נסיונותיו החוזרים ונשנים של ראש הממשלה בנימין נתניהו להשתלט על התקשורת הישראלית מגיעים בימים אלה לשיא חדש. כמי שבנה את הקריירה הפוליטית שלו על דימוי תקשורתי הנעדר לעתים קרובות כל תוכן ממשי, מייחס נתניהו לאמצעי התקשורת תפקיד מרכזי במאמציו להגיע לשלטון, ולאחר מימוש מטרה זו, למאבקו הבלתי מתפשר לביצור השליטה בו.
מי שעוקב אחרי נתניהו יכול לזהות את החשיבות שהוא מייחס לתקשורת ואת האסטרטגיה התלת-ראשית שבה הוא נוקט מראשית דרכו, אסטרטגיה שמטרתה יצירת מערך תקשורת אוהד הנמנע מלבקר אותו. למרבה המזל נעדר נתניהו עד כה את היכולת לביצוע רבים מהמהלכים שהיו מוליכים למפת תקשורת על-פי תפיסת עולמו זו.
אף כי אמצעי התקשורת השתנו ב-25 שנות מעורבותו של נתניהו בחיים הפוליטיים, לא השתנה אופי מהלכיו המכוונים להכפפתם לצרכיו הפוליטיים: עקיפת העיתונות באמצעות פנייה ישירה לציבור; הקמת כלי תקשורת הכפופים למרותו; הכפפת כלי התקשורת הקיימים לפיקוח ריכוזי מטעמו. המהלך האחרון, שאותו חשף נתי טוקר ב"הארץ" ביום חמישי, שייך לסוגה השלישית, אולם לא ניתן לראות אותו במנותק מההקשר ההיסטורי או מיתר המהלכים המשתלבים עמו.
בשנות ה-90 התיישב נתניהו לראשונה על כס ראש הממשלה עם הבטחת בחירות אחת מרכזית – להפריט את רשות השידור. נטוע בתפיסה שטחית ולא מתוחכמת במיוחד של כלכלה ניאו-ליברלית, ומושפע עמוקות משנותיו הארוכות בארצות-הברית, חיסול השידור הציבורי היה צעד טבעי בסדר היום שלו. מאז שנות ה-80 חיפשו הרפובליקאים האמריקאים, כמו גם השמרנים בבריטניה, דרכים להשתתת ענף התקשורת על שחקנים בעלי אינטרסים מסחריים, הנמנעים בשל כך מעיסוק בענייני היום ומביקורת על השלטון. נתניהו ביקש לחקותם.
למרבה צערו, הוועדה שמינה לחסל את השידור הציבורי בראשות פרופ' ארנון צוקרמן המליצה לעשות בדיוק את ההפך. ועדה אחרת שמינתה ממשלתו דאז, בראשות יוסי פלד, המליצה על מדיניות דה-רגולציה קיצונית שזכתה לשם הקוד "השמיים הפתוחים". בהיעדר ניסיון ויכולות ביצוע שלטוני לא הצליח נתניהו ליישם את מרבית המלצותיה, אולם אסטרטגיה שעוד תחזור – הקמת גופי שידור "מטעם" – מצאה לראשונה את מקומה באמצעות חקיקה שיזמו מקורביו להקמת ערוצי חדשות. חקיקה שרבים חשדו באותה עת כי היא "תפורה" למקורבים עשירים מעבר לים. גם יוזמה זו לא יצאה לפועל.
לצד הפעילות הרגולטורית חידש נתניהו חידוש תקשורתי שרבים אינם זוכרים – מסיבות עיתונאים בשמונה בערב. מתוך מטרה לדבר ישירות לציבור ללא מסננים עיתונאיים ביקורתיים נקט לא אחת בתרגיל הזה, שבא להציבו כדובר הראשי בכל מהדורות החדשות.
בשנותיו במשרד האוצר תחת אריאל שרון התמקד נתניהו במדיניות האחת שאותה יכול היה לקדם – חיסול השידור הציבורי. הוא קיצץ בהכנסות הרשות מאגרה ופתח במהלכים לביטולה. אולם את עיקר משנתו ניסה ליישם מאז חזר לשלטון ב-2009, ובשבע השנים שחלפו מאז. שובו של נתניהו ללשכת ראש הממשלה הקבילה להופעתן של טכנולוגיות הרישות החברתיות, ונתניהו היה מהראשונים לזהות את יעילותן ליישום האסטרטגיה הראשונה – עקיפת העיתונות.
זה שנים מונחות על שולחן הממשלה המלצות חוזרות ונשנות לסגירת משרד התקשורת ולהעברת הרישוי והפיקוח על אמצעי השידור האלקטרוניים לידי מועצה בלתי תלויה. אלא שנתניהו מעוות את המהלך הנדרש הזה
מופע האימים שלו ביום הבחירות ב-2015, שבו "התריע" על "נהירת" המצביעים הערביים לקלפיות (במקום לחגוג את ההשתתפות האזרחית הרחבה), הדגים את השילוב בין הטקטיקות התקשורתיות והיעדר ההכרה בשורשיה הנורמטיביים של השיטה הדמוקרטית. מתקפות הפייסבוק על עיתונאים שהעזו לחשוף את מחדליו ומעורבותו בשחיתות כדוגמת רביב דרוקר היו עליית מדרגה, הן בדרך הפעולה והן בניתוק שלה מעקרונות דמוקרטיים.
במקביל ליישום האסטרטגיה השנייה באמצעות הקמת עלון הפרופגנדה הפרטי "ישראל היום" על-ידי מקורבים עשירים החיים מעבר לים (וכי זו איננה טובת הנאה?) מנסה כעת נתניהו להשלים את המהלך המשולש על-ידי הפיכת המשדר הציבורי לכלי בארסנל הפוליטי שלו (לאחר שבטעות הניח לנושא הזה לחמוק תחת הרדאר שלו כשתמך ככל הנראה בפיזור דעת בהקמת תאגיד השידור הציבורי), ועל-ידי הכבדת השליטה הממשלתית בתכני השידור המסחרי.
זה שנים מונחות על שולחן הממשלה המלצות חוזרות ונשנות לסגירת משרד התקשורת ולהעברת הרישוי והפיקוח על אמצעי השידור האלקטרוניים לידי מועצה בלתי תלויה. אלא שנתניהו, הנעזר למרבה הצער בפקידות ממשלתית נעדרת מעוף וחפה ממחויבות להיבטיה הנורמטיביים של הדמוקרטיה, מעוות את המהלך הנדרש הזה ומבקש לייצר במקומו "רשות תקשורת" שאינה אלא בובה פקידותית הסרה למרות הדרג הפוליטי. הכפפת השידור הציבורי ל"רשות" זו מסייעת בידו לסגור את כל הפרצות באסטרטגיה המשולשת.
אין לנו אלא לקוות שיהיו מספיק קולות אמיצים בקואליציה המייצבת את שלטונו כדי למנוע את יצירת התשתית החוקית לקידום חזונו הטוטליטרי של בנימין נתניהו.
פרופ׳ עמית שכטר הוא ראש המחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, היה היועץ המשפטי לרשות השידור (1993–1997) ועמד בראש הוועדה להסדרת עתיד השידורים המסחריים בשנים 2014–2015