעה שלא הם כתבו. רגע לפני שמשכתב הדסק הגאה בעצמו רוב הזמן מתעלף, הציעו לו להיות חתום על הידיעה שכתב. "מה אכפת לך?", תגידו לו. "הרי אתה כתבת את זה! כל התהילה תהיה שלך!". הוא לא יסכים. הוא יודע שהתהילה מפוקפקת. חוץ מזה הוא מפחד מאמא שלו. כיצד היא תסביר זאת למורה לספרות, למחרת בתור לשיננית?

בעז גאון הוא כתב "מעריב" בארצות־הברית

גיליון 60, ינואר 2006